הפילוסוף והדרקון

ציק-ציק-ציק-ציק

הקול נשמע שוב, טורדני ומבשר רעות. דאבין נצמד לעץ האלון וניסה לחדור את הדשא הגבוה במבטו. הערפל שכיסה את האדמה לא סייע לו בכך.

ציק-ציק-ציק-ציק

דאבין שלף את חרבו. הערבות לא היו מקום מסביר פנים, אבל הוא לא חשב שייתקל בצרות קרוב כל כך ליישוב.

ציק-ציק-ציק-ציק

דאבין הציץ בשמיים, כמו מפחד שדרקון יצנח מהם ויתקוף אותו. חיות הפרא המעופפות התרבו לאחרונה. שמועות על התקפות הלכו וגברו.

ציק-ציק-ציק-ציק

נחיל של ארבה פרץ מהדשא הגבוה, וסימא את דאבין לשנייה.

דאבין נשף בהקלה. הוא המשיך בדרכו, אבל לא החזיר את החרב לנדנה. הערב היה חשוך בשל הערפל, אבל דרכו הייתה מספיק ברורה לו.

גשם קל התחיל לטפטף. דאבין רטן לעצמו בעודו צועד בשביל שהלך והפך לבוצי. הציד לא היה מוצלח היום; הוא יצא אליו מאוחר מדי. אבל לא הייתה ברירה… הוא לא היה יכול לעזוב את המחברות שלו, הוא בדיוק היה באמצע להצליח לנסח את הטיעון הארור הזה…

כשהוא נכנס לביתו, נאלה הזעיפה אליו פנים. "אתה מאחר, דאב."

הוא חייך בתשישות. "הערבות היו ריקות. והותקפתי על ידי נחיל ארבה פראי בדרך הביתה."

"בעלי המסכן!" חייכה נאלה. היא לקחה ממנו את השק והציצה פנימה. "בהחלט לא שלל גדול," העירה. "כנראה שהנזיד יצטרך להתבסס יותר על ירקות מאשר על בשר."

"זו העונה," נאנק דאבין. "והדרקונים."

"הדרקונים…" הנהנה נאלה. "שמעתי שנצפו דרקונים בגבול היער הגדול."

"סתם שמועות," אמר דאבין. "תגידי, הגיע אולי – ?"

"מכתב מהחברים שלך? כן," נופפה נאלה בידה אל השולחן.

"נהדר!" אמר דאבין. "באמת המון זמן לא נפגשנו."

כמה שעות לאחר מכן, יצא דאבין מביתו. הערפל פג; הכוכבים זרחו בעוז. טפטופים קלים של גשם הרטיבו את האדמה.

דאבין וחבריו נפגשו בקשת הססגונית. בעל הפונדק, אר-אנדאב, היה ידיד קרוב של דאבין, והוא תמיד שמר לו את החדר האחורי כשהתבקש.

שלושת האחרים כבר חיכו סביב השולחן.

"אתה מאחר, כרגיל," אמר מארק.

"כבר חשבנו להתחיל בלעדיך," אמר זבל.

"שטויות," אמר דאבין. "בדיוק היום עמלתי על ניסוח של טיעון חדש. ואני מקווה שאני לא קופץ פה גבוה מדי, אבל אני חושב שהוא בהחלט ייתן לכם על מה לחשוב."

השיחה קלחה במהירות, ואר-אנדאב הגיש להם יין, לחם חם ומרק. מהר מאוד עברו ארבעת המלומדים לנושא האהוב עליהם: הדרקונים.

"כן, כן, אני מסכים אתך שהדרקונים תבוניים," אמר זבל בסבלנות. "כל המחקרים מראים על כך; חייבת להיות להם דרך תקשורת כלשהיא. אבל אני טוען שהסיבה שאנחנו לא רואים אותם מתאגדים לכדי תרבות – הסיבה שהם ממשיכים להיות חיות פרא – היא היעדר השפה."

"יש עדויות על דרקונים שדיברו," התעקש דאבין.

"חיקוי מילים," נופף ספוט בידו. "כל תוכי יכול לעשות את זה."

"זה מוכיח שהגרון שלהם בנוי בצורה שמאפשרת דיבור," אמר דאבין. "אם רק נלמד אותם את שפתנו – "

"אם הדרקונים היו מסוגלים ללמוד שפה," אמר מארק, "הם כבר היו מקימים תרבות משל עצמם. הם חיות, דאבין! אתה לא יכול לשאת ולתת עם חיות."

"חייבת להיות דרך," אמר דאבין. "מה אם… מה אם נגדל דרקונים? מרגע הבקיעה? הם יהיו נאמנים לנו ויוכלו לשמש כגשר לשלום."

"הגוזל יהרוג אותך!" קבע מארק. "גם כשהם קטנים, הם מסוכנים מאוד! והם מרושעים מלידה."

