כבר כשהסכמתי ידעתי שהייתה זו טעות, אך כלום ברירה הייתה בידי? עיניו המפצירות של היהודי המבוגר והלא מגולח ננעצו בי, ולא הייתי יכול לעמוד כנגדן. הוא עמד בפתח בית כה צר בסמטה כה צפופה, שסביר להניח שהייתי חולף על פניה מבלי להבחין בפתחה כלל. התכוונתי להתפלל מנחה בכותל, אבל הוא התחנן בפניי שאשלים להם מניין. מה היה בידי לעשות?
נכנסתי אחריו אל מבואה קטנה, מהסוג שמכיל כיור עם נטלה חבוטה ושלט שמודיע על זמני תפילות, ואז אל חדר קטן שניכר בו שהוא משמש מניין מהסוג שבו שלושה-ארבעה זקנים קבועים יושבים במקומות קבועים, כמו הוצבו שם מששת ימי בראשית, מחכים שיופיעו מספיק יהודים בשביל להתפלל מנחה. ריח חזק של ערק מעורבב בעשן סיגריות חנק את האוויר. על השולחנות התגלגלו ספרי תהילים חבוטים יחד עם תיונים משומשים וחצאי ביסקוויטים. על הקיר נתלו מדפי ספרים מטים לנפול שהכילו שילוב מוזר של גמרות אקראיות, סטים חלקיים של זוהר, כמה כרכים של יביע אומר ועוד כהנה וכהנה ספרים בלתי מזוהים. היכן שלא נתלו מדפי ספרים, נתלו חלקי תפילה שונים – פיטום הקטורת בצורת המנורה, מודים דרבנן, קדיש, עלינו לשבח וכדומה; ובמקומות המעטים שנותרו פנויים אף מזה, נתלו דיוקנאות ענק של רבנים זקנים, בעלי כובעים מיושנים, שנעצו מבט לא נעים במעט המתפללים שמילאו את החלל, שותקים זה לעומת זה.
הרגשתי שלא בנוח, וניסיתי לחפש לעצמי מעט מקום. דומה היה שאין כסא בחדר שלא צמוד לאחד מאותם זקנים שתקניים, שמבטם זעף כאילו נוכחותי איננה רצויה שם. לא הייתי עשירי, כמובן, למרות טענותיו המתחננות של הזקן שקרא לי פנימה. היינו כעת חמישה, ובזמן שהחמה החלה לשקוע מבחוץ – כך ניחשתי על פי שעוני, בחדר לא היו חלונות כדי לראות זאת – החלו הזקנים למלמל קרבנות.
נדחקתי כה וכה, נזהר ממדפי הספרים הרעועים ומחמת מבטם של הרבנים הישישים על הקירות, והרגשתי כיצד האוויר נצמד לעורי וחונק אותי טיפין טיפין. רציתי לצאת החוצה, אבל ידעתי שהזקנים לא יניחו לי לעשות זאת, ולכן פשוט הסתובבתי בחדר עד שמצאתי פתח קטן שהוביל אל מה שנראה כמעין מטבחון. נדחקתי מבעד לפתח. המטבחון היה קטן וצר, צפוף כמו שאר בית הכנסת, והכיל מקרר גדול ורועש וכיור ישן ומלוכלך. ובכל זאת, הייתי לבד, וזה אפשר לי מעט רווחה.
קול טרטור המקרר השתלב עם קול מלמול הקרבנות, למעין צליל חדגוני שעטף אותי. אינני יודע כמה זמן עמדתי שם. דימיתי בנפשי שהזקנים יקראו לי כאשר יהיה מניין, ובינתיים נשענתי בגבי אל הכיור. ימים ארוכים ועמוסים עברו עליי לאחרונה, ועוד פגישות רבות ציפו לי באותו ערב, כך שלא התפלאתי כשהתעוררתי משינה חטופה, צווארי כואב וגבי הצמוד אל הכיור דואב. ניערתי את קורי הנמנום מעיניי והצצתי אל מבעד לפתח. למרבה פליאתי, היה בית הכנסת ריק והאורות בו כבויים. הזקנים, שנדמה היה כאילו הוצמדו למקומותיהם במסמרות, נגוזו ונעלמו. שקט מתוח שרר על המקום, והיה נדמה שאפילו המקרר מצניע את רעשיו.
