מאוחר בלילה והוא יושב ליד שולחן שנוטף יין, טיף טף טיף טף, ומדהים איך אפשר להתמקד בצליל של כמה טיפות כשמסביב הנגינה והשירים והצעקות. הנה היין נשפך אל הרצפה כמו הזמן שמטפטף לאיטו, טיפה אחר טיפה, וכל טיפה זהה לחברותיה וכל טיפה נופלת לבדה עד שהיא מצטרפת אל השלולית הגדולה שמזדחלת על המרצפות כדי להכשיל את הרוקדים.
הבקבוקים הריקים שפזורים מסביב הבטיחו הבטחות, אבל כשהוא מסתכל על הכוס שבידו ועל המשקה השקוף שבתוכה הוא יודע שכרגיל ההבטחות הכזיבו, ושום שערי שמיים לא נפתחו לו, ושום הבנות פלאיות לא צנחו לחיקו, ואפילו כאב ראש אין לו. בחיי, אפילו להקיא עדיף מהסתם הזה. אפילו לא תגידו שיש בו איזו ריקנות מבורכת, רומנטית, של אדם שיושב מול בקבוק ריק ומרגיש את המשקל של כל ריקנות העולם על כתפיו; הו, לא, זו פשוט סתמיות של אדם שיושב על כסא ומסתכל על כוס.
כמה פעמים אדם יושב על כסא.
כל האנשים מסביב שרוקדים מנסים להניע את גופם אל מעבר לנשמה של עצמם, מנסים להביע הרגשה של התעלות. הוא יכול לקום מהכסא, אם הוא רוצה. הוא יכול לרקוד איתם.
אבל למה?
אנשים מדברים בקולות מוגברים, כאילו השתייה משחררת את לשונם, למרות שהאמת היא שלשונם משוחררת פשוט כי הם חושבים שהיא יכולה להיות משוחררת. אבל אף אחד לא אומר משהו משוחרר באמת. בכלל, מה זה אומר לומר משהו משוחרר. למה להתנפל על מישהו בשאגות של אהבה זה משוחרר יותר מלבקש ממנו שיעביר לך את הגמרא עם הרא"ש?
בכלל, רק מי ששותק הוא משוחרר באמת. משוחרר מהעמדת פנים, משוחרר מניסוח המילים, משוחרר מלבחור למי לפנות. זה שטויות, כמובן. מי ששותק אינו משוחרר יותר ממי שמדבר. זה הכל אותו סתם.
השביל אל החדר זועק את הסתמיות בזאת. כמה פעמים הוא הולך בשביל הזה ביום? ולאן הוא כבר מגיע? מה הטעם לעשות את המסע הזה, הלוך וחזור? החדר ובית המדרש, בית המדרש והחדר. גם השאלה הזאת סתמית. אנשים שואלים מה הטעם במשהו כדי להרגיש שהם חותרים מתחת למציאות, שהם מעזים לשאול על היסודות שלה. אבל אין הבדל. השאלות האלה סתמיות בדיוק כמו השתיקה.
למה לקום מחר, זו בעצם השאלה כשהוא נשכב במיטה שלו. מה יהיה ההבדל, בעצם.
צריך לקרוא מגילה. בבית חב"ד יש מגילה כל שעה, ובכל זאת – צריך לקרוא מגילה. זו לא סיבה לקום מחר. שום דבר, בעצם, לא יכול להיות סיבה לקום מחר.
אבל זה הבדל. מי שקם לשמוע מגילה קם לשמוע מגילה, ומי שלא – לא. מי שהתפלל שחרית בבוקר התפלל, ומי שלא – לא. אולי זו המטרה של כל הטקסים האלה. שיהיה הבדל.
זה גם חסר משמעות, כמובן. סתמי כמו האבק שנצבר בשולי החדר ומתחת למיטה. אבל אולי זה מספיק כדי ללכת לישון.