יהודה גזבר
ספר נוגע ומעורר מחשבות, על אנשים, החברה ובכלל.
קודם כל, אני חייב לומר שאני לא מבין מאיפה ופלים לימון קיבלו את הסטיגמה שלהם. ופלים לימון זה טעים! לא של חברת מן (אבל אלה בכל מקרה ופלים פחות מוצלחים, לא משנה באיזה טעם). אם אתם כבר מחפשים ופלים להשתלח בהם, תשתלחו בוופלים וניל. זו באמת תועבה.
'ופלים לימון' היא אסופת סיפורים קצרים (ונובלה אחת). אין קו אחד שמחבר בין כל הסיפורים – אם כי יש תמות שונות שחוזרות ומהדהדות בסיפורים השונים. מי שמכיר את יהודה גזבר מהפייסבוק, יפגוש כאן את אותו סגנון הכתיבה הייחודי, יחד עם סיפורים שפורסמו בעבר אך עברו מתיחות פנים שונות לקראת הכניסה לספר.
הסיפורים עוסקים בדייטים, צבא, ישיבה, אמונה, חיי בית ורחוב, ויותר מכל – בבני אדם; בצרכי הגוף והנפש שלהם; במחשבות ובהכרות שלהם, בשבריריות ובחוסן של קשרים חברתיים, בבדידות ובהמוניות. הספר מתחיל עם נקודת מבט מאוד חומלת, שלהרגשתי הולכת ומתחלפת לאורך הספר בנקודת מבט אחרת: מפוכחת, ישירה, ועם זאת אוהבת. מעין נקודת מבט של – כאלו הם החיים, כאלה הם בני האדם; ובכך, בעצם, טמון העניין.
חלק מהסיפורים מספקים לנו מעין הצצה אל חייהן של הדמויות, שמרגישות אמיתיות אך כאב; אחרים נותנים לנו להצטרף אל רגעי משבר, רגעי אהבה, קונפליקטים ומריבות; והכל מרגיש אמיתי ומדוייק, וכתוב ביד אמן. מי שמחפש סיפורים עלילתיים, או סיפורי פאנץ', לאו דווקא ימצא אותם כאן (יש כאן גם סיפורים כאלה, אבל לא זה העיקר). הסיפורים האלה בעיקר מפגישים עם מציאות, עם אנשים, עם מחשבות.
חמשת הסיפורים האהובים עליי בקובץ: מה יהיה בסופנו (על קבוצה של חברים, והחיים אחרי סיום המסגרות), סיגריות כמו נשמות שרופות (על סוקרטס ואפלטון בעמדת שמירה צה"לית), ליל סדר (על בחורה שנאלצת לפנות את החדר שלה בשביל אחותה הנשואה שבאה לחג), בית אבות (על זקנה שנתקלת באהבה לעת שיבה), ופלים (על רב שחוקר גניבה מגמ"ח הוופלים בישיבה שלו).
לסיכום: זהו ספר ביכורים שכתוב היטב, מרגש ומעורר מחשבה.