הדיון הלך והחריף, אך לבסוף השעה המאוחרת הכריעה את החבורה. הם נפרדו בלחיצות ידיים, משאירים מטבעות על השולחן.

גשם זלעפות ירד בחוץ, וברקים האירו את השמיים. דאבין נפרד מחבריו וצעד לכיוון ביתו. הערפל שב והשתלט על היקום.

קול צווחה נוראה נשמע מאי שם.

דאבין שלף את חרבו מייד. מה היה הקול הזה? זה כמעט נשמע כאילו…

כל חוש שלו אמר לו שעליו לרוץ מייד הביתה, אבל הסקרנות גברה עליו, והוא פסע אל הערפל לכיוון הערבות.

הצווחה נשמעה שוב. ככל שדאבין התקרב, הוא יכל לראות צללית גדולה מלפניו.

דאבין מחה את הגשם מעיניו. הוא התקרב בזהירות, כשלפתע רוח הסיטה את הערפל וחשפה לפניו…

דרקון. הדרקון הגדול ביותר שראה דאבין מימיו. צבעו היה אדום בוהק. היו לו שבע קרניים, משוננות וארוכות. עיניו בערו, ועשן היתמר מנחיריו.

הוא היה פצוע עד מוות.

חור מדמם היה פעור בצד גופו של הדרקון, ודם ואיברים פנימיים ניגרו ממנו. אחת מכנפיו הייתה מעוקמת לאחור. עינו הצהובה ננעצה בדאבין, שהבין לפתע שזוהי דרקונית. היא נעצה בו מבט שונא, נורא.

שישה בני אנוש עמדו לצידו של הדרקונית והכו אותה באלות ממוסמרות. הם היו לבושים בפרוות, וצבעי מלחמה היו משוחים על פניהם. הדרקונית צווחה ושלחה לעברם את טפריה, אבל היא הייתה פצועה מדי. היא הלכה וגוועה.

דאבין לא היה מסוגל לראות יצור בכאבו, אפילו היה זה דרקון. הוא זינק קדימה בחרב שלופה וצעק: "הסתלקו מפה! אתם מסיגי גבול."

"זה הטרף שלנו." אמר אחד מאנשי היערות, בקול עמוק ואיטי. הוא הפנה מבט אדיש אל דאבין. "נקטול אותו ונרד מאדמותיכם."

"כל טרף שנח על אדמותינו שייך לנו," אמר דאבין, נשמע אמיץ מכפי שהרגיש. "האם עליי לקרוא לעיני הפרא?"

איש היערות חשף את שיניו. "אל תנסה לגזול מאתנו את טרפנו, איכר."

דאבין נופף בחרבו. "אל תנסו אותי," הוא אמר בקור. "פלוגה שלמה של עיני פרא ממתינה מאחוריי. צעקה אחת שלי, והם כאן."

איש היערות נעץ בו מבט שוטם. "זה לא יעבור בשתיקה," אמר, וסימן לחבריו. הם הכו בדרקונית מכות אחרונות, ואז פנו ונמלטו לכיוון היער.

דאבין התקרב אל הדרקונית. הוא מעולם לא היה קרוב כל כך לדרקון חי, והיה סקרן מאוד.

חזה של הדרקונית עלה וירד במהירות, ודמה ניתז. היא המתה בקול אומלל, וניסתה לנופף בכנפה הבריאה. עינה ננעצה בדאבין, אבל לא שנאה ניבטה ממנה, אלא אימה.

דאבין הנמיך את חרבו. "שששששש," אמר. "אני לא מתכוון לפגוע בך. אולי אוכל לעזור…"

אבל איך יוכל לעזור? חור היה פעור בצידה של הדרקונית וכנפה הייתה שבורה. לא הייתה לה תקווה.

הדרקונית הטתה את ראשה ופלטה קול גרוני. למראה עיניו הנדהמות של דאבין נפער כיס בבטנה המקושקשת, וממנו החליקה ביצה מרהיבה, גדולה ואדומה.

הדרקונית נעצה בדאבין מבט שהתחנונים נשקפו ממנו, ולדאבין היה ברור מה היא רוצה לומר.

שמור על הילד שלי, כי אני לא אהיה שם בשבילו.

הדרקונית פלטה קול אומלל. דאבין התקרב בחשש אל הביצה, והניח עליה את ידיו. הוא הרים גבה אל הדרקונית, כמו שואל אם זה בסדר. הוא יכל להשבע שהיא הנהנה לו.

דאבין הרים את הביצה ואימץ אותה לחיקו. "אשמור עליה היטב! אל תדאגי – "

הדרקונית הרימה את ראשה ושאגה. דאבין קפץ, אבל הדרקונית לא התייחסה אליו. היא ירתה פרץ של להבות אל השמיים, ואז הניחה את ראשה על האדמה.

