אימת החלל הריק

"סבא! סבא!"

"אה, סקמאסטוס. בוא ושב לידי."

"סבא, אקאפוס שוב צחק עליי בחצר. הוא אמר שאתה בכלל לא יודע ליצור כלים. הוא צחק על איך שהפיתוסים שלך נראים."

"אה, סקמאסטוס, אתה צריך להפסיק לקחת ללב כל מה שילדים בחצר אומרים."

"אבל סבא, אני הראיתי לו את הפיתוסים שלך והוא צחק עליהם. הוא אמר שאבא שלו טוען שאתה וכל הזקנים סובלים מ… מאימה – מאימה של החלל – "

"אימת החלל הריק?"

"כן, זה!"

"אהה, סקמאסטוס. שמעתי את הטענה הזאת כבר, אבל מאנשים מבוגרים כמו אביו של חברך הייתי מצפה ליותר מזה."

"אבא של אקאפוס בכלל לא מבוגר. הוא צעיר יותר מאבא בלפחות עשר שנים."

"אני מבין."

"אבל זה נכון, סבא? הוא אומר שלכן הכלים שאתה והזקנים האחרים ייצרתם – לכן הם כל כך מלאים בצורות, בכל מקום. לא כמו הכלים המודרניים."

"זה נכון שהכלים שלנו נראים ככה."

"אבל למה, סבא? אתם באמת פוחדים מה… מהחלל הריק?"

"לא, סקמאסטוס. כלל וכלל לא."

"אז מה הסיבה?"

"אתה יודע, סקמאסטוס, מה זה מעשה קדרות? מה המשמעות האמיתית של מעשה קדרות?"

"ליצור כלים מחומר, סבא."

"כן, סקמאסטוס. ליצור. הקדר לוקח חומר גלם, והופך אותו להיות משהו אחר. בתנועות ידיים פשוטות, הבוץ הופך לכלי מרהיב. זה מעשה של בריאה, סקמאסטוס. העולם עצמו עשוי ממים ואדמה, שנעים ביחד בהרמוניה ויוצרים דברים מופלאים. כאשר הקדר עובד על עבודתו, סקמאסטוס, הוא משתתף במעשה הנשגב ביותר שאדם יכול לעשות."

"אבל מה זה קשור לעיטורים, סבא?"

"אני מגיע לזה, סקמאסטוס. אתה מבין, על בורא מוטלת אחריות עצומה. כי עם כל בריאה, בא זרע הפורענות. כל בריאה טומנת בחובה את הרע. לרע אין כוח לברוא בעצמו, אתה מבין, אבל הוא נדבק אל כל דבר שנברא, כמו טפיל שמוצץ את חיותו מהדברים הטובים. כאשר קדר בורא כלי, הוא מזמן את כל הכוחות הרעים האלה יחד אתו. ולכן, הוא חייב לדאוג שהם לא יצאו אל אוויר העולם. הוא חייב לוודא שהם יישארו כלואים בתוך הכלי. ולכן, סקמאסטוס, אסור להשאיר חלל ריק. כי זה מה שהרוע עושה – הוא מוצא את החורים, את הסדקים, את החלל הפנוי – ובעזרתם הוא בורח, משתחרר, יוצא מן הכלים אל העולם. את זה עלינו למנוע. ולכן אני, ושאר הזקנים, דאגנו לחתום את כל הכלים שייצרנו בעיטורים, ולא להשאיר שום מקום דרכו הרע יוכל לצאת אל העולם."

"מזל שעשיתם את זה, סבא."

"כן, מזל…"

"אבל סבא. כשאבא עושה כלים, הוא לא עושה ככה. ראיתי את הפיתוס שהוא הכין אתמול – הוא עשה אותו כמו שאבא של אקאפוס עושה, עם ציור של שני גיבורים והרבה הרבה חלל ריק מסביב. אבל אתה לימדת אותו איך להכין כלים, סבא! למה הוא לא עושה כמוך?"

"אתה שואל שאלות טובות, סקמאסטוס… ואתה כבר גדול מספיק כדי לשמוע את התשובות. שמעת פעם על פנדורה?"

"לא, סבא."

