בעת נדודי בין הממלכות השונות של רייבנלופט, נחשפתי למקומות מזוויעים רבים. עברתי בקירוויה, המקום בו סיוטיהם של הילדים הקטנים מעצבים את אישיותם וזכרונותיהם של הוריהם; בהלוואנוס, בה הארץ נקרעת במטרי מטאורים מדי ערב, אך האנשים החיים בה ונכתשים לחתיכות אינם מסוגלים למות: בכולוביאן, מקום מושבו של המלך האפור, ובו כל התינוקות נולדים עם מוח כוורת עליו שולט המלך, ובכך הוא משמר את שלטונו בממלכה.
אחד המקומות המסוכנים והמאיימים יותר בהם נתקלתי היה מחוז קטן וחסר שם, אותו אני מכנה במחברותיי 'בקעת המסובב'. אני רושם את הדברים הבאים כאזהרה; ייתכן ששוטים אשר יקראו ביומניי ירצו להגיע אל הבקעה בחיפוש אחר הרפתקאות וריגושים, אך דעו זאת: כמעט שלא יצאתי משם בחיים, ושאר חברי המשלחת שהיו איתי איבדו את חייהם, את בינתם או את אישיותם במהלך המסע.
בקעת המסובב היא מקום מתעתע. בתחילה, כאשר אתה נכנס אליה, היא נדמית כנווה מדבר בתוך ממלכות האופל והחשיכה: ירוקה ופוריה, שלווה ושקטה. אך בכל רגע בה תשאר בבקעה, הדברים יתחילו להתפרק. הקשרים עצמם בין סיבה למסובב מאבדים את משמעותם בבקעה הזאת. אין כוונתי לומר שזה מקום מוזר או מבולגן; כוונתי היא שאתה יכול לצעוד ולגלות שהרגל שלך היא בכלל חתיכת דשא; אתה יכול ללכת לישון ובשל כך להיהפך לאורך גל מסויים; ואתה יכול למצוא את עצמך מחובר לסלע, בעודך בחיים, בלי יכולת לצרוח – פשוט כי חשבת על ארוחת הבוקר.
אבל הזדוניות של המקום לא נגמרת בבלגן הזה. מי שישרוד אותו, יתחיל לזהות סדר בכאוס. לאט לאט יופיעו תבניות, והוא יתחיל להבין כיצד עובדים הדברים במקום משונה זה.
ואז, ברגע הכי לא מתאים, בצורה שתגרום להשלכות הכי מזוויעות, החוקים נשברים שוב, בוגדים בחוקר, והכל מתפרק שוב לעננה של תוהו בלתי אפשרי לדמיון או לתיאור. וזה יחזור על עצמו, שוב ושוב, עד שיצליח החוקר לחלץ את עצמו מהבקעה.
בבקעה חיים תושבים, וחייהם הם סבל מתמשך חסר פשר או הקשר. למעשה, קשה לי לדמיין כיצד נראים חייו של תושב הבקעה. האם עוד נשארה בהם אישיות, האם עוד יש להם רצון, האם הם עוד מודעים?
אני מקווה שלא.
לא הצלחתי לגלות מיהו המושל של המחוז הזה. למעשה, אני חושד שבכל פעם שמישהו התקרב לגלות זאת, הכל נשבר והורכב מחדש והמושל שינה את צורתו לחלוטין. ייתכן שהתוהו משמש כהגנה עבורו, ואם מישהו יצליח לחדור אותו הוא יוכל לחסל את המושל ולהציל את בני המחוז; אך ייתכן גם כי המושל עצמו נפל קרבן לזוועות הבקעה, שאולי מהוות מעין כלא ועונש נצחי עבורו.
איני יודע, ולא אחקור עוד בנושא. המקום הזה ממלא אותי בחלחלה בעת שאני כותב עליו, ואם ישמור עליי בוקוב – לעולם לא אפגוש בו בשנית.