אחרי שהטבתי את העששית בשולחני, ופתחתי את ספריי כדי להתחיל במחקר הערב, נכנס אדם לביתי. ודאי פגשתם פעם באחד מאותם אנשים, שיכולים להכנס לכל מקום כל אימת שתרצו במבט של אדם שנמצא בדיוק במקום הנכון. עוד בטרם פתחתי פי למחות על ההפרעה הגסה הזאת, הוא הקדים ודיבר.
"מה מעסיק אותך?"
איני יודע מדוע עניתי לו במקום לזרוק אותו אל השלג המלוכלך בחוץ, אך השבתי: "עיסוקיי רבים ומגוונים. אני חוקר טבע, והנושאים משתנים כל הזמן."
משהו נצץ בעיניו. "ומה אתה חוקר עכשיו?"
הזמנתי אותו אל שולחני והראתי לו את גיליונות הנייר שלי. הוא התעמק בדפים ואחר כך אמר כמה תובנות, שהיו כה מרשימות ומנוסחות כה בפשטות, שהייתי חייב לשלוף מייד את פנקסי ולרשום אותן.
מן הון להון, עסקה שיחתנו במרדפו הנואש של החוקר אחר סודות הטבע. דיברנו על חיות נכחדות, על פלאים החבויים בלב הג'ונגלים, ועל הקשרים שבין ביולוגיה לפיזיקה. מתוך כך התאנחתי, והבעתי רצוני כי אף הביולוגים יוכלו לרדוף אחרי מושא נפשם של הפיזיקאים, אותה תיאוריה של הכל.
הוא הביט בי ברצינות, ואמר: "ודאי שאפשר. נוכל לראות זאת ביחד."
פתאום היה מראהו זר בעיניי. אור העששית ריצד על פניו ולרגע דימיתי כי לא אדם אני רואה למולי אלא… אלא…
נתגמגמתי, ולמראה היסוסי נשען האדם ולגם מספל התה אשר הגשתי לו. משכך, נרגעתי מעט, שכן סבורני כי רק בני אדם שותים תה.
"אתה ודאי פרופסור גדול?" אמרתי. ואכן, הלך מחשבתו, התובנות שלו – כל אלה העידו על מלומד נחשב. "היכן למדת? הייתי רוצה להשוות בין הספריות שלנו – שמא תוכל להצביע לי על מקור חשוב שפספסתי… כמובן שאיני חושב שהרכבתי את ספרייתי בחפזון אך אף אדם אינו יכול להכיר את כל הספרים החשובים בתחום – "
הוא קם, הצמיד את כסאו לשולחן ואמר במפגיע: "כעת אין לי זמן, עליי ללכת. אולי בפעם אחרת אשוב אליך."
המחשבה על אבדן ההזדמנות ללמוד מאותו מלומד גדול צבטה את ליבי, ועל כן ליוויתי אותו אל הדלת. "אמור לי לפחות היכן אוכל לפגוש אותך," אמרתי. "היכן אתה שוהה?"
הוא הביט בי בחיוך מרוחק. "שמא תצא עמי החוצה," הציע, "ואראה לך את הכיוון."
לפתע צמרמורת אחזה את גפיי. בתוך ביתי הייתי האדון, אך בחוץ? עובדת היותו של האורח אדם כה זר נעשתה לפתע נוכחת לנגד עיני רוחי. איככה אצא אל השלג והרוח, לעמוד בחברת אדם מסתורי המדבר חידות, באמצע הלילה?
סיפרתי לו את פחדיי. בבת צחוק עמדה על שפתיו. "בחוץ, מקום המון אדם אתה חושש? הננו כאן בביתך לבדנו ואין איש פוצה פה ומצפצף, לו ברצוני לפגוע בך, מי יעצור בעדי?"
הדברים עמדו לאשורם, ועל כן התגברתי על פחדי וצעדתי עמו מן הפתח. מייד כאשר יצאנו את הלילה הוא אחז בזרועי ואמר, בקול גובר והולך:
"אתה רוצה לראות, ואני אראה לך. אין פירושו של דבר שיהיה זה נעים. הסרת המעטה מן העולם כמוהו כהסרת העור מן האדם. אך היא היינו לומדים תורת איברי הגוף מבלי להסיר העור? הבא, ידידי, הבט! הדברים אשר יתגלו לעיניך יהיו הדברים אליהם שוחר האדם ומהם הוא מפחד. הבט! הבט!"
