החפץ הקטן עף באוויר, מעלה עשן. כשהוא נחת על הקרקע הוא התפוצץ, משלח גז עכור לכל עבר.
באטמן כבר לא היה שם. הוא זינק לאוויר, פורש את ידיו ולוכד זרם אוויר בעזרת מפרשי העטלף שלו. הזינוק הביא אותו אל ראש ארון חשמל סמוך, שם כרע ובחן את יריבו בעיניים מצומצמות.
אנרכיה עמד במרחק של כשלושים מטר, מתנשף. קצות מעילו האדום נעו ברוח. הוא הרים את עיניו אל באטמן וחייך, מסחרר בידו הימנית את מטהו הזהוב. "מה קרה, עטלף?" קרא. "מפחד מקצת עשן?"
באטמן לא ענה להקנטה. הוא בחן את הרחוב, ממפה את החפצים השונים והגבהים שלהם. כשהחליט, זינק לאוויר; ביד אחת ירה באקדח האנקול שלו, תופס במדרגות חירום של אחד הבניינים, וביד השנייה השליך שני שוריקאנים בצורת עטלף, שחתכו את האוויר בקול שריקה בעודם ממהרים אל עבר אנרכיה.
אנרכיה חמק משוריקאן אחד, והפיל את השני בעזרת מכה מכוונת היטב עם המטה שלו. "באמת, עטלף! לא יכול להיות שזה כל מה שיש לך." הוא שלף מחגורת הכלים שלו פצצת עשן נוספת, שולף את הנצרה בשיניו.
באטמן נהם, וזינק מן המדרגות על אנרכיה, הוא פגע בו והטיח אותו לקרקע, אבל לפני שהספיק להרים את ידו נעץ אנרכיה את המוט הזהוב במרכז החליפה של באטמן ולחץ על כפתור. גל חשמלי עבור במוט והשליך את באטמן כמה מטרים לאחור, גורם לו להתנגש בבניין.
"אני מקווה שזה כאב לך, עטלף!" קרא אנרכיה.
באטמן טלטל את ראשו באיטיות, מתמקד בחזרה. אנרכיה עמד, מוכן לקרב. פניו הצעירות היו עטויות חיוך רחב. כובעו האדום נפל על הרצפה, אבל הוא לא טרח להרים אותו.
"אני כל כך שמח שהחלטת להשאר לשחק איתי קצת," אמר אנרכיה בחיוך. "אתה מבין, פחדתי שאתה תעדיף לעשות משהו אחר הלילה. נגיד ללכת להציל את הטפשים האלה או משהו."
באטמן קפא. הוא פספס את זה. הוא ידע שהוא פספס משהו! לא התאים לאנרכיה להלחם כל כך הרבה זמן, בדרך כלל הוא היה בורח מהר יותר…
"מה עשית?" נהם בקול גרוני.
"לא משהו חדשני במיוחד," אמר אנרכיה בגיחוך. "פצצה פה, פצצה שם… אתה יודע, העסקים הרגילים." הוא שלף משהו מחגורת הכלים שלו והקפיץ אותו בידו.
"איפה?" שאג באטמן. הוא זינק קדימה, ואנרכיה השליך את החפץ מידו – מעין כדורון מתכת קטן שפגע בבאטמן, משלח בו מכת חשמל נוספת. באטמן שוב הועף לאחור, אך נחת על רגליו באנקה.
זמן להוריד את הכפפות.
באטמן השליך שלושה שוריקאנים לאוויר, ואז זינק כשאנרכיה היה מוסח בהתחמקות. הוא פגע באנרכיה חזיתית, דוחף אותו לאחור. אנרכיה הצליח לשמור על שיווי משקל, וסחרר את המוט שלו, מתכונן למכה. באטמן הסתובב בפתאומיות הצידה, ושלח אגרוף צדדי שפגע בכתף של אנרכיה והפיל אותו לרצפה. באטמן זינק מייד אחריו, דורך בעוצמה על זרועו של אנרכיה ומכריח אותו להפיל את המוט.
"איפה הפצצה?" דרש באטמן לדעת.
אנרכיה גיחך. "אתה לא יכול לנחש? אתה באמת מזדקן, עטלף."
