ולא קרב זה אל זה

מחנה הצבא התאסף על הגבעה. שני המלכים עמדו וצפו מטה, אל מחנה הרפאים. גדר גבוהה, עשויה גזעי עצים, הקיפה את המחנה. ראשי אדם היו נעוצים על ענפי הגדר.

המלך הראשון, כהנה של עומר, הציל בידו על פניו. בידו השנייה מולל את הצלמית הקטנה שלו. "אלה האחרונים," אמר.

"אלה הוותיקים ביותר," אמר המלך השני, המחוקק. אדרת הפרווה שלו התנופפה ברוח. "הרפאים האלה התהלכו על האדמה עוד בטרם המבול. אחרי שנשמיד אותם, הדרך תהיה פנויה."

כהן עומר הפנה את פניו אל השמש הזורחת. "נכריז על התקפה, אם כך, ותהא עומר בעזרנו."

המחוקק חייך מתחת לזקנו האדמוני, כמו סולח לחברו על האמירה הילדותית. "הכרז על התקפה," אמר. "אבל איננו זקוקים לאף אל בעזרנו." הוא הקיש בחניתו על הקרקע. "זו, אחרי הכול, מטרתנו כאן."

הפקודה ניתנה, והשופרות נתקעו. שני הצבאות – אלה במדיהם האדומים, ואלה במדיהם הירוקים – החלו לנהור לכיוון החומה. כהן עומר נשאר על הגבעה בעמדת הצופה, ואילו חברו המחוקק הסתער יחד עם הצבא. רגליו היו קלות ואדרתו התבדרה מאחוריו, נוסכת השראה בלוחמים.

התופים הדהדו בזמן שהלוחמים הסתערו על החומה. הרפאים התעוררו לאט. מאז ומעולם היו יצורים איטיים. מחצית מהחומה כבר נפלה לפני שענקי הסלע החלו לזוז ממרבצם ולהתקדם לעבר בני האנוש.

אש הוצתה, ולוחמי הצבאות שאגו בשמחה. המלך המחוקק הוביל את הצבא, חניתו נוצצת בשמש. היה נדמה כאילו הטבע עצמו עקב אחריו. סלעים זזו לפנות לו מקום, השמש זרחה על שיערותיו האדומות, ושאגות של חיות ליוו את הנפות החנית שלו.

הרפאים השליכו סלעים גדולים, שמחצו תחתם לוחמים רבים. אבל למרות גודלם וכוחם, הם לא היו יכולים לעמוד בפני הכמות הגדולה של בני האנוש. יישוב הרפאים כולו הכיל עשרות בודדות של רפאים, ואלפי לוחמים אנושיים שעטו פנימה. החניתות והאש עשו את שלהם, ועד מהרה הפך היישוב לשדה קטל.

כאשר מלכם של הרפאים הוכרע והופל ארצה, המלך המחוקק טיפס על חזהו ונעץ את חניתו בחגווי הסלע שבין הצוואר לראש. מלך הרפאים נאנק.

"אלפי שנים בעתיד, עצמותיכם עדיין יעטרו את המקום הזה," אמר המחוקק והביט סביב. השמש כבר כמה לשקוע, ועשן שחור התמר השמימה. "זה יהיה מחזה מרהיב."

"לא עשינו לכם דבר," אמר מלך הרפאים. "לא איימנו על צאנכם ולא קרבנו לעריכם."

"נכון," אמר המחוקק. הוא דחף את החנית עמוק יותר, ועיניו של מלך הרפאים התגלגלו בחוריהן. "כל חטאכם היה שאתם שייכים לצבא השמיים. ואנחנו… אנחנו צבא הארץ."

אברם ישב בפתח האוהל, ולגם מחליטת הצמחים שלו. היום היה חם, והחום גרם לצלקות הישנות שלו לכאוב, כמו מזכירות לו את קיומן.

ממרא עלה לכיוונו, שתי העזים שלו צועדות לידו כתמיד. "יש אחד המבקש לראות אותך, אברם," הוא קרא.

