יש דברים שאסור לאבד אותם, ויש דברים שאחרי שהם קורים אתה מצטער במשך חיים שלמים.
מיכאל היה תכמת. כבר בטיפת חלב האחות הודיעה לאמא שלו שהוא תכמת, והמליצה להביא אותו עוד כמה שנים לסדרת מבחנים שתסייע לקבוע את המתכת שהוא מסוגל להשתמש בה. האמת שזה לא הפתיע אף אחד שמיכאל היה תכמת, כי גם אבא שלו והסבתות שלו משני הצדדים היו תכמתים, ובכלל הם היו משפחה טריסאית במקור (אפילו שמיכאל אף פעם לא הצליח להתחבר לנוסח התפילה בבית הכנסת הטריסאי של סבא. המבטא היה משונה כל כך).
מיכאל לא זכר מתי בדיוק הוא התחיל להשתמש בתכמות שלו, אבל בוודאות עד גיל שש הוא כבר הסתובב קבוע עם צמיד הנחושת הפשוט שלו. הוא לא היה מוצלח כל כך איתו בהתחלה. הוא היה מכניס אליו את הזכרונות הלא נכונים, מסתבך בשליפה שלהם, ומבלגן אותם לגמרי בכל פעם ששלף אותם.
עם השנים הוא הלך והשתפר. הוא למד לאחסן את כל המידע הנחוץ לפני המבחן, וככה היה מקבל תמיד מאה בהכל. הוא התקבל לתכנית המחוננים, ופעם בשבוע היה נוסע למקום שבו השקו אותו עוד ועוד בידע. והוא שתה בצמא, כי הוא היה מסוגל לאחסן הכל ולזכור הכל.
הוא היה, למשל, עובר בצומת ספרים ומסתכל רבע שעה על ספר שרצה לקרוא, ואז באוטובוס שואב את הזכרון ממוח הנחושת שלו וקורא אותו. הוא תמיד זכר את השמות של כל הילדים בבית הספר, הוא אף פעם לא הלך לאיבוד בשום מקום, וכולם ידעו שאם צריך לדעת משהו – מיכאל כנראה יודע אותו.
בכיתה ו' הילדים בכיתה צחקו על הצמיד של מיכאל והוא החליף אותו בסיכת נחושת שהצמידה את הכיפה לתלתליו השחורים. אבל הסיכה הייתה קטנה ולא היה בה הרבה מקום אחסון. אחר כך הוא עבר לצמידים ברגל, וכמה ילדים בכיתה חשבו שזה מגניב, ולכן הוא נשאר איתם גם בחטיבה.
בישיבה התיכונית זה תמיד עשה לו בעיות – הר"מים לא אהבו את זה שהוא לובש צמידים ושרשראות, וכמובן שעגילים היו מחוץ לתחום. מיכאל התחיל להסתובב עם פאוץ' קטן שבתוכו החזיק גוש נחושת, 'האחסון הנייד שלי' כך היה קורא לו, וכל פעם שהוא היה צריך להזכר במשהו הוא היה שולח יד אל הפאוץ' ונזכר בו.
זמנים בהם הוא היה בלי הפאוץ' היו זמנים מביכים. באמצע שיעור ספורט נגיד; לפעמים הוא אפילו לא היה מצליח להזכר בשמות של החברים שלו לכיתה. לא שהוא שכח אותם, כמובן, אלא פשוט שהזכרונות היו מאוחסנים במוח הנחושת. מה הוא יעשה, הרי שלא כמו שאר האנשים שהזכרון שלהם יושב בתוך הראש שלהם, הזכרון שלו יושב בתוך פאוץ'.
הפאוץ' גם לא היה אתו באותו יום נורא בו כינסו את כולם בבית המדרש. מיכאל בדיוק יצא מהמקלחת, הפאוץ' היה זרוק על הכסא, ושחר רץ פנימה וצעק איפה אתה, מיכאל, אמרו לכל המחזור להגיע מייד לבית המדרש.
אז הוא רץ לבית המדרש, משאיר את הפאוץ' עם הזכרונות מאחור, ואז התיישב יחד עם כל המחזור כדי לשמוע את הרב מועלם מבשר להם שהייתה תאונה היום אחר הצהריים, רכב סטה מהכביש, והוא פגע בשמואל, ופה הרב מועלם התחיל לבכות ומיכאל חשב לעצמו שהוא אף פעם לא ראה את הרב מועלם בוכה.
ובכן העולם באחת הגיע לסיומו והתחיל מחדש, כאילו מעבירים אותו מערוץ הקומדיה לערוץ האסונות, והכל היה נוראי כל כך והזוי כל כך ומבלבל כל כך וכולם הסתובבו בעיניים כבויות בבית המדרש ונפלו זה לחיקו של זה ולא ידעו את נפשם.
ומיכאל ידע שהוא מוכרח, הוא מוכרח לשמור את הזכרונות משמואל. הוא ידע שחובה על המת שישתכח מן הלב אבל הוא לא מוכן שככה יקרה לשמואל, שמואל שהיה ישן במיטה מתחתיו, שמואל שהיה החברותא שלו בסדר בוקר, שמואל שהיה מנגן אתו בארבע לפנות בוקר ניגונים של חב"ד, שמואל עם החיוך העקום והכיפה בזווית הראש, כל הזכרונות האלה של שמואל גדשו את הראש של מיכאל והוא ידע שאסור להם להיעלם.