צעדתי אל תוך בית הכנסת הקטן. אורות כחולים קטנים משלטי התפילה שעל הקיר הטילו צללים משונים, ובחשיכה החדר נראה אף צפוף יותר מאשר באור. תהיתי בקרבי מה השעה, וכיצד איש לא חשב לחפש אותי במטבחון. הלכתי אל פתח בית הכנסת, ומה מרה הייתה הפתעתי כשגיליתי שהדלת נעולה. מצאתי את עצמי לכוד בתוך אותו בית כנסת צר ולחוץ, שצחנתו כבדה ואווירו דליל, ולא ידעתי מתי יגיע מישהו ויוכל לחלץ אותי מכאן. הושטתי יד אל כיסי להוציא את מכשיר הסלולר שלי, אך הסוללה בו כבתה והוא לא היה לי לעזר.
חשבתי בליבי שאולי יש פתח נוסף לבית הכנסת, שדרכו אוכל אולי לצאת החוצה. גיששתי בחשיכה בין הקירות, ואכן מצאתי פתח נוסף, שהיה כה צר וקטן עד שלא פלא שלא מצאתיו בפעם הראשונה. נדחקתי בעדו אל מעין מסדרון צר, שדמיינתי שהוא מזדחל לו ברווח הקטן שבין שני בתי אבן עתיקים ברובע. הלכתי במסדרון זה, שהיה חשוך כקבר, במשך זמן שאינני יכול לשער. לבסוף, הגעתי לפתח נוסף ועברתי בעדו.
מצאתי עצמי במעין חדר לימוד קטן, עמוס בספרים ישנים ומתפוררים. אור קטן בקע ממנורת לילה שהונחה על השולחן היחיד בחדר. אדם כפוף ישב אל השולחן, רוכן מעל לגליונות דף גדולים. הוא התאים לחדר; זקן ומקומט, ידיו רועדות כאילו בכל רגע הוא עומד להתפרק. הוא הרים אליי את ראשו, ובתנועת יד מהירה סימן לי להתקרב.
"תראה, תראה," הוא אמר בהתרגשות. "הרי זה ברור מאליו. כיצד הם אינם רואים זאת?"
התקרבתי אל השולחן, ובאור העמום ראיתי שהוא רוכן מעל מפות ישנות של ירושלים. השתעלתי בנימוס. "אמור לי, האם יש לך מפתח – "
הוא היסה אותי בתנועת יד. "תראה את קווי הרחובות," הצביע על המפה, עיניו מתמלאות בפליאה. "תראה את הזוויות. תראה! התבנית ברורה, היא כל כך ברורה. כאן יעבור המשחית," הוא סימן קו שכמו חצה את הרובע הנוצרי לכיוון הר הבית, "ומכאן יזרום הנהר." הוא סימן קו נוסף, אופקי לקו הראשון. "אתה רואה? הרי זה פשוט כל כך."
"אממ, בטח," אמרתי בנימוס. אין זה ממנהגי להעליב יהודי זקן, גם אם אינני מבין את דבריו. אולי חוקר מפות עתיקות הוא, ומחקרו כה מרגש אותו עד שהוא לא שם לב שאיננו מובן. כך או כך, רציתי להסתלק משם. "האם יש לך מפתח לדלת הקדמית?"
"אה?" הוא הרים אליי את מבטו. "מפתח? כן, אתה צודק. כל הדרכים יוצרות את המפתח, את המפתח לגאולה. רק צריך להסתכל על העיר ולראות. זה בולט כל כך לעין! הצלבנים ידעו את זה, אתה יודע. גם המוסלמים. רק היהודים, רק הם שכחו. לא היהודים הירושלמים, הוותיקים. היהודים החדשים, אלה שבאו מן הגלות. הם לא זוכרים את הדרכים, הם לא רואים את התבנית. אבל אתה רואה, כן! אתה רואה! אתה רואה את המפתח!" הוא שב והחווה בידיו על המפה.
"האם יש כאן עוד מישהו, מישהו שיוכל לעזור לי?" שאלתי בנואשות. הזקן הזה לא היה מיושב בדעתו כלל וכלל, ומלמוליו הכפייתיים הרתיעו אותי.
"עוד מישהו? כן, אנחנו צריכים להראות זאת לעוד אנשים. לאנשים רבים. כולם צריכים לראות את התבנית, ללכת בדרכים הנכונות. להכין את העיר לקראת אחרית כל הימים. כן, זו המשימה שמוטלת על כתפינו." הוא נעץ בי מבט מטורף, קנאי.
