הנה, הנה, אני מתיישבת, לא צריך לדחוף.
כן, זה שמי המלא. כן, זו הכתובת. כן.
תראו, אני באמת לא מבינה למה אתם –
בסדר, בסדר. הנה, אני רגועה לגמרי, רואים? רגועה לגמרי.
איזה תאריך?
אה, כן, מובן שהייתי בעבודה בתאריך הזה. אלא מה?
כן, אני זוכרת שלושה ילדים. כן. טוב, אני אסביר לכם מהתחלה, זה יהיה הכי פשוט, לא?
אני בעקרון הייתי מורה. למדתי את התואר שלי לפני חמש עשרה שנה, ועשיתי את התואר השני זמן לא רב לאחר מכן. התעסקתי בעיקר עם נוער שוליים, אתם יודעים – אלה שאין באמת מי שדואג להם. הדברים שאני ראיתי, אתם לא מאמינים. טוב, אתם שוטרים, אז בטח נתקלתם בדברים האלה. אבל מהצד הלא נכון. לא שאני אומרת שאתם לא רוצים לעזור, כן? אבל זה פשוט… זה לא איך ש… לא משנה.
תראו, זו עבודה שוחקת. קשוחה. ומילא הנוער; אבל כשיש את כל הביורוקרטיה והמנהלות להתעסק אתן… זה באמת הוציא אותי מדעתי.
לא, לא בגלל זה עזבתי. האמת, עזבתי רק אחרי התאונה. תאונת דרכים, איזה אדיוט שנרדם על ההגה באמצע הלילה ודפק את הרכב שלי מהצד. הייתי שבעה חודשים בבית חולים. עד היום הרגל שלי מחליטה לפעמים לקחת חופש.
תראו, פשוט לא הייתי מסוגלת עוד, אתם מבינים? הייתי חייבת זמן לעצמי, זמן מנוחה. הייתי קמה באמצע הלילה מסיוטים על התאונה. זה היה חוזר אליי באמצע היום. פשוט לא הרגשתי שאני מסוגלת להשקיע את כל כולי בעבודה עם הנוער.
אז עזבתי, ומצאתי לעצמי את העבודה הזאת. אכסניית דרכים נידחת, דלפק קבלה בלילה – היה לי שקט, אתם מבינים? מי מגיע למקומות כאלה? היה לי זמן לחשוב, להרגע, לקרוא לפעמים.
כן, כן, אני מגיעה לעניין. כן. הם הגיעו בערך… באחת בלילה אני חושבת? אפשר לבדוק במחשב… שלושה ילדים, כן, בערך בני שלוש עשרה או ארבע עשרה, אני חושבת. אחד בלונדיני, רזה כזה, עם מבט רציני נורא. השני מתולתל, שמנמן יותר, עם לחיים כאלה, והשלישית הייתה גבוהה, עם צמות, ותחבושת על כל הרגל שלה…
אה, יש לכם תמונות?
כן, כן, זה הם, בלי ספק.
הם ביקשו לשכור חדר ללילה. אמרתי להם את המחיר, והם שילמו אותו במזומן.
לא, ברור שזה לא רגיל ששלושה ילדים מגיעים לשכור חדר ללילה באכסניית דרכים! אבל מה אתה חושב שהיה קורה אם לא הייתי נותנת להם את החדר? הם פשוט היו ישנים בצד הדרך, זה נראה לך עדיף?
למה לא התקשרתי למשטרה? שמע, היה ברור שמשהו לא בסדר קורה כאן. מישהו פצע את הילדה הזאת, והבלונדיני כל הזמן הסתכל מעבר לכתף כאילו מישהו רודף אחריהם. אבל יש לי נסיון עם נוער כזה, אמרתי לכם. משטרה הייתה רק מחמירה את המצב. נוער כזה, הרבה פעמים המערכת היא הבעיה שלהם לא פחות מאשר הסביבה שלהם.
לא, אני לא חושבת שיש כאן חובת דיווח. אתם מוזמנים להראות לי כזאת בתקנות.
לא, ברור שלא התכוונתי פשוט להתעלם מהעניין. דיברתי איתם. מה אתם חושבים שאני? שאלתי אותם אם הכל בסדר, אם הם זקוקים למשהו. הם לא היו מאוד דברנים. שאלתי אותם אם הם נמצאים בסכנה או משהו, אבל הם לא מספיק סמכו עליי כדי לדבר אתי.
תכננתי… תכננתי לבוא לבדוק אם הכל בסדר שם. זה לא מקובל, כמובן, להציץ לחדרים של אורחים, אבל חשבתי שלא ייגרם כל נזק אם אעיף מבט ואראה שהכל…
זה היה בערך בארבע, אני מניחה. הייתי בטוחה שהם יהיו ישנים עד אז. רציתי להעיף מבט ולעזוב. אבל – טוב –
אתם לא תאמינו לי. אתם לא תאמינו לי, מה הטעם?
טוב, בסדר, בסדר.
זה נשמע מטורף לגמרי. אני מודעת לזה, אוקיי? אבל זה מה שקרה, אני נשבעת.
פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. הם לא ישנו. הם ישבו על הרצפה במעין משולש, מחזיקים ידיים. על הרצפה היה מונח ספר גדול, והוא… הוא זרח באור אדום. בחיי האדון, הוא זרח באור אדום. והעיניים שלהם… הם היו פתוחות, אבל הן היו לבנות וריקות וזה היה…
זה היה מפחיד, פשוט ברחתי משם. אפילו לא סגרתי את הדלת. ברחתי בחזרה לדלפק הקבלה והלב שלי דפק כמו אני לא יודעת –
משהו לא בסדר קרה שם, אני אומרת לכם. זה היה כאילו… כאילו הן עשו איזה טקס, איזה משהו של כת השטן או משהו כזה. נתקלתי בדברים כאלה אצל נוער שוליים, אבל אף פעם לא ככה – לא ככה –
בבוקר? בבוקר הם כבר לא היו בחדר. המיטות נראו כאילו אף אחד לא ישן בהן. והכי מוזר, זה שלא ראיתי אותם יוצאים החוצה. והייתי כל הלילה ליד הדלפק, כן?
מצאתם שם משהו? כן?
כן, זו נראית כמו התחבושת שלה, כן. מתחת למזרן אתם אומרים?
לא, אני לא יודעת יותר ממה שסיפרתי לכם. אבל בבקשה תענו לי, על מה כל החקירה הזאת? הילדים האלה – במה הם הסתבכו? תפסתם אותם?
הם בסדר, הילדים האלה, נכון?
אלוהים אדירים, הם בסדר? תגידו לי שהם בסדר!