לפני שאת קוראת את זה, יסמין, אני רוצה שתדעי שאני מצטער. באמת מצטער. לא ככה תכננתי שזה ייגמר. את מכירה אותי. היו לנו הרבה תכנונים, ואני לא התכוונתי ש…
לעאזל, אם אני אמשיך ככה אני אאבד את האומץ. אז אני פשוט אתחיל. את מבינה, רציתי להסביר לך, לא רציתי שתישארי תלויה באוויר, לא יודעת מה…
רציתי להסביר לך, ולהזהיר אותך.
את לא תאמיני למילה ממה שכתוב פה, אה? אבל בכל זאת, קבלי את הדברים האלה בתור בקשתו האחרונה של בעלך. ותקשיבי למה שכתוב פה גם אם את לא מאמינה.
זה התחיל כשהייתי שביעיסט. כיתה יא, אני מתכוון. את יודעת שהייתי דתי אז, למדתי באיזו פנימייה בדרום, ביישוב קטן ומשעמם שלא היה בו שום דבר, בקושי מכולת. לא שזה היה אמור לעניין אותנו; הצוות ציפה שאנחנו נשב כל היום ונלמד, אם לא את מה שהם רוצים אז מרצוננו החופשי, אבל תאמיני לי – לילדים בני 17 יש דברים אחרים לגמרי על הראש.
היינו חמישה. היה מנשה, הוא היה הילד הכי גבוה בשכבה, עם שיער מקורזל כזה וזקן שלא היה מבייש מבוגר בן שלושים. לא הייתי אומר שהוא היה המנהיג של החבורה, אבל הייתה לו מן נוכחות כזאת… טוב, עכשיו זה כבר לא משנה, נכון?
היו שייק'ה ויובל, שני ילדים צנומים שהיו יכולים להיות תאומים, למרות שלא היה שום קשר משפחתי ביניהם. הם אולי היו רזים, אבל הם היו אחראים לאספקת האוכל שלנו. הם היו פורצים למטבח לפחות פעם בלילה. לא שהיה שם יותר מדי דברים מלהיבים לסחוב, אבל את יודעת – בשביל ילדים בפנימייה, כל דבר הוא אוצר.
והיה אהרון, שקשה לומר שהוא היה חלק ממש מהחבורה – הוא היה צולער כזה… אין לך מושג מה המילה הזאת אומרת, אני מניח. הוא היה חנון, מבינה? מהאלה שיושבים כל היום בבית המדרש ומסלסלים את הפאות שלהם. היינו צוחקים עליו שהוא למל"מ – לא מועיל, לא מזיק. בכל אופן, הוא היה בחדר שלנו, אז זה הפך אותו לחלק מהחבורה. מבחינה מסויימת.
הוא היה אתנו באותו היום, בכל אופן.
זה היה יום חמישי, בשבוע הראשון של שלושת השבועות. מכירה שלושת השבועות? זה לפני הצום של תשעה באב. אנחנו מדברים על סוף יולי. חם, חם בטירוף. את יודעת כמה חם יכול להיות בדרום.
את בטח לא מבינה למה אני מבלבל לך את השכל על החברים שלי מהתיכון, אבל אני חייב להסביר לך, סבבה? אחרת את לא תביני… טוב, את בכל מקרה לא תביני, אבל אני חייב לנסות בכל זאת.
מה כבר יכולים לעשות חמישה שביעיסטים באחד מהימים הכי חמים של השנה? להבריז למעיין, כמובן. היה אחד במרחק סביר – וכשאני אומר מרחק סביר, אני מתכוון שלושה טרמפים לפחות. זה מה שהיה נראה לנו סביר בזמנו.
גררנו אתנו את אהרון. באמת שאין לי מושג איך. אני מניח שגם לצולערים לפעמים נמאס. והחום הזה, שקודח לך בראש וזוחל לך מתחת לעור – אי אפשר עם החום הזה, את מבינה?
לא לקחנו אתנו מים. היית מאמינה? כאילו, זה הדבר הראשון שאתה אמור לעשות כשאתה יוצא החוצה בסוף יולי, אבל היינו תיכוניסטים טיפשים וחשבנו ששום דבר לא יכול לפגוע בנו. אבל אחרי שעה שעמדנו וחיכינו לטרמפים באמצע צומת שאף אחד בחיים לא שמע עליה… תאמיני לי, הצטערנו שלא הבאנו אתנו את המים.
בסוף הגענו אל המעיין. היינו כבר על סף מכת חום עד שהגענו, אבל המים שם עשו את העבודה. כולנו זינקנו למים מייד, חוץ מאהרון שהלך לחפש איפה להחליף לבגד ים. הוא תמיד היה ביישן כזה. אני תוהה איך הוא היה בצבא… אבל כמובן, הוא לא היה הרבה זמן בצבא.