עיניה נעצמו.

*

דאבין נכנס אל הפונדק, וצעד בהחלטיות אל הבר. אר-אנדאב נופף לו. "דאבין! מה אוכל להביא לך?"

"אני צריך שמן ושעווה," אמר דאבין. "תוכל אולי – "

"היי, דאבין!" צעק מישהו. דאבין הסתובב וראה כמה נערים, שוליות נגרים, שישבו סביב אחד השולחנות. "שמענו שהרגת דרקון אתמול!"

כולם פרצו בצחוק.

"הוא לא רק הרג דרקון!" צעק נער אחר. "הוא גם גנב לו את הביצה!"

דאבין פסע אל הנערים במבט מצמית. "ומאיפה, אם יורשה לי לשאול, שמעתם את השמועה הזאת?"

"באמת, דאבין," גיחך השולייה. "כולם ראו את הדם בערבות. ואנשים ראו אותך חוזר משם אתמול, עם חרב שלופה."

"כמובן," אמר דאבין. "אני בעצמי, עם חרב, הרגתי דרקון. לא ידעתי שאני כזה לוחם דגול."

השולייה הסמיק ושאר הנערים צחקו עליו. דאבין שב אל הבר.

הוא חזר בבוקר אל הערבות, וגילה שגופת הדרקונית נעלמה. כנראה שאנשי היערות שבו ולקחו אותה במהלך הלילה.

הפונדקאי חזר עם בקבוק של שמן שחור וחפיסת שעווה קטנה. דאבין הודה לו ושילם, אורז את החפצים בתרמילו.

בביתו, עמל דאבין על בניית מדורה קטנה, מחופה ביריעת מתכת. הוא הניח את הביצה בתוך הלהבות.

"השכל הישר חזר אליך והחלטת לשרוף אותה?" אמרה נאלה מהמטבח.

"אני לא שורף אותה, אני מדמה קן," אמר דאבין.

"אתה משוגע," נחרה נאלה. "אתה מבין כמה מסוכן הדבר הזה?"

"זה יהיה בסדר. יותר מזה, זה יהיה מושלם! זה הסיכוי, נאלה. הסיכוי לשלום. אנחנו נגדל את הדרקון הזה, וככה הוא לא יגדל להיות מרושע וחיית טרף."

נאלה המשיכה להזעיף את פניה.

השבועות עברו, ולבסוף הופיע סדק בביצה. הוא הופיע בקול קראק רועם שהקפיץ את דאבין משנתו וגרם לו לרוץ אל הביצה, מביט בהתרגשות בסדק הדקיק שהתפתל עליה כמו רשת עכביש.

"נאלה! נאלה! הוא בוקע!" צעק דאבין.

נאלה מלמלה משהו והסתובבה לצד השני במיטה. דאבין התעלם ממנה, והושיט יד רועדת אל הביצה. "אתה תהיה הגשר לשלום," הוא לחש. "אתה תהיה… אווץ'!" הביצה הייתה חמה כל כך , שהוא נכווה באצבעותיו רק מלהתקרב אליה.

סדקים נוספים הופיעו בביצה, שהחלה לרעוד.

ולפתע היא התבקעה, רסיסיה מתפזרים לכל עבר, ובמקומה עמד הדרקון.

הוא היה אדום כולו – אפילו עיניו, טפריו וקרניו היו אדומים כלהבה. כנפיו היו מקופלות לצד גופו, שהיה מכוסה בקרום צהוב מגעיל. הדרקון פעה בקול מעורר רחמים וכשל אל מחוץ למדגרה.

"הוא בקע, נאלה! הדרקון בקע!"

"תהרוג אותו!" צעקה לו נאלה מהחדר השני. "ואוי ואבוי לך אם הוא השאיר בלגן!"

דאבין סקר את רסיסי הביצה שהיו מפוזרים בכל החדר, ומשך בכתפיו. הוא חזר אל הדרקון. "אתה מרשים," מלמל.

הדרקון פקח את עיניו באיטיות. צווארון קשקשים אדום התנפח באיטיות בצד גרונו. הוא פלט קול שיעול וניסה לפרוש את כנפיו, נאבק בקרום הדביק.

"אני מניח שבטבע אמא שלך מלקקת אותך," אמר דאבין. "את זה אני לא יכול לעשות, אבל בוא נשטוף אותך."

הוא הרים את הדרקון הגוזל, שהיה חלקלק למגע, ונשא אותו אל החצר האחורית. הוא פתח חבית של מים ומילא דלי, ואז שפך אותו על הדרקון. הגוזל צווח בקול מצמרר, וזינק על דאבין, מפיל אותו לאחור.

כאב הלם בדאבין כאשר הדרקון הקטן נשך את כתפו. דאבין השתנק ובעט את הדרקון מעליו. הדרקון נפל על האדמה ופרש את כנפיו וצווארונו, מנסה להיראות גדול ומאיים יותר. שורת הדוקרנים שעל גבו הזדקפה והוא לחשש.

