סטיבן קינג (תרגום: אינגה מיכאלי)
עיירה נלכדת מתחת לכיפה שקופה בלתי חדירה, והדברים מדרדרים במהירות.
לו היו מבודדים את היישוב, או העיר, שבו אתם גרים – מבודדים לחלוטין מהעולם, אין יוצא ואין בא – תוך כמה זמן נראה לכם הכל היה מתחרפן? מתי אנשים היו מתחילים לפרוק עול, לפשוע כאוות נפשם? כמה זמן ייקח לחברה האנושית להפוך שוב לפראית, לא כי קרה איזה אסון אלא פשוט… כי אף אחד לא יכול לבוא ולעצור את מה שקורה?
את השאלה הזאת בוחן קינג בספרו רחב היריעה. ביום בהיר אחד יורדת כיפה שקופה ובלתי חדירה על עיירה מנומנמת. הופעת הכיפה כבר גורמת לבעיות (ולכמות הרוגים רצינית), אבל הבעיה האמיתית של אנשי העיירה היא שאדם לאדם זאב, החזק שולט, ואף אחד לא יכול לבוא ולהציל אותם.
וכאילו זה לא מספיק, העיירה רוויה מספיק בבעיות; בין אם מדובר בפוליטיקאים מושחתים, בשוטרים שטופי מין, בקנוניות נרחבות, שנאות אישיות, סחורות אסורות ועוד. לכל אחד יש סודות שהוא מוכן להרוג בשבילם; לכל אחד יש אנשים שהוא רוצה לנקום בהם; וכל העולם צופה בבהלה על העיירה צ'סטר מיל, שנכלאה בתוך כלוב שקוף והכל בה מדרדר…
מהר מכפי שהייתם חושבים.
זה ספר ארוך. מאוד ארוך. קינג מוליך אותנו ברחובות העיירה ומאפשר לנו להכיר את האנשים הגרים בה לפרטי פרטים ולעומק. בינינו? קינג הוא המלך. כשהוא מתאר רחוב, זה מרגיש כאילו הוא גר בו כל חייו. כשהוא מתאר בן אדם, אתה בטוח שהוא מכיר את האדם הזה, ולא שהוא המציא אותו הרגע. אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול להמשיך את 'מתחת לכיפה השקופה' לאפילו שלושה ספרים בני אלף עמודים.
זה לא קורה, עם זאת. מתישהו הספר עובר תפנית, והופך מספר אפוקליפטי מהורהר ולספר אסונות עם קצב מהיר. לתפנית הזאת מלווים גילויים ותשובות לגבי כל נושא הכיפה השקופה, אבל בעיניי – היה מוטס לספר בלעדיהם. הספר עדיין מוצלח מאוד עד סופו, אבל נהניתי יותר לראות את ההדרדרות של החברה האנושית תחת הכיפה מאשר את האסונות שקורים ברצף לקראת הסוף.
אז בקיצור, ספר מוצלח מאוד, אם כי ארוך וכבד ודורש להחזיק ראש; מעלה כמה שאלות מעניינות על טבע האדם, ועל המשמעות של מוסר וחוקר. כרגיל עם קינג, שהוא סופר אימה בסופו של דבר, נדרשת אזהרת טריגרים: מוות של ילדים, אונס, רצח והתאבדות – מי שרגיש לדברים האלה, זה לא הספר בשבילו.