העצים שרו, את זה היא זוכרת היטב. הירח היה מלא וגבוה בשמיים. אלמביל, כוכב הנצחון, זרח בעוצמה. הטירה כולה כמו טבלה בזוהר כסוף, והגלים שליחכו את החוף נצצו גם הם. החגיגות נמשכו כל הלילה; היא זכרה היטב את הריקודים. את פניה השוחקות של אחותה הקטנה, ואת קול תקיעת השופרות כאשר התחלקו הרוקדים לשתי שורות, וכאשר היא התיישבה על הכס והמתינה לרגע המאושר בחייה.
סוזן מתעוררת מחלום. ראשה שעון על חלון הרכבת, ושיניה נוקשות בקצב הנסיעה. החלום היה כה חי, כה אמיתי. כמה שנים חלפו מאז שסוזן חלמה חלומות שכאלה?
היא מביטה בשעונה, ואז פותחת את תיק הצד שלה ומוציאה ממנו מראת יד. היא מתקנת את השפתון שלה ואת שערה המסורק בקפידה. לא נותר עוד זמן רב לנסיעה, והיא רוצה להגיע במיטבה. לכבד את האירוע.
היא נושמת נשימה עמוקה. החלום הזה! היא ממש יכולה לזכור את המשתה. אם היא רק תקדיש לו את תשומת ליבה, אולי תצליח להזכר בפנים שרכנו לעברה, לוחשים בלחישה מתוקה. אבל היא מגרשת את המחשבה, את הזכרון. זה רק חלום. זה בסך הכול חלום.
חלום! היא מעווה את שפתיה בלעג. מחשבותיה נושאות אותה אל שנות ילדותה, אל תקופת המלחמה. היא לא ברחה אל החלומות אז, הלא כן? נדמה היה שהיא היחידה שראתה את הדברים במלוא בהירותם, בזמן שמחשבותיהם של האחרים התפוגגו כחלום בהקיץ. צחוק הגורל, לא כך?
היא עוצמת שוב את עיניה ונשענת על החלון. טעם מר עולה בפיה כשהיא נזכרת בשיחתה האחרונה עם האחרים. לא הייתה זו שיחה נעימה.
"האוכל היה מצויין, דודה פולי," אמרה סוזן, וניגבה את שפתיה בקפדנות. "ועכשיו אני באמת חייבת לזוז. יש לי מחר בבוקר פגישה…"
"הישארי עוד קצת, סו," אמר אחיה הצעיר. "אין לנו הרבה הזדמנויות שכאלה, שאנחנו נפגשים כולנו ביחד. רצינו לדבר קצת, לדבר קצת על נרניה – "
המילה דקרה אותה, כמו סיכה סוררת, והיא זינקה על רגליה. "איזה זכרון נפלא יש לכם!" אמרה בארס. עכשיו הם זוכרים הכול, אבל הדברים החשובים… הם מזמן הפכו לאבק בחלומותיהם. "מוזר שאתם עדיין חושבים על המשחקים המשעשעים שהיינו משחקים בהיותנו ילדים."
"סו!" מחה אדמונד. "איך את יכולה לומר דבר כזה?"
היא הרגישה את הכאב המוכר בחזה, ולכן הנידה בראשה. "אני הולכת," אמרה.
כשהפנתה להם את גבה, שמעה את פיטר מפטיר, "עזבו אותה. היא שוב איננה ידידה לנרניה."
איננה ידידה לנרניה!
סוזן מתעוררת שוב, כשהרכבת עוצרת בתחנה. אנשים רבים יורדים מהרכבת, ושקט משונה מחליף את פטפוטי הילדים והוריהם.
נרניה. עצם השם גורם לה להתכווץ שוב, והיא חוזרת לתרגילי הנשימה שלה. רק חלום. לא צריך להרגיש כאב על מה שקרה בחלומות.