הפאוץ' לא היה עליו ולכן הוא גישש מסביב עד שמצא איזה בורג נחושת אחד, והוא אחז אותו בידו ועצם את עיניו וסחט אליו את כל מה שהוא זכר. את הבדיחות של שמואל ואת הקול העמוק והיציב שלו ואת החולצות שהוא היה לובש וכל דבר שהוא אי פעם אמר ואי פעם עשה ואי פעם היה. וכשמיכאל סיים הוא התנשם והתנשף, והוא הרגיש ריקני כל כך כי שמואל איננו והוא לא זכר דבר חוץ מזה שהיה אדם כזה שקוראים לו שמואל ועכשיו הוא איננו, אבל הבורג נח ביד שלו ומיכאל ידע ששמואל נח בתוך הבורג הזה.
זה התחיל להיות מעין טקס, בכל לילה מיכאל מתכסה במיטה העליונה, והמיטה מתחתיו הייתה ריקה כמו חור שחור, ומיכאל קופץ את אגרופו סביב הבורג ושואב את כל הזכרונות, והוא מתמלא בשמואל, מתמלא בצליל צחוקו ובעיניו הקורצות וברגליו המפזזות, ואז הוא מחזיר את כל הזכרונות אל הבורג כדי שלא ידהו ונרדם עם חיוך.
החבר'ה התחילו לשים לב שמיכאל פחות ופחות נוכח, פחות ופחות מהווה חלק מחיי החברה. הוא התחיל להתבודד יותר ויותר, בכל פעם שעולה בו הריק והדכאון הוא פשפש בפאוץ' והוציא את הבורג (הוא לא העביר את הזכרונות למוח הנחושת המרכזי. רצה לשמור מוח נחושת מיוחד רק לשמואל). ועם הבורג באו הזכרונות ושמואל שוב היה חי וכאילו רק לפני שעה קלה היה כאן ודיבר וצחק.
ואז הגיע אותו יום נורא ואיום בסוף השביעית שמיכאל וכמה חברים הלכו במחנה יהודה ומיכאל הרגיש את הגוש עולה בגרונו והוא שלח יד אל הפאוץ' אבל הבורג לא היה שם, במקומו היה חור ותו לא, ומיכאל עמד במקום והרגיש איך כל העולם חרב עליו.
הוא חזר על כל הדרך עד לאוטובוס. הוא התקשר לנהג והצליח למצוא את האוטובוס ולחפש עליו. הוא חזר לישיבה. אבל הוא לא מצא את הבורג בשום מקום.
הוא איבד את שמואל. וזו הייתה אשמתו, אשמתו הבלעדית.
כי עכשיו לא היה דבר. לא מראה של שמואל ולא קולו ולא האמירות האהובות עליו או הספרים שאהב לקרוא או התובנות שלו או החיבוקים שלו, הכל נעלם, לא נשאר דבר, ומיכאל הרגיש כאילו הוא רצח את שמואל במו ידיו.
הוא ניסה להזכר, ניסה להשיב הדים מהזכרונות שעברו פעמים רבות כל כך בראשו. הוא הסתכל בתמונות של שמואל וראה סרטונים של שמואל והוא הצליח לזכור איך שמואל נראה ואיך הוא נשמע אבל זה לא היה אמיתי, זה לא היה חי. זה לא היה שמואל, אלא תמונה.
ומיכאל הלך והסתגר בתוך עצמו, וההורים שלו שלחו אותו לטיפול אחרי טיפול, פסיכולוגים, יועצים, אנשי NLP, כולם ניסו לדבר אתו ולעזור לו אבל אף אחד לא הבין, לא הבין שמיכאל מתגעגע לשמואל אבל לא כי הוא באמת מרגיש ככה אלא רק כי הוא יודע שהוא צריך להתגעגע אליו, כי אי אפשר באמת להתגעגע למישהו שאתה לא זוכר. ואיך אפשר לשכוח את החבר הכי טוב שלך, איך אפשר לעשות דבר כזה, לפעמים מיכאל הרגיש כמו האדם הכי נורא בעולם ושלא מגיע לו לחיות.
ועוברות שנה ושנתיים ושלוש וכל פעם מיכאל עולה לקבר ופוגש שם את כל המחזור ומביט בעיניים מלאות קנאה בחברים שבכו ליד הקבר, שמספרים סיפורים על שמואל, שמדברים אליו ושמחייכים למראה תמונתו. ורק הוא ריק כל כך, רק הוא לא זוכר כלום, רק הוא בגד בשמואל בבגידה הכי נוראה שאפשר לבגוד.
ולפעמים בלילות הוא חולם שהוא הולך ברחוב ומוצא את הבורג ושולף את הזכרונות ממוח הנחושת ושמואל שוב חוזר לחיות ומחבק אותו ומדבר אליו ונמצא. אבל אז הוא מתעורר והוא אפילו לא זוכר איך שמואל נראה והוא יודע שזה לעולם לא יחזור, זה לעולם לא יחזור, שיש דברים שאסור לאבד אותם, ושיש דברים שאחרי שהם קורים אתה מצטער לכל החיים.