באטמן נשא את ראשו אל מעבר לבניינים הנמוכים, אל דמותו האפלה של בניין בית המשפט שניצב במרחק כמה רחובות.
אנרכיה צחק, ובידו החופשית לחץ על כפתור בחגורת הכלים שלו.
פיצוץ אדיר נשמע, ולהבה עצומה התלקחה בבית המשפט. בנהמה, באטמן נתן לאנרכיה אגרוף בפרצוף, שובר את אפו.
אנרכיה ירק עליו דם. "זמנך הגיע, עטלף. זמנו של כל מי שמנסה לכלוא את גות'האם תחת חוקים ותקנות."
"הו, לא," אמר באטמן, בהפגנה נדירה של רגש. "זמנך הגיע, אנרכיה. תגיד שלום לירח, כי זו הפעם האחרונה שלך."
*
"שלום לכל הצופים בבית, כאן לוציוס פוקס משדר לכם ישירות מחצר בית המשפט, המקום בו אתמול בלילה התפוצצה פצצה כחלק ממה שנראה כמו מסע הטרור של פורע החוק הידוע בכינוי 'אנרכיה'. נמצא איתי כאן המושל המחוזי, הארווי דנט…"
"תודה לך, לוציוס. אני רוצה להזכיר לתושבי גות'האם שבדיוק בגלל מקרים כאלה חוקקתי את חוק העונשין לפני שלושה שבועות. אומר זאת שוב, ושכל נבל בגות'האם יישמע אותי: המצב השתנה. יותר תושבי גות'האם לא יעמדו חסרי אונים בזמן שאנרכיה משתוללת ברחובות! זוהי אזהרה. סופם של פושעים בגות'האם יהיה מהיר וחסר רחמים."
"הארווי דנט, המושל המחוזי, תודה רבה לך. פורע החוק 'אנרכיה' נתפס והובא לרשויות בידי האביר האפל של גות'האם, באטמן, שסירב להופיע למשפט. נמצא אתנו כאן ראש משטרת גות'האם, גי'ם גורדון…"
"אני רוצה לומר לכל תושבי גות'האם שהעיר הזאת תהיה נקייה בסופו של דבר, לעזאזל. אף תא בארקהם לא יישאר מיותם, אף נבל לא יישאר – "
"תודה לך ג'ים גורדון, והנה ניידת המשטרה מגיעה עם הפושע אנרכיה – אלוהים! הוא כל כך צעיר! ממש ילד!"
"ילדים יכולים לעשות צרות גדולות, לוציוס."
"זה נכון, גורדון, זה נכון."
*
"אני לא יודע," רטן אלפרד. "הוא נראה נורא צעיר."
"הוא בן חמש עשרה," אמר ברוס ויין, בוהה בקור דרך קיר הזכוכית. בצד השני של החדר, אנרכיה בכה בזמן שג'ים גורדון, מבט קהה בעיניו, מוביל אותו אל הכסא.
"אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?" שאל אלפרד.
"חוק זה חוק," אמר ויין.
"ממתי אתה כל כך נצמד לתקנות?" שאל אלפרד ביובש.
ויין הפה אליו את מבטו, במצח מקומט. "דנט צודק," הוא אמר. "האנשים האלה רוצחים. אנחנו תוקעים אותם בארקהם, הם נמלטים, ורוצחים שוב. עונש מוות זה הפתרון היחיד היעיל."
"אבל להרוג ילד בן חמש עשרה?" שאל אלפרד.
"רוצח בן חמש עשרה," אמר ויין. הוא הפנה את מבטו בחזרה אל קיר הזכוכית, שם הושיב גורדון את אנרכיה על הכסא, קושר אותו ברצועות הגומי.
"אני מרגיש שאנחנו חוצים פה איזה קו," אמר אלפרד.
"אולי זה מה שגות'האם צריכה בשביל לשרוד," אמר ויין.
גורדון לחץ על הכפתור. אנרכיה רעד, צרח, ואז השתתק.
*
חודשיים עברו מאז שהארווי דנט התמנה למושל המחוזי של גות'האם. חודש עבר מאז שהעביר את חוק עונש המוות שלו.
