אומרים שיש מקום, שנמצא הרחק מעבר לזרמים העמוקים ביותר של החלומות. מעבר לתהומות של חשיכה, מעבר לים של כוכבים, ומעבר לקשתות הענק של הזכרונות. בסופה של מנהרה אפלה המוארת באור תכול, נמצא מקום שהוא רחב מיני ים אך צר מקופו של מחט.
אומרים שיושב שם אדם. הוא יושב שם עוד בטרם החל הזמן את מסלולו ובטרם נדלקו השמשות הראשונות. הוא יישב שם אחרי שאחרון הננסים השחורים יקרוס אל תוך עצמו, ואחרי שיכבו תקוות הילדים האחרונות.
אומרים שכל האנשים שביקום חולפים על פני האדם הממתין בקצה המנהרה. איש לא מפנה אליו את פניו. איש לא מעז להכיר בקיומו. וגם הוא אינו מביט בעיניהם; שכן לא להם הוא ממתין.
אומרים שהוא ממתין לזמן שיבוא אחרי קץ כל הזמנים, כאשר הקצוות הרחוקים של היקום ייפגשו וכאשר אד המחשבות ייהפך לאבק פורח. כאשר שמחה ובכי, דמעה וצחוק יהיו למשל ולשנינה, ואף חלקיק ביקום לא יוכל יותר לבשר אודות הצלילים השולטים בעולם.
אומרים שאז יגיע אדם, אחרון האנשים והראשון שבהם. הוא יחצה את המנהרה, אף על פי שלא ייכנס אליה. הוא יצעד תחת הקשתות, והן יהיו תחת רגליו. הוא ישוט בים הכוכבים, והים יטבע במעמקיו. הוא יעפיל אל תוך התהומות, והחלומות כולם יהיו עמו.
אומרים שהאדם הממתין בקצה כל הדברים ייפגש עם האדם החוצה את כל הדברים. קצרה תהיה הפגישה; הם יביטו זה בעיניו של זה, לא יותר מרגעים ספורים, ומילה אחת תיאמר.
אומרים שזה יהיה הסוף; אומרים שזו תהיה ההתחלה.