פגשנו שם שני חבר'ה במעיין, אני לא זוכר מאיפה הם הגיעו. נערי גבעות, הייתי אומר, עם פאות ענקיות כאלה. הם עישנו ברצף וכיבדו אותנו. כולנו לקחנו שאכטה, חוץ מאהרון שאני חושב שלא עישן אפילו פעם אחת בחיים שלו, בטח שלא בתיכון. יש אחווה כזאת בין בני נוער שנפגשים במעיין, את מבינה? זה כאילו… כאילו כל העולם אחים כזה, כאילו זה שפגשת מישהו שרובץ כמוך על שלולית מים במדבר הופך אתכם לקשורים בנפש.
ישבנו שם איזה זמן. להם שפגשנו שם היה פק"ל, והם הכינו קפה. אני לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר שהם ומנשה הריצו הרבה בדיחות גסות, ואהרון הסמיק כמו מישהו שרואה בחורה בפעם הראשונה בחיים שלו. אולי גם אני הסמקתי, אני לא יודע. הייתי צעיר אז, מבינה? תמים כזה.
אני לא זוכר מי מצא את המערה. זה היה שייק'ה או יובל. לא יודע מי מהם. השעון שלו נפל למעיין והוא צלל פנימה, ואז גילה את החור בקרקעית. מנשה היה זה שאתגר אותנו, לראות מי מעז לצלול פנימה.
אני יודע מה את חושבת, שזה הדבר הכי מטומטם שאפשר לעשות. את כנראה צודקת, אבל תיכוניסטים אף פעם לא הצטיינו בחכמה יתרה, אה? התחלנו תחרות. כל אחד צלל פנימה, ובדקנו מי מצליח להתקדם הכי הרבה.
כשצללתי פנימה, זה הרגיש כמו…
זה היה מפחיד כזה. היה חשוך מאוד, והמנהרה כאילו התעקלה הצידה כמה פעמים ובקושי היה מקום להסתובב. זה גרם לי לקלאוסטרופוביה, וזה שהייתי מתחת למים לא עזר. אף אחד מאתנו לא הצליח להתקדם יותר מ… עשר, שתיים עשרה שניות בפנים. זה היה פשוט מפחיד מדי, לדמיין את עצמך נתקע בפנים מתחת למים.
אבל בסוף אהרון, דווקא אהרון מכולם, היה זה שהצליח. את יודעת, מתברר שהוא היה בנבחרת השחייה של היישוב שלו. יש דברים שלא רואים על צולערים, את מבינה? את חושבת שבן אדם כל מה שהוא יודע זה לשבת בבית מדרש וללמוד מספרים, אבל בסוף את מגלה שיש לו גם כמה כשרונות.
הוא צלל פנימה עשרים שניות, שלושים שניות, ארבעים שניות, וכשזה התקרב לדקה כבר נלחצנו ממש והיינו בטוחים שזהו, הוא טבע, אבל אז הוא יצא החוצה ואמר לנו שאחרי כמה מטרים המנהרה נפתחת למעין מערה כזאת ויש מקום להוציא את הראש ולנשום.
צללנו פנימה. רצינו לראות את המערה, את מבינה? זה היה מין מעיין תת קרקעי, זה היה מגניב, וכל מה שהיה לנו בראש זה הסיפור שנוכל לספר אחר כך לחבר'ה בישיבה. אז צללנו פנימה.
וכמו שאהרון אמר, אחרי כמה מטרים המנהרה התרחבה והוצאנו את הראש מהמים ומצאנו את עצמנו במעין מערה עגולה גדולה. העומק של המים היה שני מטרים בערך, כך שהיינו צריכים להחזיק את עצמנו מעל המים. לא היה ממש במה להיאחז. הקירות היו חלקלקים נורא.
אבל האור…
את מבינה, בהתחלה חשבנו שיש איפשהו פתח בתקרה של המערה, ומשם מגיע האור. אבל זה לא מה שהיה. האור הגיע מהקירות עצמם. והוא היה, הוא היה ירוק. באמת. נקודות קטנות של אורות ירוקים, זוהרים מכל הכיוונים במערה. זה היה נראה מדהים, כמו איזה פלא טבע שכזה, והרגשנו כמו מגלי ארצות. לאף אחד מאתנו לא היה מושג מה זה יכול להיות.
טוב, אני מגיע לחלק הקשה עכשיו, אז תסלחי לי על כתב היד שלי. אני רועד כשאני נזכר בזה. לא חשבתי על זה כבר חמש עשרה שנה לפחות, מבינה? ואם זה היה תלוי בי, לא הייתי חושב על זה…
שני החבר'ה שפגשנו במעיין, הם שחו קדימה. הם מצאו פיר קטן בהמשך, המשך של המנהרה, ותכננו לשחות לתוכו. כולנו התכוונו לשחות אחריהם. הרגשנו מדהים. הרגשנו שאנחנו רואים דברים שאף אחד אחר לא ראה מעולם, הרגשנו שאנחנו בלתי מנוצחים.