בחודש הזה, מספר הנבלים בגות'האם התמעט באופן פלאי.
הדחליל, איש החידות, הפינגווין, ועוד רבים אחרים, כולם נלכדו בידי באטמן והובלו אל הכסא החשמלי. דנט נשא נאומים נרגשים בחצר בית המשפט. העיתונים הללו את המהפכה, שתוביל את גות'האם לעתיד חדש.
באטמן הרגיש חלול מבפנים.
הלילות התחילו להיות ריקים. הוא היה מסייר ברחובות, אבל לא היה מה לראות. הפושעים כולם שמרו על פרופיל נמוך. לעזאזל, היה נראה שאנשים אפילו העזו ללכת בסמטאות.
גות'האם הלכה והשתנתה.
זה טוב, ניסה באטמן להזכיר לעצמו. זה מה שתמיד רצינו, לא?
זה מה שאביו תמיד רצה. זה מה שאביו ניסה לעשות…
אבל למה זה הרגיש כל כך לא נכון?
*
אור הפנס האיר את השמיים.
ג'ים גורדון התהלך במעגלים על גג תחנת המשטרה. באטמן עמד ללא ניע, כתמיד.
"אני לא יודע, באטמן. אני באמת לא יודע." אמר גורדון. "זה אמור להיות היום הגדול! לכדת את הג'וקר. גדול נבלי העל של גות'האם. מחר הוא יובא למשפט ויישלח אל מותו. אני אמור להיות שמח." הוא הרים מבטו אל באטמן. "למה אני לא שמח?"
באטמן לא ענה.
"כמובן, אם למישהו מגיע עונש מוות, הרי שזה לג'וקר," אמר גורדון בסערת רגשות, שולח את ידיו לכל עבר. "אבל אני לא יודע. כל הקו החדש הזה של דנט. כלומר, אם אנחנו הורגים אותם, במה אנחנו יותר טובים מהם? אם אתה הורג רוצח, מספר הרוצחים בעולם נשאר שווה."
"לא אם אתה הורג כמה רוצחים," אמר באטמן בשקט.
גורדון נעצר במקומו. "אבל האם זה נכון, באטמן?" הוא אמר. "האם יש לנו את הזכות לשפוט מי לחיים ומי למוות?"
"האם יש לנו את הזכות לא לעשות זאת?" לחש באטמן. "אנחנו מנסים להגן על האזרחים."
"אתה צודק, אתה כמובן צודק," אמר גורדון. הוא הצטמרר. "ואני באמת אשמח לא לראות יותר את החיוך הנורא הזה!"
*
הג'וקר עיקל את שפתיו בחיוך פראי. "אה, באטמן, אהובי. הייתי צריך לצפות שתבוא לשיחת פרידה מרגשת."
באטמן התיישב מולו ללא אומר. הג'וקר התנדנד אחורה בכסאו, ככל שידיו האזוקות לשולחן אפשרו לו, צוחק בקול רם. "הו, באטמן באטמן! איך תרקוד בלילה בלעדיי?"
"אני לא רוקד," נהם באטמן.
הג'וקר נשען קדימה, ניצוץ עולה בעיניו. "אתה תהיה כה בודד…" זימר. "אבל זה היה טוב כל עוד זה נמשך, אה?" הוא צחק.
באטמן לא זע.
"מה לגבי איזו נשיקת פרידה?" אמר הג'וקר בחיוך פראי. "או מתנה אחרת. אולי תראה לי את פניך, כמתנת פרידה?"
"לא," אמר באטמן.
הג'וקר עטה פרצוף עצוב. "אתה תמיד כל כך כבאי, באטמן! בטח נורא אתך במסיבות." הוא צחק שוב.
באטמן נשם עמוק. הוא שנא את הג'וקר. השנאה חלחלה בגופו, זרמה בוורידיו.
הוא לא ידע איך לחיות בלי השנאה הזאת.
"יש לי בקשה ממך," אמר לבסוף.
צחוקו של הג'וקר נקטע. הוא הופתע באמת ובתמים. "בקשה? ממני? כמה מרגש!" צווח. "ולמה אתה חושב שאני אענה לבקשה הזאת?"