אחיזתו צרבה בזרועי. הרוח גברה והצליפה בפניי. האדם דימיתי לראות ברק ירוק מבזיק במרחק? האם קול לחישה עלה מן השלג?
לא ידעתי כיצד לומר לו לעזוב אותי, ועל כן מלמלתי: "קר… "
"קר," הוא אמר בבוז. "את סודות העולם אני מציע לך בידי, את התיאוריה של כל התיאוריות של הכל, ואתה מחזר אחר מעיל? הא לך," אמר והושיט לי את מקטורנו – מתי פשטו? – "התכסה ויחם לך; אם תרצה, תוכל גם אולי לשמור את שפיותך. אבל את המראות עליך לראות!"
פקחתי את עיני, והנני בביתי מול שולחני. כלום נרדמתי בעת המחקר? כן, זו הייתה המסקנה ההגיונית. הושטתי את ידי לקרב את העששית כדי להיטיב את מראה האותיות של הנייר, והנני עומד בשלג והעולם מסתחרר סביבי. האורח הזר אוחז בזרועי ואורות ירוקים מזנקים בשמיים. מצמצתי בעיניי, והנני בביתי; רק רוח אשר נשבה מן החלון בידרה את הדפים וסימרה את שיערותיי.
ניגשתי לסגור את החלון, והנני בשלג. האורח הזר אוחז בזרועי, וצורות אפלות מתחילות להתגשם מן האוויר. כאילו לאוויר עצמו, חומר הביניים בין הדברים, נעשתה ממשות וישות. השמיים נקרעו לגזרים, ומבעד להם ראיתי את הזוהר הירוק מרחף מעל מגדלים מרובי צריחים. מישהו צרח, מישהו צחק, מישהו צעק. המגדלים התקרבו והתרחקו, והתנפצו לאותיות. אותיות אפפו אותי מכל עבר, והן היו כה זוהרות עד כי לא הייתי יכול להביט בהן. פתאום היה חיוור ובהיר לי, כי העולם כולו עשוי אותיות. גם אני אותיות אותיות. ולאותיות היה רצון, והייתה מטרה, ולא חשתי ידידות במגען.
הרגשתי שאני על סף של הבנה, על סף של הארה. לו רק אראה עוד קצת, לו רק אוכל לתעד בפנקסי את אשר אני רואה –
אך בהוציאי את הפנקס, ואני בביתי. חדרי מחשיך והולך, והצינה אופפת את פינות החדר. הושטתי ידי אל מחקרי והנני שוב בשלג, השמיים פתוחים בפניי ואני יכול לראות, אני יכול לראות את הקדמונים מהלכים מעל לאותיות, אני יכול לראות את העולם נשבר תחת רגליהם ואת האור, האור הירוק, מבזיק מבעד לשברים. אני יכול לראות! אני יכול לראות!
כמה זמן זה נמשך? איני יודע. לא הצלחתי להתבונן בשעוני ולא הצלחתי לרשום בפנקסי. אך הצלחתי לעבד למילים את אשר אני רואה, והנני שוב בביתי. הרוח פזרה את כל הניירות, ואף העששית נפלה והשמן נשפך על השולחן. משהו ניקר בשולי תודעתי, אך לא הצלחתי לאחוז בו. רציתי לצעוק. הייתי על סף ההארה, והנני שוב בביתי עם המחקר, המחקר שהפך לכה חסר משמעות? מחקר שמדבר על קרדיות בעולם של פילים; מחקר שעוסק בגרגרי אבק בעולם של גלקסיות; מחקר שמדבר על אטומים בודדים בעולם המורכב של בני האדם. רציתי לשרוף את המחקר שלי! להשמיד אותו עד תום!
מה אראה אם אפתח את הדלת? האם… האם אוכל שוב לראות כמו שראיתי קודם?
כסהרורי ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותו, והנני עומד בשלג ומביט בביתי מבחוץ. כמו בחלום, אני רואה את הדלת נפתחת והנני עומד שם. אני מביט בעצמי מבפנים ובחוץ, וצרחה שהיא ספק צחוק בוקעת מפי.
האורח הזר אוחז בידי, ואני יכול לראות, יכול לראות כמו שלא ראיתי מימיי. הלהבות מכלות את החדר מאחורי גבי, מזנקות מן הניירות אל הוילונות. איני זז ואיני זע. איני יודע מאין הגיע האורח הזר, ואיני יודע מאין הדברים אשר נחשפים לעיניי. אך אני יכול לראות, ולא אסוג לאחור עד אשר יסתיים הכל.