אברם לגם שוב. "מישהו מבני בריתנו? או אורח מן הדרכים?"

ממרא הגיע אליו. "אחד מן הרפאים," אמר, ואברם חש בבהלה שבקולו. "גבוה כמו הרקיע, וצעדו איטי."

אברם קם ממקומו. "מה לאחד מן הרפאים במקומנו?" חכך בזקנו. "אמור לשרי שתכין בן בקר. אורח מצבא השמיים הוא אינו עניין של מה בכך."

עד שהרפא הגיע אל אברם, סידר אברם את המדורה ואת האבנים סביבה, והתיישב לידה. הרפא אכן היה גדול, אם כי לא הגיע לרקיע; והוא היה נראה סדוק ומאובק.

"אברם העברי," הוא אמר." האתה הוא אברם העברי?"

"אני הוא," אמר אברם.

"פליט אנוכי," אמר הרפא. "אחרון הרפאים ואחרון יושבי עשרות קרניים. אחרון מנצרי הנפילים אשר הלכו על הארץ עוד בטרם שטפו המים."

קולו היה איטי, כבד, משובש מעט. הוא דיבר כמו מי שנתון בכאבים אדירים.

"מה לך באהלי?" שאל אברם בשלווה.

"פליט אני מן המלחמה," אמר הרפא. "ארבעת מלכי הנהריים יצאו למלחמה את מלכי כיכר הירדן, ובדרכם הם משמידים וטובחים בכל הבא ביד. הרפאים, האימים, הזוזים; לא נותר מהם איש מלבדי. בעמק השדים נטשה המלחמה, ואף סדום ועמורה נפלו בידיהם."

"סדום?" אמר קולה הקשה, הסדוק של שרי. גבירתו של אברם העברי הגיעה אל המדורה, בן הבקר העשוי בידיה. בפניה, שנראו צעירות מכפי גילה, ניכר עצב רב. "אחי מתגורר בסדום. מה אירע לאנשי העיר?"

"נלקחו בשבי," אמר הפליט. "מלך שנער אסף אליו את האנשים. כמדומני שבדעתו להעביד אותם בחומר ובלבנים."

שרי נשמה נשימה עמוקה, שכמו הדהדה בתוכה כאב של שנים רבות. היא הביטה באברם. "עליך לצאת ולרדוף אחריהם," אמרה.

אברם גירד את הצלקת על לחיו, כמו נזכר גם הוא בכאבים של שנים רבות. "כמובן, שרי," אמר בקול רך. "ארדוף אחריהם ואשיב את בן אחי." הוא קם על רגליו, וסימן אל ממרא. "קרא אל הנערים, והכינו את נשקיכם," אמר. "אני אלך לחבוש את החמור."

הוא צעד מן האוהל. הרפא הביט מבט אחרון בשרי, בפניה הדואגות ובעיניה הבוחנות, ואז פנה ללכת עם אברם.

"מדוע באת לכאן?" שאל אברם. "מדוע דווקא אליי?"

"רבות שמעתי על כוחך, אברם העברי," אמר הרפא. "אבל לא רק בשל כוחך באתי עדיך. אחרון אני מבני מיני, ואחרון אני לצבא השמיים אשר מימי קדם. בני אדם יורשים את הארץ, ואין עומד בפניהם. אבל שמעתי כי ישנו עוד אדם שיודע כי יש לשמיים ולארץ מן המשותף, וכי הם יכולים לדור בכפיפה אחת. על כן באתי אליך, אברם העברי."

בעוד נעריו של אברם מתכוננים אל המלחמה, ומולם הכו בחניתות על מגנים צבאות ארבעת המלכים, צעד אברם אל ראש הגבעה שם המתין המלך המחוקק. אור החמה השוקעת גרם לצללים שעל פני המחוקק להיראות עמוקים ופעורים. האדרת המרהיבה שלו נעה ברוח, מביאה עמה את ריח השדה.