זה הכל היה שטויות, את מבינה. בהתחלה לא הבנו מה הרעש. זה היה נשמע כמו גריסה וקריעה וכמו… אני לא יודע איך לתאר לך את הצליל הזה. הקריעה הייתה כנראה של הבשר, אבל זה לא היה נשמע כמו כשאת מקלפת את הפרגית מהעצם. הגריסה הייתה של העצמות, אבל זה לא היה נשמע כמו כשכלב לועס עצם. הכל היה הרבה יותר רם, הרבה יותר חד.
המים התחילו להיות אדומים. בשלב הזה כבר הבנו שמשהו ממש לא בסדר. אבל כשהחתיכות התחילו לצוף…
זה היה השלב שבו נמלטנו.
חזרנו לישיבה. במשך שבועות חיפשנו באינטרנט כל זכר לשני נערים שנעדרו בדרום, אבל לא מצאנו שום דבר, כאילו אף אחד לא דאג להם או חיפש אותם. אז לא היינו צריכים לספר לאף אחד על המעיין, ועל המערה, ועל פיסות הבשר ש –
ניסנו לשכוח. ניסינו להמשיך הלאה בחיים. מנשה הלך לשל"פ בשמינית. אהרון ברח מהישיבה ועבר למסלול אקסטרני. ניסינו שלא להפגש יותר, שלא לדבר על מה שהיה, שלא לחשוב על זה.
שלושה מאתנו הורידו את הכיפות בשמינית או בשנה שאחריה. אי אפשר להשאר מאמינים אחרי שרואים דבר כזה, את מבינה?
התחלנו להתאושש בחיים שלנו, אבל לא כולם יכולים להתאושש. אהרון היה זה שאיבד את זה. הוא היה בהכשרה, כמה חודשים אחרי הגיוס שלו. יצא לחמשוש, הלך לטייל לבד בדרום. אחרי זה חזר לבסיס ופוצץ לעצמו את הראש. אמרו שזו הייתה תאונת אימונים, אבל אני מכיר את זה שמצא אותו ולכן אני יודע. היו צריכים לגרד את המוח שלו מהתקרה.
הוא חזר אל המעיין, אני יודע שהוא חזר.
אבל אנחנו לא הלכנו בעקבותיו. ידענו שזה דבר מטומטם לעשות, ולא רצינו לגמור כמו אהרון. אם כי הוא תמיד היה לא יציב כזה, את מבינה? כבר בתיכון ראינו שהוא לא בחור יציב.
ברחתי לצפון. שם פגשתי אותך, זוכרת? הדייט הראשון שלנו, בחוף הים בעכו. אלה היו ימים אחרים, ימים יפים יותר…
אני מצטער, אני מצטער כל כך שאני כותב את המכתב הזה במקום לדבר אתך. אבל את לא תאמיני לי, אני יודע שלא, ואני חייב, אני חייב…
לעזאזל, אני שומע את הטלפון מצלצל. אני אהיה קצר ותמציתי.
חמש עשרה שנה לא נפגשנו, לא דיברנו אחד עם השני, בפגישות מחזור לא יצרנו אפילו קשר עין. אף אחד לא יודע על מה שקרה במעיין. לפני כמה שנים הייתה איזו רעידת אדמה באזור והמעיין קרס, ראיתי על זה איזו כתבה באינטרנט. נפער בולען וכל המים נעלמו. קיוויתי שזהו זה, ואף אחד לא יגיע לשם יותר אף פעם.
אבל את מבינה, שבוע שעבר קיבלתי טלפון ממנשה. הוא רצה להפגש. הוא אמר שזה חשוב, שזה דחוף, שרק אנחנו נבין. הוא רצה לכנס את כל החבורה, בעצם. את מי שנשאר.
זוכרת שהצעתי שנטוס ליוון? זה לא סתם, התזמון הזה. רציתי לברוח ממנו. לא רציתי לפגוש אותו. טוב, זה לא רלוונטי עכשיו.
זה לא רלוונטי כי מנשה התאבד. ראיתי את החדשות הבוקר. הוא תלה את עצמו בדירה שלו. האקסית שלו מצאה אותו, כשהיא חזרה לקחת את החפצים שלה משם.
משהו קרה, יסמין, משהו התעורר, והמשהו הזה… המשהו הזה מחפש אותנו. ואני לא מוכן שהוא ימצא אותי.
אז תקשיבי לי טוב. אל תעני לטלפונים שאת לא מכירה. אל תסכימי לדבר עם אנשים שאת לא מכירה. תברחי מכאן, אם את יכולה. תברחי מהארץ. תחכי קצת זמן לפני שאת חוזרת. תעקבי אחרי החדשות.
ואני מצטער, אני מצטער כל כך, יסמין. לא ככה רציתי שזה ייגמר, ולא רציתי לעזוב אותך, אבל אני לא יכול… אני לא יכול…
הפחד הזה מכרסם בי כבר חמש עשרה שנה, ואני לא יכול לפגוש אותו פנים אל פנים.
אני אנסה לעשות את זה כמה שיותר נקי. בבקשה אל תחשבי עלי רעות. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם.
להתראות.