דאבין הזדקף באיטיות, אוחז בכתפו המדממת. "זאת… הייתה התחלה ברגל שמאל," לחש. הוא צלע אל הבית וחבש את הפצע. הדרקון הקטן עקב אחריו, נרגע לאט לאט.

דאבין לקח את הדרקון אל חדר העבודה שלו והניח לו שם כמה חתיכות בשר. לאחר מכן הוא נעל את הדלת ויצא מן הבית.

הוא היה צריך להלום על הדלת כמה פעמים עד שסטון פתח אותה, לבוש בכתונת הלילה שלו וקורי שינה ניכרים על פניו. "דאבין… מה?" עיניו נפערו למראה כתפו המדממת של דאבין. "הותקפת? בשעה כזאת?"

"אני אסביר לך בפנים," אמר דאבין בפרצוף יגע. סטון זז הצידה והניח לו להכנס. דאבין התיישב על כסא באנחת רווחה. סטון הוריד את התחבושת המאולתרת מכתפו ועיווה את פניו למראה הפציעה. הכתף התנפחה וצבעה נעשה סגול.

"מה נשך אותך?" הוא מלמל בעודו מוציא מאחת המגירות חומרי חיטוי.

"דרקון," אמר דאבין.

סטון החוויר. "דרקון? כאן בערבות? מה עשית שם בכלל באמצע הלילה? תחכה פה, אני אלך להזעיק את עיני הפרא – "

"שה, שה," אמר דאבין. "לא דרקון בוגר. גוזל."

עיניו של סטון נפערו. "גוזל… אתה…"

"השגתי ביצת דרקון," אמר דאבין בעייפות. "והיא בקעה הלילה."

סטון החוויר. "יש לך דרקון בבית!"

"כן."

"אתה יודע כמה זה מסוכן?!"

דאבין עצם את עיניו. "כן."

"אתה משוגע!"

"אולי…" אמר דאבין. "אבל אולי, הוא יהיה הגשר לשלום."

סטון סיים לנקות את הפצע והחל לחבוש אותו. "רק רע יצמח מזה," ניבא בקול מבשר רעות.

"אל תהיה כמו מארק!" אמר דאבין. ,אתם שטופים באמונות תפלות, כאילו הייתם איכרים פשוטים!"

"דרקונים הם מרושעים!" צעק סטון. "לשבת בפונדק ולדבר על התבונה שלהם זה דבר אחד, אבל לגדל דרקון? הוא רק גוזל והוא כבר ניסה לתלוש לך את הכתף!"

"הפחדתי אותו!" מחה דאבין. "זו הייתה לגמרי אשמתי!"

"למה אתה מגן על דרקון, דאבין?" אמר סטון וטרק את המגירה. "אל תקשר רגשית לחיה הזאת. קרא לעיני הפרא והם יהרגו אותו בשבילך."

"לא!" אמר דאבין. "אתה לא מבין? זו ההזדמנות! ההזדמנות לשלום, להפסקת המלחמה!"

"שלום?" אמר סטון. "אי אפשר לעשות שלום עם חיות טרף, דאבין, אפילו אם הן תבוניות. כל מה שהדרקונים רוצים זה לקרוע את כולנו לגזרים!"

דאבין הזדקף. "תודה לך על החבישה," אמר ביובש. "צר לי לראות שגם אתה צר אופקים כל כך." הוא פנה ללכת.

"דאבין," קרא סטון אחריו. "אתה מסכן את כולנו. אני אומר לך את זה כחבר. הפטר מהדרקון הזה…"

"או שמה?" אמר דאבין בחדות. "תלשין עליי לעיני הפרא?"

סטון חשק את שפתיו, אבל לא ענה. דאבין יצא אל תוך הלילה.

*

אבל לאחר כמה ימים, היה דאבין מוכרח להודות שזה לא היה כמו שהוא חשב שזה יהיה.

הדרקון הקטן היה סופת הרס של ממש. הוא קרע את ריפוד הכסאות, השחית את הספרים והפיל מדפים. להבות קטנות היו נפלטות מדי פעם מגרונו, ודאבין מצא את עצמו מתרוצץ לכל עבר בנסיון לכבות שריפות.

"אתה חייב להפטר ממנו!" צעקה נאלה אחרי אחת הפעמים, כשדאבין ניסה להציל משהו מהספרייה המפוחמת שלו. "הוא הורס לנו את הבית. הוא הורס לנו את החיים! וכמה זמן נראה לך יעבור עד שמישהו ישים לב אליו? מה נראה לך יעלה בגורלנו אם עיני הפרא יידעו שאנחנו מגדלים בבית דרקון?!"

