פרדריק ברקמן (תרגום: יעל צובארי)
סיפור חייו של אדם זקן ומריר בעל לב גדול. ספר חמוד אך איטי.
יש אנשים שעושים דברים כמו שצריך. אנשים כמו אובה. הרי כולם יודעים שיש את הדרך הנכונה שבה דברים צריכים להיות. אופניים לא אמורים להיות במקום הלא נכון; את השיש במטבח צריך לנקות עם חומרי הניקוי הנכונים; ואי אפשר לנעוץ בורג בתקרה אם הוא לא נמצא בדיוק באמצע.
לעומתם יש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם. כלומר, ברצינות, איך אפשר לסמוך על אנשים שמחליפים רכב כל שנתיים? או גרוע מזה, על אנשים שנוסעים עם ב-מ-וו?!
אובה יודע את כל הדברים האלה, והוא בהחלט מהאנשים שעושים את הדברים כמו שצריך. הוא נוסע במכונית הנכונה, מוודא שאשתו לא הגבירה שוב את החימום (זה סתם מבזבז חשמל), ודואג שאף אחד מהשכנים לא מדליק ממטרות יותר מדי זמן. אבל הכל משתנה כשמפטרים את אובה, ופתאום הוא נותר לבד, חייו הופכים לחסרי משמעות. הרי זה פשוט לא יכול לעבוד ככה. אי אפשר סתם ככה לפטר בן אדם רק בגלל שהוא נהיה זקן. ואי אפשר לצפות ממנו להיות לגמרי לבד בבית הגדול, הריק והמסודר.
'איש ושמו אובה' הוא ספר איטי. הוא לא ממהר לשום מקום, ופורש לפנינו לאט את חייו של אובה, זקן מריר ובודד – ואת ההיכרות שלו עם שכניו החדשים ברחוב (כולל חתול אחד). במקביל, הספר גם מספר לנו על ילדותו של אובה, שהיה ונשאר איש של עקרונות.
קשה שלא להתאהב באובה. הוא מריר אבל מהסיבות הנכונות, הוא ישר כמו סרגל, והגעגועים שלו לאשתו מכמירים. מתחת לחליפה המסודרת הוא מסתיר כמובן לב ענק, שצריך המון שכנוע כדי שייחשף. את שאר הדמויות בספר פחות חיבבתי, אבל הן לא החלק החשוב, אלא אובה והחיפוש שלו אחרי משמעות לחייו.
זה ספר חמוד. נהניתי ממנו, אבל הוא לא מתאים לכל אחד. זה ספר איטי בלי הרבה עלילה. יש בו כמה חלקים מרגשים – וכמה שהם רק פסאודו מרגשים – אבל בגדול: אם קראתם את ההתחלה והתאהבתם באובה, תמשיכו לקרוא. אם לא, זה כנראה לא ספר בשבילכם.