"בגלל," אמר באטמן, "שאני יודע שאתה תבין את הבדיחה."
הג'וקר חייך.
*
"יום גדול," אמר דנט אל המיקרופון. "היום, אנחנו מביאים לדין צדק את הנבל שהטיל את אימתו על גות'האם במשך שנים. אתם מכירים אותו בכינוי הג'וקר, אבל היום אנחנו נוכיח שהוא ליצן, ותו לא."
הוא חייך אל המצלמות, חושף את שיניו המבהיקות.
הג'וקר הובל במסדרון אל עבר הכסא החשמלי. פניו היו שמוטות, שערו הירוק מכסה את עיניו. הוא הלך רפוי, נגרר אחרי השוטרים, כמו אין בו עוד כוח להלחם.
באטמן צפה בו מהצד השני של הקיר.
הג'וקר הושב על הכסא החשמלי, ונקשר אליו. רגע לפני שגורדון לחץ על הכפתור, הרים הג'וקר את עיניו אל המראה מאחוריה עמד באטמן, וצחק.
ואז הכסא עשה את פעולתו.
עווית המוות של הג'וקר נמשכה זמן רב, ולבסוף נפתחה ידו ונפל ממנה פתק.
"מה זה?" נהם גורדון. "בולוק, תרים את זה!"
הארווי בולוק התכופף והרים את הפתק. הייתה זו קבלה של חנות, שבצד השני שלה נכתב בחפזון בעט כחול:
תיק תק. הזמן אוזל, הפיצוץ בדרך. מצטער, לא זמין לשאלות כרגע. פנו אל המזכירה שלי.
"לעזאזל!" נהם גורדון. "הוא תחמן אותנו! הוא הטמין פצצה ואז נתן לנו להרוג אותו, ועכשיו אין לנו דרך להשיג את המידע! באטמן!"
באטמן זינק אל תוך החדר, בלי להסתכל על גופתו של הגו'קר שנחה בדלדול על הכסא החשמלי. "תביא לי את הפתק," נהם.
בולוק העביר לו את הפתק. באטמן בחן את הקבלה משני צדדיה היטב. "זה חייב להיות רמז," אמר. "הג'וקר בטוח השאיר כאן רמז, ככה הוא אוהב לעשות דברים. זה לא מצחיק אם אין לנו סיכוי, אתם מבינים."
"מצחיק?" קרא גורדון בייאוש. "אני לא מבין מה מצחיק בכל המצב הזה! יש פצצה שעומדת להתפוצץ ואין לנו מושג – "
"מלון גות'האם," לחש באטמן, בוחן את הקבלה. "הוא הטמין את הפצצה במלון גות'האם." הוא הרים את מבטו אל גורדון ובולוק. "המשלחת ממטרופוליס – היא נמצאת במלון עכשיו, נכון? אם הם ייפגעו בפיגוע טרור זו תהיה מכה גדולה ליחסים הדיפלומטיים – למושל דנט – "
"לעזאזל," נבח גורדון. "בולוק, תתחיל לשלוח אנשים שיפנו את המלון – תשלח חבלנים – באטמן, אתה – " אבל כשהוא הרים את מבטו, באטמן כבר לא היה שם.
*
"באטמן," קרא גורדון, מפלס אליו את דרכו. באטמן כרע בראש מבנה נמוך, מסתכל על ניידות המשטרה שהקיפו את בית המלון. אזרחים מבוהלים פונו ממנו בצעקות מבולבלות.
"האנשים שלך מצאו משהו?" שאל באטמן בקול חסר רגש.
"לא, הם עוד לא מצאו כלום," אמר גורדון. "אני מתחיל לחשוב שאולי לא הבנו את זה נכון – "
באטמן הרים את מבטו וסקר את הרחוב. הרחק מאחורי בית המלון ניצבה צלליתם הכהה של צמד מגדלי ויין.
"באטמן?" שאל גורדון. "אתה שומע אותי בכלל?"
"בעוד רגע…" לחש באטמן.
"מה בעוד רגע?" שאל גורדון.
באטמן לא השיב.
הפיצוץ הרעיד את האדמה. גורדון הרים את מבטו בזעקה, אבל בית המלון ניצב על תילו.