דאבין כבר לא היה חדור מרץ כמו בהתחלה. לילות חוסר השינה ניכרו על פניו, ושלל פציעות חדשות התווספו לגופו. "הוא עוד בשלב החקירה," מלמל. "הוא לא יודע שהוא עושה רע. הוא לא מתכוון לעשות רע."

"אם זה יימשך ככה, אני הולכת לישון בבית של ההורים שלי," הצהירה נאלה.

*

הקש ששבר את גב הגמל, היה כאשר התעורר דאבין באמצע הלילה לשמע צרחות. כשפקח את עיניו ראה את נאלה מכה בגוזל הדרקון במטאטא, מנסה להרחיק אותו מהמטבח. המטבח היה הפוך; מזווה עץ נופץ לגזרים, ומזון מרוטש התגולל על הרצפה.

"החוצה, חיית פרא שכמוך! החוצה!" צרחה נאלה. היא הכתה בדרקון, וקול נפץ נשמע. הדרקון צווח בייסורים, וזינק על רגלה של נאלה, נושך אותה.

"זה מספיק!" שאג דאביד. הוא תפס בזנבו של הדרקון והשליך אותו לאחור. הדרקון פגע בקיר וצנח בקול אומלל. דאביד רכן לצד רגלה של אשתו. "זה לא עמוק," הוא מלמל. "חכי שנייה ואביא – "

"לא," אמרה נאלה בקול קר. "אני אחבוש את זה. אתה תקח עכשיו את היצור הנוראי הזה ותסלק אותו מהבית, או שאני קוראת לעיני הפרא שיבואו לחסל אותו!"

"אבל – "

"עכשיו!"

דאבין נכנע.  הוא הסתובב לאחור אל גוזל הדרקון, שנראה שרגלו נשברה. "אני מצטער," הוא אמר בשקט. "אבל נראה שזה לא עובד."

הוא הרים את הדרקון באנחה. הדרקון לחשש וניפח את הצווארון שלו, אבל הניח לדאבין להרים אותו.

דאבין יצא מהבית, וצעד אל הערבות. ערפילים עטפו את רגליו. הוא הניח את הדרקון על האדמה. "אל תתקרב יותר מדי אל היער," אמר בקול חמור. "השבטים יהרגו אותך בלי היסוס. תשאר מוסתר. ואל תמות."

הוא פנה לחזור לביתו, גוזל הדרקון מביט בו בעיניים גדולות.

*

גשם זלעפות הקדיר את הלילה ורעם על הרעפים. דאבין סגר את כל החלונות ובהה ברחוב הגשום. כתפו עדיין כאבה. חמישה ימים חלפו מאז גירש את גוזל הדרקון; האם הוא עוד חי? נאלה עוד שכבה במיטה. נדמה שנשיכתו של הדרקון הייתה ארסית בצורה כלשהיא, והרגל שלה לא הייתה במצב טוב כל כך.

דאבין לא ידע מה לעשות. האם הוא פעל נכון? הוא זרק את ההזדמנות לשלום במו ידיו! ומצד שני, האם הייתה לו ברירה? הדרקון הקטן גרם רק לנזק. האם מארק וסטון צודקים? אולי באמת הדרקונים מרושעים מטבעם…

קול גירוד נשמע מהדלת. דאבין ננער מהרהוריו. "מי…" מלמל. הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה. גוזל הדרקון, רועד מקור ורטוב מגשם, חתך עמוק ומדמם על פניו, צלע פנימה.

"מה אתה עושה פה?" אמר דאבין בהפתעה. "ומה קרה לך בפרצוף?"

הגוזל המה בקול אומלל והשתעל כמה להבות קטנות.

"טוב, אתה יכול להשאר פה עד שהגשם ייפסק," אמר דאבין. "אבל לא יותר. נאלה תהרוג אותי אם היא תראה אותך."

לפנות בוקר פסק המטר, ודאבין לקח את הדרקון שוב אל הערבות. הפעם הוא הרחיק יותר לפני שהניח אותו על האדמה. "חיטאתי את הפציעה שלך," הוא אמר לו בקול חמור, "אבל תשתדל שלא להפצע שוב. אתה לא תשרוד ככה בטבע."

הדרקון ילל. דאבין נעץ בו מבט מיואש. "אין ברירה, אתה לא מבין? אני לא יכול לגדל אותך. אני בכלל לא יודע אם רצוי לגדל אותך! עדיף לכולנו שנפרד עכשיו."

הוא הלך בלי להביט לאחור.

*

הנה מתקרב הגוזל האנושי, פיהק הדרקון הירוק, ושורת הזיזים שעל ראשו הסתמרה. שפת הדרקונים התבססה כמעט לחלוטין על תנועות גוף – לעתים, עפעוף של דרקון יכל להביע נאום שלם.