"פנדורה היו קבוצה של קדרים, מכפר שנמצא הרחק הרחק צפונה מכאן. הם טענו שאני, וכל הקדרים שנהגו כמותי, לא מגנים על העולם – אלא מגבילים אותו. הם טענו כי החלל הפנוי טומן בחובו אוצרות וכוחות גדולים למין האנושי, ושהגבולות והחותמים שלנו רק מגבילים את יכולתו של האדם לגדול, ללמוד ולדעת. הם טענו שמעשה הבריאה צריך להיות חופשי, משולל כל רסן, ורק כך הוא יוכל להיות גדול באמת."

"זה נשמע יפה, סבא."

"זה נשמע יפה, סקמאסטוס, אבל גם דברים שנשמעים יפה יכולים להוביל לאסונות. וכך קרה גם הפעם. הקדרים של פנדורה יצרו פיתוס, ולא היה זה סתם פיתוס אלא הפיתוס הגדול ביותר שאי פעם נוצר בידי בן אנוש. והם הותירו את כולו ריק וחלק; כולו היה עשוי מחלל פנוי אחד גדול. זה היה מעשה הבריאה האנושי הנועז ביותר, והוא היה כמו שער – דלת פתוחה – אל דברים שנמצאים מעבר למה שאדם יכול להבין בקרבו."

"ומה קרה אז, סבא?"

"אז, סקמאסטוס… התברר שאנשי פנדורה צדקו… אך גם טעו. וזו הייתה טעות מחרידה, והרת אסון. כי כאשר הם סיימו ליצור את הפיתוס, כל הדברים הרעים – כל הטפילים האלה, שניזונים מאור הבריאה – השתחררו החוצה. הם נמצאים בכל מקום עכשיו. בתוך כל עליצות מצוי זרע הליצנות; בתוך כל הצלחה מצוי זרע הגאווה; בתוך כל דיבור מצוי זרע השנאה; בתוך כל עושר מצוי זרע העוני. כל הדברים הטובים של בני האדם נגועים; כל הדברים בבריאה הולכים צוללים אל תוך החושך. מגיפות, רעב, מלחמות ועוני – כל הדברים האלה הולכים ומתרבים, הולכים ונעשים חלק מתמונת עולמו המצויה של בן האדם. וכל זה, סקמאסטוס, באשמת יוהרתם של אנשי פנדורה."

"אני לא מבין, סבא. אז מדוע אבא מכין פיתוסים עם חלל ריק?"

"בגלל, סקמאסטוס, שאנשי פנדורה גם צדקו. הגבולות והחותמים של הכלים לא רק גדרו מבעד לכוחות האפלים לחדור – הם גם היו גדרות הכלא. כלא של אוצר, של כוח גדול, שנשלל מן האנושות. הכוח הבסיסי ביותר של הבריאה, ממנו ניזונו הכוחות האפלים עד ששוחררו אל העולם. כוח שעוד בתחילת ימי הבריאה קיבל על עצמו את השבי והגלות כדי לפתות את הכוחות האפלים להשאר עמו בתוך קברו."

"איזה כוח?"

"אתה מבין, סקמאסטוס, אנשי פנדורה נבהלו כל כך מתוצאת המעשה שלהם, והם שברו את הפיתוס שהם הכינו. אבל המעשה הזה, שבירת הכלים הזאת… זו הייתה טעות. בגלל שהכוחות האפלים השתחררו אל העולם, ועכשיו הם יונקים את ניצוצות הטוב שבבריאה. אבל הכוח האחד – הכוח האחד שהאנושות זקוקה לו כדי לעמוד איתן מול העולם שהולך ומחשיך – הוא נשאר כלוא. מאז אביך, ועוד מאות קדרים אחרים בעולם, מנסים לפתות אותו לצאת. מנסים ליצור כלים עם חלל פנוי, כדי שהכוח הזה יצליח להשתחרר ולשרת את האנושות בשעתה הקשה. הכוח הזה, סקמאסטוס, נקרא אלפיס. התקווה. ויום אחד, יום אחד… יום אחד יבנה הכלי הנכון, והתקווה תשתחרר אל העולם. ובשביל היום הזה, סקמאסטוס, עלינו להמשיך וליצור כלים, להמשיך את מעשה הבריאה, ובאחרית הימים – באחרית הימים, סקמאסטוס, אנחנו נצליח. אז תבוא הגאולה."