קרב אליי, בני.
עכשיו, כשהסוף קרוב כל כך, אני רוצה לספר לך. אני יודע ששתקתי כל השנים האלה. אני יודע שביקשת שאספר. אבל לא הייתי מסוגל. לא הייתי מסוגל לחזור… לחשוב… אבל כעת אני חייב, אני חייב לספר לך. אתה לא תבין. אני יודע שלא תבין. אבל אני חייב בכל מקרה.
זכור היטב את מה שאני מספר לך כעת, כי לא אספר זאת שוב.
אחרים יספרו לך על חומות מצופות זהב, על שרים כבירים שזקנם נוטף שמן ומור. האנשים האלה יכולים לספר לך על השיירות שעלו לירושלים, על ניחוח הקרבנות שכיסה את העיר. הם יכולים לספר לך על הגאון, על הדרך שבה זרחה השמש מבעד לחלונות בית המקדש.
כשהם יספרו לך על האש, הם יספרו לך על המחזה האיום והנורא אך גם המרהיב. הם יספרו לך איך בער בית המקדש במשך שלושה ימים, כאילו התנגדו אבניו ללהבות המכלות. הם יספרו לך על מאבקם הנואש של הלווים, אך כיצד מתו כולם בעודם שומרים על כבודו של היכל האלוהים. הם יספרו לך מעשיות אפיות של גבורה, של כבוד אחרון, של פאר. כן, בני, גם למוות יכול להיות פאר.
אני לא אומר שכל אלה שקרים. אינני יכול להאשים אדם בשקר. אבל, בני… האנשים שיספרו לך את זה, הם מסתכלים על המקום שנוח להם להסתכל בו. הם מעדיפים לכסות את הזכרונות שלהם בהדר, מעדיפים לזכור עמידה עיקשת וגאה לנוכח האש.
אבל זה חלק קטן מן האמת.
האמת, בני, היא שאיש לא שמע את הלהבות בשל קול הצרחות. האמת, בני, היא שקול הצרחות היה כקול נגינה באוזנינו אחרי השקט הנורא, השקט הנורא ששרר ברחובות. היית יכול ללכת ברחובות האלה, סביב לעיר, וכל מה שהיו עיניך רואות היה המתים והחיים, שוכבים זה לצד זה, מנערים זה את זה, בדממה. דממה נוראה, דממה שלא היה בה שום הוד והדר. דממה שהיה בה יאוש בלבד.
הצרחות שברו את הדממה.
אבל אני לא רוצה לספר לך על זה, בני. אחרים יכולים לספר לך על המצור ועל החורבן. הם יכולים לספר לך סיפורי זוועה שיגרמו לך לא לישון בלילה. אותם סיוטים שרודפים את כל מי שהיה חי אז – אותם סיוטים יכולים לרדוף גם אותך. כי אלה סיוטים שאתה יכול להבין.
אני רוצה לספר לך על חלומות, בני. על החלומות שרודפים אותי. על החלומות שלא תוכל להבין לעולם.
האמת היא שהעולם גסס, בני. אנחנו מתנו מוות איטי, מדמם, אבל כשהבבלים הגיעו כבר היינו כולנו מתים – בין שהייתה נשימה בפינו ובין שלא. חומות פרוצות הם פרצו, בני. בגופות הם נעצו את כידוניהם. ובית המקדש? הוא היה שרוף, בני, זמן רב לפני שאחזה בו האש.
אתה אולי לא יכול לדמיין זאת, איך אומה גוססת לה לאיטה. אבל הבן, בני, אומות ובני אדם דומים מאוד. השקרים מכסים זה את זה, העוולות נעשות להרגל ואז מותרות. לאט לאט הניצוץ שהיה בפנים הולך ונעלם, הולך ודועך. כמו פסל חלול, שנדמה חזק כסלע, אך משב רוח קטן יחשוף שהוא עשוי כולו סדקים סדקים.
יום יבוא, בני. אולי אפילו תזכה והוא יבוא בימיך; יום יבוא והאומה הזאת תקום מחדש, כמו עוף חול שעולה מתוך הלהבות. והיא תחשוב, בני, היא תחשוב שהיא פסל כביר ונישא. היא תחשוב שהאש חישלה אותה, כשם שהכור מחשל את הברזל. היא תהיה גאה ובטוחה. היא תשוב לארץ יהודה, היא תקים את חומות ירושלים, היא תבנה מחדש את בית המקדש.
אבל זכור, בני, אם תהיה חי בעת הזאת, ואם לא אז אמור זאת לבנך ולבנו אחריו. זכור כי האומה איננה בטוחה. זכור כי הארז הנישא ביותר יכול לקמול כאחרון אזובי הקיר. זכור כי אין מי אשר יכול לעמוד בפני הלהבות. זכור כי לא לעולם חוסן, וכי תמיד יש לעמוד על המשמר.
אומות, כמו בני אדם, יכולות למות.
אבל רציתי לספר לך על החלומות.
רציתי לספר לך על הרגע שבו נדלק בית המקדש בלהבה. מארבע פינותיו הוא נדלק, כאילו הסתירו קירותיו של הלהבות זמן רב וכעת לא יכלו עוד. האש הפכה את הלילה ליום, אבל היה זה יום אדום, נורא. יום הדין. הה, בני. פעמים רבות ראית להבות. ראית כיצד השלהבת עולה מעלה, מבקשת להגיע השמימה.