הדרקונית הירוקה שלצידו מתחה את רגליה הקדמיות. ובכן, הבה נשתעשע מעט.

הגוזל הקטן צלע לעברם, צווארונו סמור.

היי, נגף, חשף הדרקון הירוק את שיניו. החבר האנושי שלך זרק אותך שוב?

לא! ענה נגף בעלבון, מניע את זנבו מצד לצד. הוא נותן לי להתחבר אל הטבע, ללמוד לשרוד בעולם הגדול!

מה אתה אומר, לעגה הדרקונית. אני מופתעת לשמוע אותך מדבר ככה. כנראה לא פצענו אותך אתמול מספיק, אם לא הפנמת את השיעור.

אתם סתם מגעילים אליי, לחשש נגף. אתם בני מיני.

אתה גוזל אדום, נהם הדרקון הירוק וצווארון קוצני החל להזדקר מגרונו. ואתה גדל אצל חלאה אנושית. למה עוד לא הרגת אותו וסעדת על בשרו?!

הוא טוב אליי! מחה נגף וגירד את טפריו על האדמה. הוא דאג לי והאכיל אותי.

הוא מפטם אותך! אמר הדרקון הירוק. ועכשיו הוא זרק אותך מביתו! בני האנוש מרושעים, גוזל צעיר וטיפש שכמוך. כל מה שהם רוצים זה להשמיד את כולנו, להכחיד את הגזע הנעלה שלנו מעל פני האדמה!

נגף שתק.

בשם מורטילר, הוא בכלל לא מקשיב לך, אמרה הדרקונית בשעמום. היא התכרבלה תחת כנפו של הדרקון הירוק. אדום קטן ומטופש.

זה לא נכון! דאבין לא מרושע! הוא בן אנוש טוב! אמר נגף בלהט. ואני עוד אוכיח לכם את זה!

*

וכך החלו השבועות הבאים. מדי כמה ימים היה מופיע הדרקון האדום – שהלך וגדל מיום ליום – בפתח ביתו של דאבין. דאבין היה מאכיל אותו ומנקה אותו מפצעיו, ואז משלח אותו חזרה אל הטבע.

"אני לא יודע ממה הוא נפצע כל כך," אמר דאבין. "אני חושב שאולי הדרקונים האחרים מתעללים בו."

נאלה נאנחה והרימה את עיניה מהבד שתפרה. "תתן לו להסתדר לבד," אמרה. "חיות בטבע לא צריכות שיטפלו בהן."

"הוא לא סתם חיה!" השיב דאבין ברוגז. "הוא תבוני!"

ואכן, עם הזמן תבונתו של הדרקון האדום הלכה ונגלתה לעין. הוא היה ממתין בשקט בזמן שדאבין חובש אותו, ומביט בו בעיניים גדולות ומעריצות. הוא התחיל לדבר. הוא ידע לומר "ראאאאאבין", או "בשששששר". כל מילה שהוציא גרמה לדאבין לזרוח.

"גשר לשלום," מלמל. "גשר לדו קיום!"

"מה לדעתך יקרה אם מישהו יראה אותו?" אמרה נאלה בזעף והצביעה על הדרקון. "זה יהיה הסוף שלנו!"

ואכן, נעשה קשה יותר ויותר להסתיר את גור הדרקונים. כמויות הבשר שדאבין קנה הלכו וגדלו, והוא הפסיק להזמין  את חבריו לביתו כדי שלא יבחינו בקורות העץ החרוכות.

ויום אחד, תחזיתה של נאלה התגשמה. דפיקות חזקות נשמעו על הדלת. דאבין פתח אותה וראה למולו שניים מעיני הפרא, גבוהים וחסונים, מדיהם הירוקים מהודקים ועיניהם קרות ונוקשות.

"בוקר טוב," גמגם דאבין.

"קיבלנו דיווח," אמר עין הפרא הימנית, "שאתה מחזיק בביתך חיה בלתי מורשה."

"דרקון," הבהיר עין הפרא השמאלי.

"דרקון?" צחק דאבין צחוק מהיר ומבוהל. "מה פתאום דרקון?"

"זו שאלה מצויינת," אמר עין הפרא הימני. "זוז הצידה בבקשה…"

דאבין העיף מבט לאחור. הדרקון היה בבית הלילה, והוא לא הספיק לנקות את התחבושות המגואלות בדם ואת סימני החריכה על השטיח. "אממ… אולי תחזרו בפעם אחרת? אשתי – "

"דאבין," אמר עין הפרא השמאלי. "אתה פילוסוף מכובד, לא היינו רוצים להשתמש בכוח. אבל קיבלנו מידע ממקור מהימן, ואנחנו חייבים לבדקו אותו. אני בטוח שזה יהיה שום דבר, ונוכל לשחרר אותך לאלתר."

"אני – אממ – " גמגמם דאבין.