ובכל זאת, ההערה של פיטר כואבת לה. כמה קל לו לשבת כך ליד השולחן, להטיח בה האשמות. מה הוא כבר השאיר מאחור? מה הוא כבר יודע? סוזן עוד זוכרת את אותה הפעם שבה חצו את היער ברגליהם, מותירים את עמוד הפנס מאחור. עם כל צעד וצעד, גופה כמו השיל מעליו את השנים. היא הייתה אישה בוגרת, תמירה, למודת שנים. ופתאום, מצאה את עצמה שוב ילדה, יחד עם אחיה מעבר לארון.
היא ניסתה לשוב. היא פתחה את הארון שוב ושוב, בכל שעה ביום. אבל דבר לא עזר.
"מובן שתחזרו לנרניה ביום מן הימים," אמר פרופסור דיגורי, אבל עיניו היו מלאות בגעגוע. "מי שהוכתר למלך בנרניה, לעולם יהיה מלך נרניה. אבל אל תנסו להגיע לשם באותה הדרך. ועצתי היא – אל תנסו להגיע לשם כלל. זה פשוט יקרה מעצמו. ואל תדברו על זה יותר מדי, גם לא ביניכם לבין עצמכם."
אבל זה לא קרה מעצמו, עד שהיה מאוחר מדי.
הם גם לא מילאו אחר עצתו האחרת; אחיה של סוזן לא הפסיקו לדבר על נרניה. אבל למרבה האימה, היא נוכחה בכך שהם הלכו ושכחו. הם הפכו להיות שוב ילדים, במלוא מובן המילה; הקרב לצידו של אסלן היה ברור כשמש בזכרונם, אבל זכר המסעות אל איי הים ואל קלורמן הרחוקה הלכו ודהו מהם. אדמונד שב להציק ללוסי, כמעשה ילדים, כאילו לא היה עד לפני כמה ימים גבר בשיא כוחו, מלומד וגיאוגרף חובב, שהוביל משלחות חקר וכרת בריתות דיפלומטיות. לוסי בכתה מכל שטות, כאילו לא הייתה מלכה שהגנה על עצמה בפגיון משלושה נסיונות התנקשות וחטיפה שונים. פיטר רב עם אמם, כאילו הוא מתבגר פשוט ולא מי שהיה עד לפני רגע המלך הרם, שליט הארץ כולה, מושא להערצה לכל רואיו.
הם היו ילדים. אבל היא…
היא לא הייתה מסוגלת להכנע כמותם, לזרות את זכרונותיה לרוח. היא הייתה חייבת למצוא דרך לחזור, בגלל שמה שהיא השאירה שם היה יקר יותר מכל מה שיש לה בצד הזה של הארון.
אז היא נסעה שוב אל פרופסור דיגורי. היא הסבירה לו והפצירה בו, ובסוף הוא נכנע. הוא סיפר לה על דרך נוספת להגיע לנרניה, על טבעות קסומות שנקברו מזמן באדמה. הוא המליץ לה שלא להשתמש בהן. אבל הוא הסכים לבסוף לומר לה היכן הן נמצאות.
אבל היא לא הספיקה לקחת אותן, לא לפני שהתחילו הלימודים ולפני שהיא ואחיה מצאו את עצמם שוב בנרניה… אבל הכול היה לא בסדר.
סוזן זוכרת את רגעי האימה ליד הבאר, כשמצאה את כלי השחמט וזיהתה את סביבתה. החשד שלה התגלה כנכון; מאות שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהיא ואחיה היו בנרניה. הטירה המפוארת שלהם הייתה לאבק. וכל מה שהושאר מאחור… כל מה שהושאר מאחור…
כבר לא היה קיים.
היא זוכרת את השיחה האחרונה שלה ושל פיטר עם אסלן. את פניו הבלתי ניתנות לפענוח כאשר אמר להם שלא ישובו עוד לנרניה. "נרניה הטביעה בכם את חותמה, וכעת עליכם לשאת אותו אל עולמכם," הוא אמר.
סוזן זוכרת כיצד פיטר הרכין את ראשו בענווה, והיא זוכרת גם כיצד צעדה קדימה בהתרסה. "מה עלה בגורלה?" שאלה, ודמעות עמדו בעיניה. "מה עמד בגורלה של בתי?"