אבל לא ביום ההוא, בני. ביום ההוא הלהבות ירדו אלי תהום. כאילו האש ירדה מן השמיים, ושרפה את בית המקדש אל האדמה, ולא אל הרקיע.
אחרים יספרו לך שהעשן השחור כיסה את ירושלים, החשיך את העיר. זו אמת, אך לא היה זה עשן משריפת בית המקדש, אלא עשנה של העיר וחומותיה. עשן בית המקדש לא עלה אל השמיים. הוא עמד בגובה הרחוב, מחניק אדם ובהמה.
אבל באותו הרגע עוד הייתה לנו תקווה. זו גם אמת, בני, שעליך לדעת על בני אדם. הם לעולם אינם מאבדים את התקווה. כאלה מין שוטים אומללים.
הייתי על יד החומות; הייתי אחד מן הילדים שכשלו ברחובות בבטן צבה. מסביב היו הדם והצרחות, והעשן, העשן סימא את עיני כל. אבל אני ראיתי את בית המקדש בוער, בני, ולא היה זה מחזה שניתן להסב ממנו את מבטך.
אני חולם על זה, בני. זה החלום שרודף אותי. אני חולם על הילד ההוא, שבטנו מנופחת ובגדיו שרופים. אני חולם על עיניו הקרועות, על מבטו הבוהה בבית המקדש הנשרף. אלו היו עצים ואבנים, בני, אבל בעיניי הם היו מוסדות העולם כולו. העולם כולו עלה באש, וזה היה קץ כל הדברים.
ובכל זאת, בני, אני משתוקק לחלומות האלה. כי בחלומות האלה, העולם עוד מתוקן. אינני מצפה ממך להבין.
הייתי שם, בני, על יד בית המקדש כאשר יצאו הכהנים מההיכל. ראיתי אותם עולים במדרגות אל החומה, ושמעתי את קול נגינת הלווים. ראיתי את המפתחות בידם. ריבונו של עולם, כך הם אמרו. לא היינו גזברים נאמנים. הרי מפתחות ביתך מסורים לך.
אחרים יספרו לך שהם השליכו את המפתחות כלפי מעלה, שיד של אש ירדה מטה ותפסה אותם. אך כל שאני ראיתי הייתה יד של אש עולה מעלה, מן העזרה, ואוחזת בכהנים.
ובאותו הרגע, הלילה ירד על ירושלים.
אינני יכול לתאר לך זאת, בני, אבל אנסה בכל זאת. הכל נשאר אותו דבר, ועם זאת היה שונה לחלוטין. היה ברור לי, לכולנו – לכל מי שהיה חי בירושלים בעת ההיא – שמשהו נשבר. משהו לא היה כשורה, ולעולם לא יהיה כשורה.
האש המשיכה לבעור, אבל הייתה זו אש מתה והיא שרפה עצים ואבנים מתים. השמיים עדיין נמתחו מעל לארץ, אבל היה זה חלל שחור פעור, ריק ואינסופי, ולא הרקיעים החיים שכיסו את עולמנו. בני האדם עדיין מילאו את הארץ, אבל נשמותיהם היו סדוקות.
אינני יודע איך לתאר לך זאת, בני. דמיין שיום אחד אתה קם בבוקר, וראייתך אובדת. אתה עדיין מסוגל לומר היכן הדברים נמצאים, אבל אינך רואה אותם. אתה יודע את צורת הדברים, אבל מראם – הצבע שלהם, הייחודיות שלהם – כל הדברים האלה אובדים לך. דמיין שאתה מסוגל לשמוע, אבל כל הקולות נעשים לאותו הקול. אין בהם יותר את הגוונים ואת הטונים, את השינויים הקטנים שהופכים דבר זר למוכר. דמיין שמגע כל הדברים נעשה קהה תחת אצבעותיך, דמיין שגס ומחוספס נעשים זהים לחלק ולרך.
דמיין זאת, ותוכל להבין מקצת ממה שאיבדנו – ממה שאיבד העולם כולו – כאשר עלתה ירושלים באש.
גם אומות יכולות למות, אמרתי לך.
ומה גם עולמות.
אתה מבין, בני, הכהנים – זורקי המפתחות – הם היו הנציגים האחרונים שלנו. לא של בני ירושלים, של בני האדם כולם. והם ידעו להתוודות בפני ריבון כל העולם. כשהם אמרו לו שנכשלנו, לא הייתה כוונתם לבית המקדש בלבד או אפילו לירושלים כולה. הם דיברו על העולם. העולם שניתן בידינו, העולם שבמו ידינו איבדנו, שרפנו, החרבנו.
העולם שנשבר ללא תקנה.
עוד יבואו ימים אחרים, בני. אומות תעלנה ותצמחנה. בתים ייבנו. זקנים יישבו בשערי העיר. אבל שום דבר לא יהיה כמו שהיה. רק בחלומות… רק בחלומות אני עוד מסוגל לזכור איך היה העולם בעבר.
שתקתי כל השנים, כי אני יודע שאינך יכול להבין וכי מכאיב לי מדי לספר. אבל אני עומד למות, בני, אני עומד למות ואני זקוק לך. אני זקוק שתשא את הדברים בלבך, גם אם אינך מבין אותם. אני זקוק שתתאבל על השבר שנשבר העולם, גם אם אינך חש בו. אני זקוק שתלמד את בנך את הדברים האלה, ושהוא ילמד את בנו אחריו.
הבטח לי זאת, בני. הבטח לי שלעולם לא תשכח את השריפה.