עין הפרא הימני דחף אותו הצידה ונכנס אל הבית. עיניו נפערו למראה הדם, חתיכות הבשר וסימני החריכה. "ובכן," הוא ציין לחברו. "אני חושב שזה לא עומד להיות מהיר כל כך."

*

דאבין לא היה היחיד שהסתבך בצרות באותו יום. גם יומו של נגף היה גרוע. הוא הגיע אל קרחת היער הרגילה, אבל זוג הדרקונים הירוקים לא היו שם. על כן, הוא התיישב על האדמה וניקה את קשקשיו בחרטומו.

נגף! הדרקון הירוק צהל בעודו צולל מן השמיים אל קרחת היער. הוא נחת על האדמה בכנפיים פרושות. פיסת האשפה האהובה עליי! לעג בלשונו המפוצלת.

נגף התעלם מהלעג, שהיה בעיניו הדרך הרגילה בה דרקונים אחרים התייחסו אליו. מאיפה אתה מגיע? הוא שאל בסקרנות.

מה זה משנה, אמר הדרקון הירוק בקוצר רוח. מה שמשנה זה לאן אנחנו הולכים. אתה מסוגל לעוף מרחקים ארוכים, נכון?

ברור! אמר נגף בעלבון. אני לא גוזל בן יומו.

הדרקון הירוק גיחך. אם כך, עקוב אחריי ועמוד בקצב. הוא זינק לאוויר, טופח בכנפיו. נגף זינק אחריו. הם דאו על זרם אוויר חם ואז זינקו אל מעל לצמרות.

זו הייתה הפעם הראשונה שנגף עף גבוה כל כך. היער כולו נפרש תחתיו, והערפילים ליוו אותו בתעופתו.

זה מדהים, הוא אמר.

הישאר מאחוריי, אמר הדרקון הירוק. הוא ניער את רעמת הדוקרנים שלו ושאג אל תוך הלילה. נגף שאג גם הוא, אם כי השאגה שלו הייתה הרבה פחות מרשימה.

לאן אנחנו הולכים? הוא קרא אל הדרקון הירוק.

למקום רחוק, אבל חשוב להשכלה שלך, אמר הדרקון הירוק.

נגף נחר. ההשכלה שלי?

הגיע הזמן לרפא אותך מהאהבה הטפשית שלך לבני אנוש, נהם הדרקון הירוק. אתה מהווה בושה לכל הגזע הדרקוני.

הם עופפו בשתיקה שעות מספר, עד שהיו מעל יער נוסף, עציו אדומים.

צלול פנימה, הורה הדרקון הירוק וקיפל את כנפיו לצד גופו, צולל אל תוך היער. נגף עקב אחריו, והם נחתו בין העצים.

אווירה קודרת שררה סיב.

איפה אנחנו? שאל נגף.

מושבם של העתיקים, ענה הדרקון הירוק בקדרות. יער המתים.

הם התחילו ללכת ביער, כשלפתע נגף השתנק. מוט ברזל חלוד היה נעוץ באדמה. בקצהו היה משופד ראש ענק של דרקון שחור. עורו של הדרקון נצמד לגולגולתו, ועיניו נאכלו מתוך פניו.

מה – מי – מלמל נגף בזעזוע.

בני האנוש, נהם הדרקון הירוק. הגיע הזמן שתחזה במעשי ידיהם. הוא הוביל את סרק אל המשך היער, שם ניצבו מוטות נוספים, ועליהם ראשים נוספים, בדרגות שונות של רקבון. היו שם דרקונים אדומים, ירוקים, שחורים, כחולים, סגולים; נראה שבני האנוש נהגו במידה שווה כלפי כל אחד מהמינים. הם לא מבדילים בין עם לעם, אמר הדרקון הירוק. בעיניהם כולנו אותו דבר – חיות פשוטות, שצריך להשמיד ולבער.

עצמות דרקונים היו מפוזרות ביער. שיניים, טפרים, חלקי אברים נחים בינות לעצים.

הם אכזריים לעין ערוך… לחש הדרקון הירוק. וכל רצונם הוא לאבד אותנו מתחת לשמיים. הוא נעץ מבט מקפיא בעיניו של נגף. האם אתה מבין, גוזל?

לא! נרעד נגף באימה. לא כולם כאלה! דאבין לא כזה! הוא מטפל בי, הוא אוהב אותי!

הוא גנב אותך מהוריך! שאג הדרקון הירוק ולהבות התמרו מפיו. הוא מפטם אותך כדי לאכול את בשרך!

לא! הסתמר נגף, צווארונו מנופח ודוקרניו זקורים.

כן! התנשא מעליו הדרקון הירוק, פורש את כנפיו ואת זיזיו. לעולם לא תוכל לקרוא לעצמך דרקון עד שתפנים זאת. בני האנוש הם מרושעים! כולם! זה הטבע שלהם. הם נולדים עם הרצון להרוג אותנו. אתה חייב להבין זאת.