אברם צעד אליו בגפו, מקל שקד דק בידו, וכאשר נשא עיניו אל המלך שבו אליו הריחות הישנים. ריח העצים המתבקעים באש, ריח הבדים הנשרפים בלהבה. ריח הכבשן הבוער, המכלה, ועמו ניחוח קלוש של ריח תפוחים ועצי בשמים.

"מלך כשדים," אמר אברם. "אנחנו נפגשים בשנית."

המלך המחוקק חייך חיוך גא, וזקנו האדום הזדקר. "אברם. שנים רבות חלפו, אך אני רואה שזכר הכבשן שלי עוד בוער בך."

ידו של אברם נשלחה מבלי משים אל צלקות הכוויה שחרשו את פניו. "באתי לעצור אותך, מלך כשדים, כשם שעצרתי בך בעבר. שחרר את העבדים שלכדת, את השפחות שתפסת. לך לך לדרכך ולמולדתך ושב שם."

המלך המחוקק צחק צחוק רועם. "תן לי להציע לך הצעה נגדית," אמר. "אותה הצעה שהצעתי לך בעבר, וברוב כסלותך בחרת לקפוץ אל האש במקום להיענות לה. בוא והלחם לצידי. עזור לי לטהר את הארץ, למען ישלוט בה האדם."

"הארץ שייכת לאלוהים," אמר אברם בשקט.

"השמיים שמיים לאל," אמר המלך המחוקק. "את הארץ הוא נתן לבני האדם. שאל את הרפא שמתלווה אליך. שאל אותו על המבול. שאל אותו כיצד לחמו השמיים בארץ."

"לא הייתה מלחמה," אמר אברם. "היה דין צדק. היו פושעים, והם נענשו."

"אך כעת, האדם הוא זה שיעניש את הפושעים," אמר המלך המחוקק. "קראת את החוקים שכתבתי. איננו זקוקים לאל שישפוט בינינו. יתרה מזאת. היית עמנו במגדל, ראית כיצד הבהיר האל את עמדתו. הוא עזב את הארץ, והותיר אותה לנו. זוהי הדרך הנכונה עבור הדברים." אדרתו התנופפה.

"ועל כן הרגתם את הרפאים?" שאל אברם.

"הם שריד לעולם שאיננו עוד," אמר המלך המחוקק. "ועומדים בדרכנו להשליט מלכות על הארץ. כשם שהאל שולט בכל יצוריו בשמי מעלה, כך על האדם לשלוט בכל באי עולם. אין מקום לצבא השמיים על הארץ."

"אתה טועה," השיב אברם בפשטות. "האלוהים עדיין עמנו. הוא עדיין חוקר את מעשי בני האדם. את דבריו שמעתי ואלך. את קולו שמעתי ואירא. כאשר בער המגדל, ידעתי כי אות הוא שיש בעל הבית לעולם הזה. אכן האדם לא יכול להרקיע שחקים – אבל האלוהים, הוא יכול לרדת מיני ארץ."

"כהרגלך, אתה רואה את האש ובמקום לברוח ממנה אתה מבין שעליך לקפוץ אליה," אמר המלך המחוקק והניד בראשו. "אתה מכריז דברים גדולים ונאדרים, אבל במה הכל מסתכם בסופו של דבר? בזוג זקנים יושבי אוהלים, שעיקר גאוותם בכך שפעם הם שברו פסלים? אתה יכול לעשות דברים גדולים בעולם הזה, אברם. נועדנו לעשות דברים גדולים בעולם הזה. השאר את האל למקומו בשמיים."

"אם השמיים הם מקומו היחידי של האלוהים," אמר אברם, "הרי שעלינו לעשות מן הארץ שמיים."

המלך המחוקק חשף את שיניו. "זוהי תשובתך הסופית?"

"אכן," אמר אברם.

"אם כך," אמר המלך המחוקק, והניף את אדרתו. קול שאגת החיות עלה מכל עבר, אופף את השניים. "נלחם."

אברם נקש במטה השקד על הקרקע, ואותיות החלו פורחות באוויר סביבו. "אמת דברת."

באופק, אור השמש האחרון גווע. הירח שב והשתלט על העולם.