הוא התממש בתוך החדר. בתוך הכיתה? נכדתו דרשה שזו תהיה כיתה. הוא הניח שהחדר עומד בדרישות. כלומר, היו שם כסאות ושולחנות שמרוחים להם מסטיקים מלמטה. לכל הדעות, זה אמור להספיק.
המורה – הוא זיהה אותה על פי המשקפיים חדי המסגרת, ועל פי זה שהיא הייתה היחידה שנראתה כאילו באה לקרב ולא כאילו היא ישנה בתעלה – הופתעה אך מעט למראהו. הסוס היה הדבר שהפריע לה.
"אתה לא יכול להכניס סוסים הנה."
אני לא? אמר מוות. הוא סוס מלומד, אני מבטיח לך.
"הרממפף," אמרה המורה. "אני עוד לא פגשתי בחיי סוס שלמד ספרות."
הוא לא למד ספרות, אמר מוות, אחר ששקל זאת בכובד ראש. אבל גם אני לא. זו הסיבה שאנחנו כאן. הוא חש חוסר בטחון לרגע, ולכן חייך, כדי להשרות אווירה ידידותית. מוות היה די מוצלח בחיוכים.
"אהמ," אמרה המורה. נראה שהחיוך של מוות לא השיג את התוצאה הרצוייה, אם כי כמובן שהמורה לא הייתה יכולה לראות את פני הגולגולת שלו. המוח שלה פשוט סירב להכיר בעובדה הזאת, ולכן המציא עבורה פנים. מוות תמיד תהה על העניין הזה. האם אנשים מדמיינים אותו עם שפם? זו הייתה שאלה שהטרידה אותו תמיד.
את מבינה, אני בכלל ביום עבודה, אמר מוות באומללות, אבל הנכדה שלי התעקשה שאני חייב… איך היא הגדירה את זה? להיות יותר 'מתורבת'. היא חושבת שאני צריך לפנות אל אנשים במשלב גבוה כשאני בא להרוג אותם.
"אתה הורג אנשים?" החווירה המורה.
רק כשהם מתים, בדרך כלל, הסביר מוות.
המורה ניערה את ראשה, כמו מנסה לחזור אל המציאות הנורמלית. "אם כך, שב באחד הכסאות," הורתה. היא הביטה שוב בסוס, חשבה לומר עליו עוד משהו, ואז החליטה שעדיף להתעלם מקיומו.
"אז אנחנו עוסקים בהמלט של שייקספיר," פתחה בקול ההרצאות שלה. "אם אתם זוכרים, דיברנו בשיעור הקודם על היחסים בין המלט לאופליה, וכעת אנחנו מגיעים למונולוג המפורסם ביותר בהמלט, יש יאמרו המונולוג המפורסם ביותר בעולם כולו." היא היטיבה את משקפיה ופנתה אל הכיתה. "האם מישהו רוצה להקריא?"
שקט מוחלט שרר בכיתה. מוות הביט בדאגה על התלמידים וניסה להחליט האם מישהו מהם מת. אבל לא, שעוני החול של כולם עוד תקתקו…
"מה לגביך, התלמיד החדש?" אמרה המורה. "אולי תקרא לנו את המלט."
אני? אממ, כן, בטח. אמר מוות. הוא חש חוסר בטחון הולך וגובר, אבל הרצון לרצות את סוזן גבר עליו. הוא נטל את הספרון שהגישה לו המורה והקריא בקול רם.
להיות, או לא להיות, הנה השאלה: מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו – הוא נעצר. אני חושב שזו קצת הכפשה. פגשתי את גורל פעמים רבות, ואמנם יש לו חוש הומור מוזר, אבל לא הייתי קורא לו אכזרי. והוא מעדיף את החרב על פני הקשת, אמר.
"זו מטאפורה," אמרה המורה.
אה. אותה טרם יצא לי לפגוש, השיב מוות. הוא המשיך להקריא: או אם חמוש לצאת מול ים היסורים, למרוד, וקץ להשים להם? למות, לישון, ולא יותר; ודעת: השינה הזאת תשבית מכאוב הלב ואלף הפגעים, זה חלק כל בשר, הנהי התכלית אליה יכסף אדם. למות, לישון; לישון! אולי לחלום! הא, זו המכשלה: מה חלומות נראה בתרדמת המוות… הוא שוב נעצר. את יודעת, אנשים מתים לא חולמים, העיר.
"ומאיפה אתה אמור לדעת?" גערה המורה.
השאלה הדהימה את מוות. כלומר, היה ברור לו מה קורה ברגע המוות. הוא עושה את שלו עם החרמש. אנשים לרוב מופתעים, לפעמים מתלוננים. אחרי זה הם ממשיכים הלאה. מה קורה משם – זה כבר היה פחות התחום שלו; אך זה גם כבר לא היה המוות.
מי כתב את המילים האלה? אמר לבסוף.
"נו באמת," אמרה המורה. "שייקספיר!"
אהה. אמר מוות. הוא חשב לרגע. בחור גבוה, מלוכלך? עם פאות לחיים?
"אממ…" אמרה המורה.
כן, אמר מוות, שקוע בהרהורים. נראה לי שאני זוכר אותו. הוא הביט בספרון בפליאה. עבר זמן רב מאז, לא כן?
"כמובן," אמרה המורה ברוגז. "עכשיו, חדל עם הפטפוטים," אמרה. "מהי כוונתו של שייקספיר בקטע הזה?"
איך אני יכול לדעת? כמו שאמרתי, זה היה לפני זמן רב. אני חושב שכבר אי אפשר לשאול אותו. חבל באמת, אמר מוות, שלא חשבת לשאול אותו את זה מראש –
"לדעתו של שייקספיר אין שום קשר לשאלה!" אמרה המורה. "אני שואלת אותך מהי כוונתו של שייקספיר."
מוות התבלבל. אבל –
המורה הנידה בראשה. "האם לא שמעת מעולם על מות המחבר?"
פניו של מוות התבהרו. אה, כמובן! אמר. הרבה פעמים.
"אם כך, אתה לא צריך להסתבך כל כך," אמרה המורה.
את דבריה קטע קול רעש מכאני, שבקע ממכשיר קטן בתקרה. תלמידי הכיתה מיהרו לחזור לחיים, לארוז את חפציהם ולהסתלק.
"חכו!" אמרה המורה בייאוש. "המתינו! הצלצול הוא בשבילי!"
מוות, שהחליט שהשיעור היה די והותר כדי שסוזן תחשיב אותו כמלומד, הגיע למסקנה שזה הזמן לחזור לעבודה. הוא הניף את החרמש, וביתק את המורה מגופה. כרגיל, היא הביטה בו בתדהמה. "אבל – " אמרה.
הצלצול הוא גם בשבילי, אמר מוות בעליזות. ואז, כדי להוסיף את המשלב הגבוה שסוזן תהיה גאה בו, הוסיף: עכשיו תוכלי לגלות מה חלומות ישנם בתרדמת המוות, זו ארץ לא נודעת, שמכל באיה לא שב עוד הלך – זה המביכה לבב, עדי אשר ניבחר צרות שבעליל מחוש אל זולתן, אשר לא נדען.