מירה לובה (תרגום: יוספיה סימון)
חבורת ילדים נקלעים לאי בודד ונאלצים לשרוד עליו עד שתגיע ההצלה. קלאסי וטוב.
סיפורי 'ניצולים על אי בודד' הוא ז'אנר קלאסי שאני מאוד מחבב, ובעתיד אסקור פה ספרים נוספים מהז'אנר הזה. אי-בוד הוא נציג קלאסי של הז'אנר: חבורת ילדים שאונייתם נטרפת מגיעים לאי; הם מקימים עליו חברה יחסית מתפקדת שלפעמים כמעט נהרסת בשל מריבות שונות; ולבסוף הם ניצולים ושבים לקרקע בטוחה.
כמה דברים מיוחדים יש בספר הזה, שהופך אותו להיות מעבר ל'קלישאה משעממת'. קודם כל, כל הילדים הם דמויות מלאות ומעניינות; ההרפתקאות שהם חווים באי באמת כיפיות, ואם כי לא מלאות בסכנות, הן מלאות בחדוות גילוי פשוטה, מהסוג שגורם לקורא לרצות להיות עמם שם.
בנוסף, סיפורים של הילדים לא מתנהל בחלל ריק; הוא קורה על רקע של מלחמה, והילדים הם פליטים שנמלטים באונייה אל ארץ מבטחים. הם כמובן לא מגיעים ליעדם; האונייה עולה על מוקש, והילדים מוצאים את דרכם אל האי. אבל בארץ אחרת ממתין להם בנו של הנשיא, שרצה לארח כמה מן הילדים הפליטים, והוא מנסה בכל דרך להוכיח שהילדים עדיין חיים אי שם, ושצריך ללכת ולהציל אותם. אני מחבב מאוד את קו העלילה שלו, שכולל ביקור משעשע בבית משוגעים.
עוד משהו שמייחד את הספר הזה, הוא השכתוב שהוא עבר. גרסתו המקורית של הספר, שנקראה 'אי הילדים', הייתה שונה מכמה בחינות. המלחמה לא הייתה מלחמה כללית בין שתי ארצות דמיוניות; הייתה זו מלחמת העולם השנייה. אחד מהילדים היה יהודי. הגרמנים הם האויב המובהק.
אני אישית מעדיף את הגרסה המחודשת. נכון, אפשר לטעון כלפיה (ונטען כלפיה) שהיא 'בורחת' מהאקטואליה, בורחת מההאשמה כלפי גרמניה, ועוד; אבל בעיניי, המעבר משמות אמיתיים של ארצות ומלחמות לשמות בדיוניים מאפשר לספר לעלות לדיבור אוניברסלי יותר, על מלחמות והשפעתן, על ילדים בצל המלחמה, ועל האנושות בכללה.