נסוגתי לאחור ושבתי אל המסדרון. המשכתי ללכת בחשיכה, מותיר את איש המפות מאחוריי. שמעתי אותו ממשיך למלמל בקדחתנות, אך לא הקדשתי לו מחשבה נוספת.
פתח נוסף נקרה בדרכי, אך הוא היה חסום בסורג ישן. מעבר לו אור קלוש ומהבהב האיר חדר צר ומאובק. במרכז החדר הייתה מעין במת אבן מכוסה פרוכת, כאילו היה שם ציון של צדיק. המראה הפתיע אותי. התקרבתי אל הסורג והצצתי פנימה. האור בקע מנרות קטנים שדלקו בגומחות בקיר. בשל גודלם של הנרות, הנחתי שהדליקו אותם לפני זמן מועט. אם כך, ייתכן שהאדם שהדליק אותם עודנו כאן, בתקווה שאין מדובר באיש המפות.
מכל מקום, נראה לי משונה למצוא ציון של צדיק בתוך בית כנסת צר בסמטה. ניסיתי לקרוא את הכתוב על הפרוכת, אך הוא היה מטושטש מדי, עתיק מדי. הפרוכת התפוררה בקצותיה. קורי עכביש כיסו את הסורגים, ודבקו בי כשקרבתי את פניי אליהם.
הסתובבתי באנחה, ונבהלתי כשמצאתי את עצמי פנים אל פנים מול אדם שעד לפני רגע לא חשתי בנוכחותו. עיניו היו פעורות ונעוצות בעיניי ממרחק של סנטימטרים בודדים. פיו היה פתוח במעין גיחוך, שיניו הרקובות בולטות ממנו. שיערו וזקנו היו אפורים ופרועים, והוא לבש בגדים לבנים משתפלים. הוא אחז בכתפיי, הטיח אותי לאחור אל הסורגים, וקרא: "אני יודע מדוע לא באה הגאולה! באתי להזהיר אתכם!"
"עזוב אותי!" קראתי ודחפתי אותו לאחור. הוא נסוג, מתנשף קלות, ופיו נשאר פעור. הוא נופף בדף נייר שאחז בידו.
"יש לי פה כתב מינוי מבית דין של מעלה," הכריז. "הם שלחו אותי לעורר את בני ישראל! הם שלחו אותי לגלות להם מדוע לא באה הגאולה!"
החסר משוגעים אני? חשבתי לעצמי. שלא כמו איש המפות, שנראה מיושב עד שפתח בדיבורו המתרגש, האיש הזה יצא מדעתו בבירור. טיפת רוק נזלה מפיו הפתוח בזמן שהוא התקרב אליי ואני התרחקתי ממנו. "אתה חייב לשמוע!" הוא התחנן. "רק כך תוכל לבוא הגאולה. צריך לתקן את העניין. יש לי כתב מינוי!" הוא נופף שוב בדף שבידו.
"תשמע – " ניסיתי לומר, אבל הוא השתיק אותי בנפנוף ידיים פראי. "נשלחתי משמיים להודיע ולהתריע לבני ישראל!" שב ואמר. "תחיית המתים איננה באה! תחיית המתים איננה באה משום ששליחי הציבור אינם מכוונים כראוי בתיבת 'רב להושיע'! ועד שלא ישובו בתשובה ויתקנו את העניין הזה, הגאולה תתעכב. כך נשלחתי לומר מן השמיים!"
הוא הושיט שוב את ידו כדי לתפוס בי, ואני הסתובבתי ונמלטתי אל המשך המסדרון. זמן מה שמעתי את צעדיו רועמים אחריי, ואחר כך הם חדלו ונותרתי בדממת המסדרון החשוך.
גיששתי בזרועותיי קדימה, מפחד ליפול בחשיכה. מאחוריי שני מטורפים ודלת נעולה, ולפני מסדרון שנמשך הרבה יותר ממה שבית כנסת צר בסמטה אמור להכיל. כבר לא ידעתי מה אני מחפש לפנים. לא ידעתי מה השעה, וכמעט ששכחתי את מראה השמיים. טרם נתקלתי בחלון אחד בתוך כל המבנה.