מגדלי ויין נעלמו מקו הרקיע.
*
"אין ספק שזו בשורה איומה לכל תושבי גות'האם. ברוס ויין, המליונר הנדבן, הלך לעולמו במתקפת טרור רצחנית שהשמידה חלק נרחב ממגדלי ויין. משפחת ויין הייתה ידועה במשך דורות בגות'האם בתור אחד מעמודי התווך של הקהילה. אביו של ברוס ויין, תומאס ויין, היה ידוע בתור אחד ממפתחיה הדגולים של העיר. הוא נרצח בידי פושע לפני שנים, כזכור לכולם… הנה המושל דנט, מה יש לך להוסיף על האירוע?"
"תודה, לוציוס. אין ספק שהאירוע הטרגי שאירע אתמול בלילה נוגע בכולנו. הפצצה שהטמין הג'וקר עשתה את פעולתה, לצערי. אך בזכות חוק העונשין שהעברתי אני יכול להבטיל לכם שזו הפעם האחרונה שמישהו סובל מזרועו של הג'וקר. ארוכה ככל שתהיה, היא לא מסוגלת לעבור את מחסום המוות."
"הארווי דנט, המושל המחוזי, תודה לך. ברוס ויין הוריש בצוואתו את התאגידים והכסף שלו למשרת הנאמן של המשפחה, אלפרד פניוורת', שנמצא אתנו כאן היום, ויישא דברים לזכרו של ברוס ויין…"
*
"אני לא מבין, אדון ויין," אמר אלפרד בשלווה, נשען על השולחן הגדול עליו ניצבו המחשבים והמסכים של מערת העטלף.
באטמן, שעמד בגבו אליו ליד הפתח של המערה, שתק.
"מדוע לגרום לכולם לחשוב שברוס ויין מת?" אמר אלפרד.
"אני לא זקוק לו יותר," אמר באטמן.
"חשבתי שזו תהיה הזדמנות עבורך, אדון ויין," אמר אלפרד. "כל נבלי העל הוצאו להורג. אתה יכול סוף סוף לפרוש בשלווה מחיי הלחימה בפשע. לתלות את הגלימה בארון. להותיר את מסכת הבאטמן מאחור."
"הותרתי את המסכה מאחור," אמר באטמן בשקט.
"מגיעים לך חיים של שלווה," אמר אלפרד, פוסע צעד קדימה.
"לא, אלפרד," אמר באטמן, מסתובב בפתאומיות. "מוטב שיחשבו כולם שברוס ויין מת. אני לא זקוק לו יותר; אתה תטפל בנכסיו טוב יותר ממנו."
"אבל אדון ויין," אמר אלפרד. "אתה משליך את חייך!"
"לא," לחש באטמן. "אני חופשי לחיות את חיי."
"זמנו של הבאטמן עבר!" הרים אלפרד את קולו. "דנט מנקה את הרחובות מפושעים. האביר האפל יכול סוף סוף לנוח."
באטמן השפיל את מבטו.
ההבנה נחתה על אלפרד. "לא…" הוא לחש. "אתה עשית את זה?"
באטמן הסתובב באיטיות.
"אתה הטמנת את הפצצה במגדלי ויין!" אמר אלפרד, נדהם. "אתה רצחת את ברוס ויין."
"אני לא זקוק לזהות הסודית הזאת יותר," אמר באטמן.
"אבל הפתק… הג'וקר…" אלפרד החוויר. "זה בכלל היה הג'וקר שם, על הכסא החשמלי? את מי הוצאת להורג שם, אדון ויין?"
באטמן לא הגיב.
"אבל למה?" התחנן אלפרד. "למה?"
באטמן הניד בראשו. "כי הרחובות היו ריקים מדי," לחש. "אתה ממשיך לקרוא לי אדון ויין, אבל זהו לא שמי."
הוא מתח את כתפיו, ושלף את אקדח האנקול מחגורתו. "אני הוא הנקמה," לחש. הוא ירה באקדח, משלח את החבל אל מחוץ למערה.
"אני הוא הלילה," אמר, מזנק בעקבות החבל.
"אני באטמן."