מישל האריסון (תרגום: כנרת היגינס דווידי)
שני ילדים באחוזה עתיקה ומבודדת מנסים לפתור את תעלומת היעלמותם של ילדים מהעיירה ביער העתיק ומלא הפיות שלידם. ספר טוב, מומלץ לחובבי הסוגה.
הידד, ספר פיות! ומאחר שאני אוהב ספרי פיות, ראוי שאקדים ואסביר למה אני מתכוון כשאני אומר 'ספר פיות'. הכוונה היא לא לילדות קטנות ומכונפות בסגנון טינקר-בל של דיסני, ולא לנסיכות מצועצעות לבושות בשמלות ורודות, אלא לפיות אמיתיות; כאלה שחיות על הגבול שבין העולם הזה ועולם הדמיון, כאלה שיכולות להיות אפלות ומסויטות, כאלה שמגלמות את הקסם האמיתי ששורה בטבע.
טניה מכירה את הפיות האלה; כבר מגיל צעיר היא מסוגלת לראות אותן. הפיות, מצידן, נהנות להטפל אליה ולהציק לה. לצערה של טניה, אף אחד אחר לא רואה את הפיות האלה ולא מאמין לה. הספר נפתח כאשר טניה נשלחת אל סבתה – אותה היא לא מחבבת – שגרה באחוזה עתיקה על קצה היער (כמקובל בספרות מהסוגה הזו) יחד עם שומר האחוזה ווריק ובנו המעצבן פביאן.
טניה ופביאן מתחברים לנוכח התעלומות הרבות שאופפות את האזור: היער העתיק שילדים נעלמו בו בעבר; מגדת העתידות המשוגעת; מעברים סודיים בבית האחוזה העתיק, ונערה אחת אדומת שיער שטוענת שאחיה נחטף בידי הפיות, והיא מחפשת אחריו בעקשנות.
הספר טוב, ומהווה ראשון בטרילוגיה (אם כי נסגר יחסית היטב). הוא אמנם קצת בוסרי ביחס לבאים בסדרה, אבל עדיין מהנה מאוד. הדמויות, התעלומה והפיות עשויים היטב, וקשה שלא לחפש יצורים קסומים בזווית העין כשיוצאים לטייל אחרי הקריאה בו.