סוזן נעורה משרעפיה. הרכבת קרבה אל התחנה שלה. היא בודקת שוב במראה, מבצעת תיקונים אחרונים לאיפור. אחיה תמיד האשימו אותה שהיא התבגרה מהר מדי; הם לא היו מסוגלים להבין שהיא התבגרה בקצב הרגיל, זה הם שחזרו להיות ילדים ושכחו את כל חייהם. אבל היא לא הייתה מסוגלת לשכוח.
לא הייתה מסוגלת לשכוח את שיערה השחור של בתה, את עיניה הגדולות כל כך שכמו ביקשו לבלוע את כל הים המזרחי. את צעדיה הראשונים על שטיחי המלכות בקייר פראוול. את צחוק הפעמונים שלה.
לא הייתה מסוגלת לשכוח את התקווה, את התקווה שאחזה בה להצליח לחזור לנרניה ולשוב אל בתה. בזמן שאחיה שבו להיות ילדים, היא לא הייתה מסוגלת להשאיר מאחור את האישה שהפכה להיות. אבל כשהצליחה לחזור, גילתה שאפסה כל תקווה.
"אמור לי שהיו לה חיים טובים," לחשה סוזן.
אבל אסלן הביט עמוק לעיניה. הוא אפילו לא הרכין את ראשו. "לא כך היה, בתה של חוה. אחרי שנעלמתם מנרניה, הבלגן שרר בממלכה. בתך גודלה בידי כמה עוצרים ויועצים, אך עם בוא הטלרמנים דמה נשפך באולמות קייר פראוול, יחד עם דמם של רבים וטובים."
היא רצתה לבכות. היא רצתה לדרוש, לשאול את אסלן מדוע, לבקש ממנו תשובות. אבל היא ידעה שהוא לא ייתן לה כאלה. ושהוא גם לא יציע נחמה.
כשעזבו את נרניה בפעם ההיא, היא הבינה שהיא לא רוצה לחזור שוב לעולם.
הרכבת עוצרת בתחנה; סוזן לוקחת את תיק הצד שלה ויורדת, משתלבת בקהל האנשים המתרוצץ סביב, כאילו שדבר לא קרה וכאילו שהעולם ממשיך במסלולו כרגיל. סוזן הולכת ביניהם, ואף אחד לא יודע שהאישה הכה צעירה הזאת מרגישה את עצמה כה זקנה. אף אחד לא יודע שהיא אם שאבדה את בתה.
החלומות – הם היו המפלט שלה; היא לימדה את עצמה לומר שהכול חלום, לחשוב שהכול חלום. לדחוק את הדברים אל מחוץ לגבולות התודעה. היא הצליחה לשכוח פרטים רבים. היא שכחה את פניו של בעלה, את שמו. היא זכרה רק את חיוכו העקום, את הטבעת שהגיש לה בעת כלולותיהם.
אבל היא לא שכחה את פניה של בתה.
סוזן פונה ברחוב אל עבר תחנת המשטרה. אינה ידידה של נרניה! ומדוע שתהיה ידידה של נרניה? מדוע שתהיה ידידה של המקום שהעניק לה את כל העולם, ואז גזל ממנה הכל במחי יד?
בתחנה היא פוגשת שוטרת ושני שוטרים, והם לוקחים אותה לחדר צדדי ונותנים לה לשבת ומגישים לה כוס תה. הם אומרים כל מיני דברים, על רכבות ועל אסונות ועל אנשים, על שבעה אנשים שלא יישבו יותר מסביב לשולחן וידקרו את חלומותיה של סוזן. היא בוכה, היא בוכה עליהם ועל חלומותיה, ואחרי שהשוטרים יוצאים מהחדר השוטרת מניחה על השולחן שקית עם כל מיני חפצים, חפצים שהיו בכיסיהם.
אחרי שסוזן מוחה את הדמעות – בזהירות, כדי שהמסקרה לא תיהרס לגמרי – היא פותחת את השקית ומוצאת בה מעטפה.
בתוך המעטפה ממתינות לה שתי טבעות.