מה עליי לעשות? אמר נגף, אימה מושפלת ניכרת מעיניו. הצווארון שלו התקפל באיטיות.

חזור אל בני האנוש, הורה הדרקון הירוק, והשמד את בן האנוש הזה. זה ילמד אותם לקח! זה ייראה להם מה עונשו של מי שמתעסק עם הדרקונים, של מי שגוזל דרקון מהוריו! ואז תוכל לשוב הנה, ולקרוא לעצמך דרקון!

*

עין הפרא נעמד בפסקנות "הפילוסוף דאבין בן טארוס נמצא אשם בסיוע לדרקון ובהחזקתו בביתו ביודעין," אמר. "יש מתנגדים?"

חמישה עשר עיני הפרא האחרים הנידו בראשם. דאבין עצם את עיניו בייאוש.

"אתה נידון להוצאה להורג בשריפה," אמר עין הפרא. "ומותך ישמש אות ומופת לאחרים." הוא התיישב. "צר לי שהגענו לידי כך, דאבין."

הוא החווה בידו אל עיני הפרא הזוטרים יותר, שעמדו משני צדדיו של דאבין ."אתה תקבל לילה אחרון עם אשתך, ומחר בבוקר תוצא להורג בכיכר."

""אתם עושים טעות!" צעק דאבין. "זה נכון, אני מודה, גידלתי דרקון. אבל אתם עושים טעות! הוא יהיה הגשר לשלום בין הגזעים שלנו. כל המלחמה המיותרת הזאת תוכל להגמר!"

עין הפרא הראשי נעץ בו מבט חודר ועצוב. "שמענו על הרעיונות… המשונים שלך, דאבין. אני רוצה להבהיר, שלא יהיה לך ספק גם במותך. דרקונים הם יצורים מרושעים. אין תקווה לשלום אתם, והמלחמה הזו לא תגמר עד שאחרון הדרקונים יומת."

הוא נופף בידו. "קחו אותו מכאן."

הלילה היה שקט. הירח היה חצי מלא בשמיים. דאבין ונאלה ישבו חבוקים על הספה. הדמעות אזלו כבר, ואפיסת כוחות כללית אחזה בהם.

"אולי נברח אל היער," לחש דאבין בקול צרוד. "אולי נוכל להתחמק על פני השומרים – "

נאלה נשמה נשימה עמוקה. "הם יצודו אותנו," אמרה ברעד. "אלה עיני הפרא, דאבין. אין לנו סיכוי מולם…"

היא פרצה שוב בבכי וטמנה את ראשה בחיקו של דאבין. "למה היית מוכרח להכניס הביתה את היצור הנוראי הזה…"

קול גירוד נשמע מכיוון החצר האחורית. דאבין נרעד. "מה הם רוצים ממני עכשיו?" הוא מלמל. "השארי פה, נאלה."

"אני באה אתך," היא אמרה חלושות ונעמדה בעקבותיו.

הם הלכו אל הדלת האחורית, ודאבין פתח אותה. הדרקון האדום הקטן עמד שם, ראשו מוטה הצידה וצווארונו מנופח. משהו רטוב נצץ בזוויות פיו.

"ראאאאאבין," הוא אמר בקול חורקני.

"לא!" אמר דאבין. "מה אתה עושה פה? חזור ליער! הם מקיפים את הבית, הם יהרגו אותך אם – "

הוא השתתק, כשהבחין בגופתו של עין הפרא שהייתה מוטלת בחצר.

מאחוריו, נאלה צרחה.

*

עיני הפרא מצאו את הגופות עם שחר. היה דם בכל מקום, ובקושי היה ניתן לזהות את האנשים המרוטשים.

"בשם הנירגול הגדול," לחש אחד מעיני הפרא וכרע לצד הפילוסוף המת. "הפצעים האלה נגרמו בידי טפרי דרקון. דרקון פגע בו." הוא הזדקף. "שלחו חולייה אל הערבות; הדרקון הזה חייב להמצא ולהקטל. קחו את הפילוסוף ואשתו לקבורה, ודאגו שסיפורים יפורסם. סיפורם של השניים שהחליטו לבגוד בכל מה שידעו, לפעול על פי הרגש ולא על פי השכל, וסיכנו את כל שהיה להם כדי לסיע לדרקונים. ספרו לכולם איך גמלו להם הדרקונים. אל תמעיטו בתיאורים. פרסמו את סיפורם כאזהרה לכל בן אנוש… כדי לעקור את מחשבות השוא מלבם של ילדינו…. פרסמו את הסיפור, כדי שיידעו כולם שהדרקונים הם מרושעים…"

הוא העביר את מבטו על זירת הקטל הנוראית, והוסיף בלחש: "תמיד."