שמואל רובין, המחנך של כיתה י'3, הניח את התרמיל שלו על כסא המורה ופנה אל הלוח. הוא הדליק אותו והעלה את המצגת שהכין לקראת השיעור של היום. לאחר מכן הפעיל את המזגן, והדליק את לוח הבקרה שעל השולחן שלו.
עם השמע הצלצול, נכנסו התלמידים אל הכיתה. היו שלושים בדיוק, חמישה עשר בנים וחמש עשרה בנות. הם התיישבו במקומות הקבועים שלהם, וכל אחד חיבר את הפלאפון שלו למטען, הצמיד את האלקטרודה לראשו וחיבר את העירוי שלו.
"בוקר טוב," בירך רובין את התלמידים, שהשיבו לו ב'בוקר טוב המורה'. הוא שם לב שכמה מהם עייפים, ולכן הגביר את מינון הנוראדרנלין שלהם בעזרת נגיעה בלוח הבקרה.
הוא הפעיל את המצגת, והתיישב בזמן שהתלמידים הביטו במסך. הקול המוקלט הסביר להם נושאים בפיזיקה, ורובין היה פנוי לסקור את מצב הכיתה.
לוח הבקרה הראה לו תמונות ברורות של המצב הכימי של כל אחד מהתלמידים, וכך הוא היה יכול להשגיח ולוודא שכולם פנויים בנחת להקשיב לשיעור. הוא שם לב שמיכאל מעט עצבני. אולי משהו קרה בבית? בכל מקרה, מעט דופמין והעסק סודר. מיכאל העלה חיוך על פניו בזמן שהקשיב לשיעור.
רובין לא ידע איך מורים הסתדרו בעבר, בלי לוח הבקרה. בטח היה סיוט להחזיק כיתה! הוא המשיך לסקור את מצב התלמידים, וראה שרון עומד לבקש ללכת לשירותים. נגיעה קלה בלוח הבקרה שינתה במעט את ההרכב הכימי שזרם אל רון, והרגיע את גופו מהצורך להתרוקן.
אחרי שהמצגת נגמרה, רובין חילק את הכיתה לזוגות כדי שיעבדו על התרגילים. הוא התאים את המצב הרגשי של התלמידים כך שכל אחד יעבוד היטב עם בן הזוג שלו – וחלקם התאים את המצב כך שיעבדו פחות טוב עם בן הזוג, כך שהם באמת יעבדו ולא יהיו עסוקים בלפטפט.
לקראת סוף השיעור, אחרי שרובין סקר את התרגילים בפיזיקה, הוא החליט שהגיע הזמן למעט דיבור רגשי. היה חשוב שהתלמידים ישתפו את הקשיים שלהם בכיתה, כדי שהוא יוכל לעזור להם. היום בחר לתת למאיה לדבר – בדרך כלל היא הייתה מאוד מופנמת וביישנית, אבל כיוונון נכון בעזרת לוח הבקרה גרם לה להיות במצב רוח מאוד משתף ודברני. רובין דאג לסדר ששאר התלמידים יהיו במצב רוח מקשיב ומכיל, וכך מאיה תוכל לפרוק את אשר על ליבה ללא חשש.
לקראת סיום השיעור, עשה רובין התאמות אחרונות עבור ההפסקה. היו שישה תאי שירותים לשכבת י', אז הוא התאים את הצורך של תלמידי הכיתה להתפנות כך שלא יהיה עומס על השירותים. הוא חילק בין התלמידים את הרצון במשהו ספורטיבי והרצון במשהו רגוע, כך שהם יתחלקו בהפסקה על המרחבים השונים בלי להעמיס על אף אחד מהם, ולסיכום הפחית את מדדי העוינות והאלימות, כדי שההפסקה תוכל להתנהל על מי מנוחות.
לבסוף הגיע הצלצול, ורובין שחרר את הכיתה להפסקה. כולם קמו בנחת, והלכו כל אחד בהתאם להתאמות שביצע רובין.
הוא נשען לאחור בכסאו ונאנח בסיפוק. פעם מורים היו צריכים לעבוד קשה כל כך, אבל היום הכל פשוט… מתקתק. אפשר לעבוד. אפשר לעשות את הדברים.
הוא גירד את היד ליד צינורית העירוי שלו. לרגע אחד עלתה בו המחשבה שהדבר היחיד שעוד נשאר בעייתי במשרת ההוראה היה השכר הנמוך – אבל אז עלה בו חיוך מסופק והמחשבה נמחתה מראשו כליל.