מרגרט וייס וטרייסי היקמן (תרגום: עמנואל לוטם)
הספר הראשון בסדרת פנטזיה אפית קלאסית. קצת בוסרי, אבל מומלץ.
דרקונים. יצורי אגדות, סיפורי ילדים.
סדרת רומח הדרקון היא מסדרות הפנטזיה הקלאסיות של שנות השמונים ובכלל. בארבעים השנים האחרונות יצאו מעל מאה ספרים בסדרה הזאת, וסופרים רבים תרמו את עטם המוכשרת (או המוכשרת פחות…) ליצירת עולם הפנטזיה הזה. הכניסה לסדרה הזאת לפעמים עשויה לבלבל, והאיכות הולכת ומשתנה.
הסדרה מתחילה עם שישה חברים שנפגשים אחרי חמש שנים של נדודים. במסעותיהם, הם שמעו שמועות רבות על מלחמה המתרגשת בצפון; וכאשר הם מגיעים הביתה, מסתבר שהכפר הרגוע לא שליו יותר. גובלינים ואנשי דת מסתוריים מציפים את הדרכים, ומחפשים אחרי מטה הבדולח הכחול. יצורים שכמוהם לא נראו מעולם מהלכים על פני האדמה, ובשמיים שבים להופיע יצורי אגדות – דרקונים.
מכאן הספר הולך ומעמיס אירועים, בקצב שלא היה מבייש סרט פעולה מהיר: קרבות עם אלמתים, מבוכים עתיקים, פוליטיקה אלפית, קסמים, אלים, מרידות ועוד. חבורת הדמויות – שנעות על הרצף בין רציניות למוות לבין משעשעות ביותר – חוצה את הארץ בנסיון למצוא תקווה כנגד המלחמה שבאה ומתרגשת עליהם.
אני אוהב את קרין, ואני אוהב את רומח הדרקון. אבל האמת צריכה להיאמר: הספר הזה בוסרי. הוא בוסרי מהרבה בחינות. וייס והיקמן עוד לא כותבים בצורה המלוטשת שלהם, אותה ניתן לפגוש בספרים מאוחרים יותר של הצמד; הספר סובל מאוד מזה שמספרים לנו משהו במקום להראות לנו אותו; ההעתקה הכבדה ממקורות פנטזיה כגון שר הטבעות מורגשת מאוד; הדמויות – שבהמשך נהיות הרבה יותר עמוקות ואנושיות – נראות קצת כמו פלקט של עצמן.
וכן, הספר הזה נוצר כדי לקדם הרפתקה ועולם מערכה של מבוכים ודרקונים, והוא מבוסס על משחק ששיחקו וייס והיקמן וחבורתם. זה מורגש מאוד; יש קטעים שאפשר לשמוע את הקוביות מתגלגלות ברקע, יש קטעים שנראים כאילו פשוט הדביקו את האקספוזיציה מחוברת ההרפתקה לתוך הספר, וכו'.
ובכל זאת – זה ספר שכדאי לקרוא. הוא פותח סדרה ארוכה ובאמת קלאסית, שרוב ספרי הליבה שלה טובים; ובסופו של דבר, קשה לנצח עולם ודמויות שנכתבו עליהם עשרות ספרים. רומח הדרקון זו סדרה להתאהב בה. מה שכן – יכול להיות שצעירים ייהנו יותר מהספר הראשון, כי הבוסריות שלו פחות תפריע להם.