הפראינתקונטה

מורגות' היה אחד מן האינו, הראשונים לשמוע את מנגינת ארו אילובטר; ולאחר בואו לארדה כבש לעצמו את הארץ התיכונה. פאנור כינה אותו בשמו, האויב השחור; וזאת לאחר שגזל מידיו את הסילמרילים, אבני החן אשר כל עין תחמוד אותן.

שנים רבות החזיק מורגות' בסילמרילים; אך בסוף כל גאווה נפילה; ובא היום והגיעה עדי ארמונו טינוביאל, בגלימת הלילה האפלה שלה; והיא הטילה עליו תרדמה, ויחד עם אלופה ברן גנבה את אחד מן הסילמרילים מכתרו של האויב השחור.

מורגות' זעם מאוד; הן על גניבת מחמד ליבו והן על החרפה הגדולה שנפלה עליו. הוא שלח את זאביו, ובראשם את קרכרות, לצוד את ברן וטינוביאל; וכן שלח את האורקים, ובני האנוש, ורוחות נוראות נוספות. אך חרס העלה בידו, והסילמריל נסתר מפניו בדוריאת, ושמה לא יכל לבוא.

על כן תר מורגות' אחר תחבולה; והוא קרא אליו את משרתו הנאמן ת'ו, בעל האוב, להיות לו ליועץ.

וכה אמר לו ת'ו:

"הלא הפלאת בכוחך, אדון, כאשר לכדת את הקונדי, ובכוח הכשפים והרוחות הפחותות הסרות למרותך טימאת את נשמתם, וחיללת את גופם, ומהם יצרת את האורקים, לוחמי צבאותיך. כך נקמת בילדי אילובטר הראשונים; אך אודות ההילדור – אותם אשר איחרו לבוא – דבר לא עשית בהם; ועתה אף אחד מזרעם חדר עדי אנגבד והצמית הסילמריל מכתרך. כה אומר לך, אדון; כי קח את בני האדם, ובכוח כשפיך טמא אותם; וצור לך פורצים חמקנים, חסינים מכל כישוף וחבויים מעיני המיאר, והם יוכלו לחדור לדוריאת במסתרים, ולגנוב עבורך את הסילמריל."

כה אמר ת'ו, ודבריו מצאו חן בעיני מורגות'; והוא קיבץ אליו מבני האנוש אשר בצפון; כי רבים מהם נהו אליו, ומאז ומעולם היה ליבם של בני האנוש רך בקרבם כאשר התנשא מעליהם מורגות'. ומורגות' כלא את בני האדם בצינוקי אנגבד; ושם הפליא ת'ו בכשפיו. הוא קרא אליו רוחות רבות, ורוחות אחרות לכד; אומרים כי הבכירים נשאו קינה גדולה בימים ההם, לאחר אובדן רוחות היערות.

רוחות רבות כלא ת'ו; רוחות של עשבים ושל פטריות, רוחות של תפודים ושל ארנבות. היערות היו מלאים באותם ימים ברוחות פחותות רבות לאין מספר; וצינוקי אנגבד מלאו בהן.

בכוח כשפים משותף ביצעו מורגות' ות'ו את המעשה האפל, הנורא. והם חיללו את ילדי אילובטר המאחרים לבוא. קומתם צמקה, למען יוכלו להתגנב במחשכים; רגליהם נעשו עבות וחזקות, וכוסו בשיער למען יהיו צעדיהם חרישיים; ומורגות' העניק להם יכולת נעלמה, שיהו מרוחקים מן הקסם; כי כל הקסמים החליקו מהם, והיה צורך בזמן גדול ובכוח עז כדי להשפיע עליהם בכוחות הנסתרים. וכך יוכלו לעבור את מחגורת מלין.

לבסוף נשלמה המלאכה; ומורגות' ירד לראות את יציריו החדשים, אשר נקראו בפי ת'ו הולביטלה.

"אהה!" קרא מורגות'. "פורצים שלי, רוחות חושך שלי, גנבים שלי! חושו אל דוריאת, מסתור סינדקולו; והשיגו בעבורי את חמדתי, הסילמריל הבוהק של השמיים."

"ובכן, זאת נשמעת כמו טרחה רבה," השיב לו מנהיג ההולביטלה, אשר כינה את עצמו טוק. "מה בדבר ארוחת בוקר לפני שנצא לדרכנו?"

זועם, ציווה מורגות' על האורקים לצוד ציד בשביל ההולביטלה, למען תמלא כרסם ויוכלו לצאת לדרכם.

"אכלתם ושבעתם?" אמר, קצר רוח. "צאו דרומה!"

"לאט לך!" השיב לו טוק. "טרם אכלנו."

"זה עתה הוגש לכם משתה!" זעם מורגות'.

"בהחלט," ענה לו טוק. "אך מה בדבר משתה נוסף?"

בזעמו, הניף מורגות' את שוט האפלה אשר לו. אך ההוליבטלה היו קטנים וזריזים, והם חמקו ממכתו, וזינקו אל תוך מנהרות אנגבד.

ת'ו נקרא לרדוף אחר היצורים הסוררים; אך ההולביטלה נעלמו מעיניו. שכן זו הייתה מתת מורגות' אליהם, להיות נסתרים מעיני המיאר, כצללים בחשיכה.

מורגות' הטיל קללות נוראות; אך מתת ת'ו להוליבטלה העניקה להם עמידות וחסינות, והקללות כלל לא פגעו בהם.

וכך אפסה תקוותו של מורגות' להשיג את הסילמריל;  ואת זעמו שפך על ת'ו, אשר נמלט דרומה ושנים רבות לא שמעו ממנו דבר.

*

וההולביטלה המשיכו להתחפר במחפורות אנגבד, מעמיקים מזרחה ודרומה, עד אשר הגיחו בינות ליערות. הם פגשו את הבכירים, אשר התייחסו אליהם בשעשוע; על כן המשיכו ההולביטלה ונדדו במורד הנהר הגדול.

שם פגשו את אולורין; הוא היה משוטט בארץ התיכונה, נסתר לעין כל. אך בראותו את היצורים הפעוטים הסיר מעליו את מסווהו, ופגש אותם בשדה, פנים אל פנים.

"ראו, פריאנת!" אמר. "תמה אני מאוד, איזה מעשה כשפים הוליד דבר זה."

"מעשה כשפים משל בלגורת," ענה לו טוק. "פעם היינו בני אדם; אך עכשיו איננו, ואיננו יודעים אנה נלך ומה יהיה עמנו."

"אין דבר!" הצטחק אולורין. "שבו עמדי ואלמדכם דבר."

והוא הראה להם את חוכמת העשבים; ולימד אותם לגדל את הטובי, ולגלף את המקטרות. והן נעשו לסימן ההיכר של הפריאנת; ואולורין היה להם לשומר ולמגן. אך לבסוף הגיעה שעתו להמשיך בנדודיו; והוא התכסה שוב במסווהו ואמר לטוק:

"גדול העולם, ואתם אינכם אלא בריות קטנות בו. אך רב לכם! מצאו לכם מקום ושבו בו בשלווה, והאנשים הגדולים לא יטרידו אתכם."

כה אמר ולא יסף, ונעלם מעיניהם. והפריאנת המשיכו לנדוד, נסתרים מעין כל, עד אשר מצאו להם ארץ טובה ומוריקה, ובה גבעה ונהר; והם חפרו להם מחפורות שם, וקראו את שמה הפלך, וישבו שם בשקט ובשלווה עד עצם היום הזה.