"חייב להיות כאן מישהו עם מפתח," מלמלתי לעצמי. "או דלת אחורית. חייבת להיות יציאה." צעדתי קדימה בחשיכה. "חייבת להיות יציאה. חייבת להיות יציאה."
הושטתי את ידי קדימה, ולפתע היא נגעה במשהו. משהו רך, משהו חם, משהו חי.
"מתוך החשיכה יבקע אור גדול!" אמר קול עליז למדי, עליז מדי אפילו. האדם שבו נגעתי צעד קדימה והרגשתי את ידו נוגעת בי. לא ראיתי דבר בחשיכה.
"כל ישראל חברים," הוא הוסיף ואמר, אוחז בכתפי.
התנערתי ממנו, נדחקתי על פניו והתחלתי לרוץ במסדרון, בלב הולם. שמעתי אותו רץ אחריי. "המתן!" הוא קרא. "עלינו ללמוד ביחד. רק אנחנו מחזיקים את העולם!"
אינני יודע מדוע הוא כה הפחיד אותי; אולי הייתה זו ההתקלות בו בחשיכה, ואולי קולו שהיה שמח בצורה בלתי רגילה. כך או כך נמלטתי מפניו והוא דלק אחריי, רודף בחשיכה.
בסוף המסדרון נתקלתי בדלת. פתחתי אותה במהירות, נכנסתי פנימה וסגרתי אותה אחריי. מצאתי בריח והסטתי אותו. רגע לאחר מכן שמעתי אותו מתנגש בדלת, ואז דופק עליה, ואז השתררה דממה.
הסתובבתי לראות היכן אני. הייתי בחדר קטן מלא בספרים, דומה לחדרו של איש המפות. נורה קטנה האירה את החדר באור קלוש. ספר יחיד ניצב על שולחן במרכז החדר, ובקירו הרחוק היה חידוש – חלון.
זה היה חלון רחב, ומבעד לו נשקפה העיר העתיקה. לילה תלה מעל העיר, וכוכבים היו מפוזרים ברקיע. אורותיה של העיר העתיקה נשקפו בגאון, אבל תחושה משונה עלתה בי. שכן הנוף הזה, שהיה רחב ורחוק מתחתיי, לא היה הנוף שציפיתי לראות מחלון בבית כנסת צר בסמטה קטנה.
הבטתי על העיר מעט, ואז הסתובבתי אל השולחן. הספר שהיה מונח עליו היה כרוך בכריכת עור ישנה כל כך עד שהצהיבה. לא הייתה לו כותרת, אבל סמל משונה – משהו שהזכיר לי סמלים קבליים שראיתי בעבר – הוטבע במרכזו.
התיישבתי ליד השולחן, ופתחתי את הספר. לרגע הרגשתי כאילו אני יכול לשכוח מהמשוגעים שרדפו את המסדרונות ומהמצוקה שלי בחיפושיי אחר המפתח. לרגע הייתי רק אני והספר, וחשתי רטט קל של התרגשות כשפתחתי אותו.
אינני יכול לפרט את כל אשר קראתי בספר הזה. היו שם דברים נפלאים ונשגבים מאוד. קראתי שם רשימות על גבי רשימות של אילנות יוחסין, למדתי על שושלת דוד המלך. גיליתי סודות על המשיח האמיתי, סודות שלא נמסרו לאיש החי בדורנו. אבל רק כאשר הגעתי אל סוף הספר, הבנתי את המשמעות האמיתית של הדברים.
רק כאשר מצאתי את שמי בסוף הספר, וראיתי את אילן היוחסין שלי נמתח עד שהוא מגיע אל כתר המלכות עצמו, אל האמונה בתענוג הרצון. רק אז הבנתי הכל, וידעתי כיצד, ומתי, ואיך תוכל לבוא הגאולה. אינני מחשב קיצים או משוגע מן השוק. ראיתי את האור, ואני חייב למצוא מישהו לספר לו. אני חייב לתקוע בשופר, לתקוע בשופר הגאולה, ולהביא את קץ כל הימים.
אתם שומעים אותי? מפתח הגאולה נמצא בכף ידי. אתם חייבים להקשיב לי! אתם חייבים לשמוע! אני הוא הנצר, אני הוא החוטר. הנזר יושב על ראשי. אתם חייבים להאזין לי! אנחנו יכולים להביא את הגאולה, רק בכוחנו הדבר!