במהלך נדודיי ברחבי רייבנלופט נתקלתי בממלכות אפלות רבות. מעטות מהן נשלטו על ידי שליט כה מרושע, ומעטות מהן היו במצב כה אומלל, שהותיר את תושביהן שבורים ומרוקנים.
ניכר בנא-אמון כי הייתה בעבר עיר מפוארת. שרידים של ארכיטקטורה מתוחכמת נמצאים בכל רחוב, כאילו אפילו הבתים הכי פשוטים נבנו במלאכת אמן. אבל אין בית שאינו חרב בעיר נא-אמון, כאילו סלעי ענק צנחו עליה מן השמיים וניתצו אל כל מבניה לאבק. רבים מתושביה חיים ללא קורת גג, אבל שם לא מסתיימות צרותיהן.
אווירה של ייאוש שוררת מעל רחובות נא-אמון. מגפות משתוללות בסמטאותיה, חיות בר וחרקים עצומים בגודלם שורצים בכל פינה, וניכר כי אבדה התקווה מעיניהם של התושבים. הם אינם מקללים את יומם; נדמה כאילו הם מצדיקים עליהם את הדין, בזמן שהם מתנהלים לאיטם, ללא תוחלת, בחיפוש אחר מעט מזון לאכול.
נהר גדול ורחב חוצה את העיר, אך לא מים זורמים בו כי אם דם. דם חם וסמיך, כאילו בזה הרגע נשפך מגופו של אדם. דם בוקע מהמעיינות בעיר ודם מפעפע בבארותיה. מים כמעט ואין בנמצא, ושפתותיהם של תושבי העיר חרבות תמיד.
יש מעט מאוד ילדים בעיר, ומעטים מהם מצליחים להגיע לגיל בגרות. תמותת הילדים גבוהה מאוד, ואין בית שאין בו מת. גם את זה תושבי העיר מקבלים בשתיקה, כאילו אין זה ממקומם להלחם בגורלם. אין רופאים בעיר, ואין בה קוסמים או חכמים מכל סוג שהוא. מצאתי עדויות לכך שבעבר נודעה העיר לתהילה במכשפיה, אך דבר מזה לא נותר כיום.
השמש אינה זורחת מעל נא-אמון; חושך סמיך תלוי מעליה, חושך שאין בו לא ירח ולא כוכבים. בכמה מקומות בעיר החושך סמיך כל כך עד שכמעט וניתן להרגיש בו בידיים. שמעתי שמועות שיש מקומות בעיר בהם החושך כה כבד עד כי מי שנקלע לתוכו לא מסוגל לצאת, לכוד בתוך החשיכה עד שהוא כלה מאליו.
אי אפשר לברוח מנא-אמון. חומת עשן ואש מקיפה אותה, מתנשאת כעמוד אל השמיים. עבור מי שאינו תושב העיר, המעבר מתאפשר תוך סכנת חיים איומה; אבל תושבי העיר אינם יכולים להתקרב אל חומת העשן והאש, אפילו כדי להמית עצמם בתוכה.
מדוע נגזר על העיר גורל כה אכזר? הפפירוסים שמצאתי טוענים שבעבר הייתה נא-אמון בירת העולם הידוע, והיא שלטה בגאון על הממלכות סביבה. באותה תקופה שיעבדו תושבי נא-אמון בני עם אחר, והמיטו עליהם ייסורים נוראיים. לא מצאתי רמז או שריד לבני העם הזה ברחבי נא-אמון של היום.
מלכה של נא-אמון נודע לשמצה בכתבים. מסופר עליו כי רחץ בכל יום באמבט מלא דם של תינוקות, כי ציווה לחסל פעוטות בני יומם, וכי חיפש אחר מירב הסבל שניתן להמיט על אדם עובד מבלי לפגוע בכושר עבודתו. מסופר עליו כי היה גא עד מאוד, כי החשיב את עצמו לאל, וכי העז מצחו כנגד כוחות החזקים ממנו בהרבה.
אבל עכשיו הוא לכוד כאן בערפילים, יחד עם עירו החרבה. הוא אינו יוצא יותר מן הארמון, ואיש שפגשתי לא יכול לספר שראה אותו. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: המלך הוא היחיד שמסוגל להציל את הממלכה מגורלה האומלל, הוא היחיד שיודע מה יש לעשות כדי שנא-אמון תשוב לתפארתה ותתאושש מן המכות שהחריבו אותה עד היסוד. אבל המלך מסרב לעשות כן, ואיש אינו יודע מדוע.
ייתכן ונא-אמון הייתה בעבר מקום של רשע. כיום היא מקום של אומללות, סמל לשפל המדרגה אליו יכולה עיר להגיע. הביקור בה מילא אותי בדכאון ובחלחלה, ואם אזכה בחסדו של בוקוב – לעולם לא אתקל בה שנית.