האלים האחרים

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

על פסגת ההר הגבוה ביותר על פני האדמה שוכנים אלי הארץ, ואף אדם לא יכול להעז פניו ולטעון כי חזה בהם. בעבר השתכנו אלי הארץ בפסגות פחותות יותר; אך בני האנוש מן המישורים טיפסו על המדרונות הסלעיים המושלגים, וגרמו לאלים לעלות מעלה אל ההרים הגבוהים יותר, עד שנותר רק ההר האחרון. כאשר עזבו האלים את פסגותיהם הישנות הם לקחו עמם את כל הסימנים והאותות; מלבד פעם אחת, כך נאמר, בה הותירו דמות מגולפת על פניו של ההר שנקרא נגראנק.

אך כעת הם שוכנים בקדאת' הלא נודע, בערבות הקרות בהן אף אדם אינו חי, ושם הם חיים בנוקשות, בלי פסגה גבוהה יותר לברוח אליה מפני בואם של בני האדם. הם נעשו נוקשים, ואם כי בעבר היו מוכנים לסבול את מראה פניהם של בני האדם, כיום הם אוסרים עליהם לבוא, ועל הבאים – לעזוב. מוטב לו לאדם שלא ידע על קדאת' אשר בערבות הקרות, שמא שבזדונו ינסה לטפס עליו.

לעתים, כאשר אלי הארץ מתגעגעים למולדתם, הם מבקרים בלילות הדוממים את הפסגות בהן שכנו בעבר, ומתייפחים רכות בעודם מנסים להשתעשע בדרכים הישנות על המדרונות אותם זכרו. בני האנוש חשים בדמעותיהם של האלים על פסגת ת'וראי הלבנה, אם כי הם חושבים שהן גשם; והם שומעים את אנחות האלים ברוחות השחר הנוגות של לריון. בספינות ענן יוצאים האלים לשוט, והאיכרים החכמים מספרים אגדות שמרתיעות אותם מלהתקרב אל פסגות גבוהות בלילות מעוננים, מאחר והאלים אינם רחמנים כבעבר.

באולת'ר, אשר שוכנת מעבר לנהר סקאיי, גר בעבר אדם זקן שהיה תאב לראות את אלי הארץ; אדם שלמד לעומק את שבעת הספרים המסתוריים של הסאן, והיה בקיא בכתבי היד הפנאקוטיים מלומאר הרחוקה והקפואה. שמו היה בארזאיי הנבון, והסיפור כיצד טיפס על פסגת ההר בליל הליקוי המוזר נפוץ בפיהם של הכפריים.

לבארזאיי היה ידע כה רב על האלים עד כי יכול היה לדבר בבואם ולכתם, והוא ניחש כה רבים מסודותיהם, עד כי החשיב את עצמו לחצי אל. הוא היה זה אשר בחכמה ייעץ לתושבי אולת'ר עת נחקק החוק המפורסם כנגד הריגת החתולים, והוא היה הראשון שסיפר לכהן הצעיר אטאל לאן הולכים החתולים השחורים בחצות בליל הקדוש ג'ון. בארזאיי למד את סודותיהם של אלי הארץ והשתוקק לחזות בפניהם. הוא האמין שהידע הסודי של האלים בו אחז יגן עליו מזעמם, ועל כן החליט לעלות אל פסגתו הגבוהה של האת'ג-קלה הסלעי בלילה בו ידע כי האלים יבואו שמה.

האת'ג-קלה נמצא הרחק במדבר הסלעי מעבר להאת'ג, על שמה הוא נקרא, והוא בולט כמו פסל סלע במקדש שקט. סביב פסגתו מתערבלים נוגות הערפילים, מאחר והערפילים זוכרים את האלים, והאלים אהבו את האת'ג-קלה בימי העבר בהם שכנו בו. לעתים תכופות מבקרים האלים בספינות הענן שלהם את האת'ג-קלה, מעלים אדים חיוורים מן המדרונות בעודם רוקדים, שקועים בזכרונות, על הפסגה, תחת הירח הבהיר. תושבי האת'ג אומרים שתמיד מסוכן לטפס על האת'ג-קלה, אך בלילה בו אדים חיוורים מסתירים את הפסגה והירח – זהו מעשה התאבדות; אך בארזאיי התעלם מהם כאשר הגיע מאולת'ר השכנה יחד עם הכהן הצעיר אטאל, שהיה תלמידו. אטאל היה בנו היחיד של פונדקאי, ולעתים עלה בוחשש; אך אביו של בארזאיי היה בעל אדמות וגר בטירה עתיקה, ועל כן אמונות תפלות מקומיות לא זרמו בדמו של בארזאיי, והוא רק צחק על הכפריים מלאי הפחד.

בארזאיי ואטאל יצאו מהאת'ג אל המדבר הסלעי למרות תחינותיהם של האיכרים, ולאור המדורה בלילה שוחחו על אלי הארץ. ימים רבים הם נדדו, וממרחק ראו את האת'ג-קלה הנשגב ואת הילת הערפילים הנוגה שלו. ביום השלושה עשר הגיעו אל מרגלותיו הבודדים של ההר, ואטאל הביע בקול את פחדיו. אך בארזאיי היה זקן ומלומד וחסר פחד, ועל כן הוא הוביל בעוז את הדרך במעלה המדרון עליו אף אדם לא טיפס מאז זמנו של סאנסו, שכתב על מסעותיו באימה בכתבי היד הפאנקוטיים העבשים.

הדרך הסלעית הייתה מסוכנת בשל תהומות, צוקים ואבנים מדרדרות. מאוחר יותר, נעשה קר ומושלג, ובארזאיי ואטאל החליקו ונפלו לעתים תכופות בעודם חוצבים ומטפסים מעלה בעזרת מוטות וגרזנים. לבסוף נעשה האוויר דליל, והשמיים שינו את צבעם, והמטפסים גילו שקשה לנשום; אך עדיין הם התאמצו לעלות מעלה מעלה, אחוזי פליאה בשל המחזה המוזר והמלהיב שיחזו בו כאשר יגיעו אל הפסגה בזמן שהירח בשמיים ואדים חיוורים עולים סביב. במשך שלושה ימים הם טיפסו מעלה מעלה, אל עבר פסגת העולם; ואז הקימו מחנה בעודם מחכים לליל הירח המעונן.

במשך ארבעה לילות לא היו עננים, והירח הקפוא זרח על הערפילים הנוגים הדקים שסביב הפסגה השקטה. ואז בלילה החמישי, ליל הירח המלא, בארזאיי ראה כמה עננים צפופים הרחק בצפון, ונשאר ער יחד עם אטאל כדי לצפות בהם מתקרבים. עבים ומלכותיים שטו העננים, מתקרבים באיטיות ובעידון; משתרעים סביב הפסגה, גבוה מעל לצופים, ומסתירים את הירח והפסגה מעין. במשך שעה ארוכה התבוננו הצופים, בזמן שהאדים עלו ומסך העננים התעבה ונעשה חסר מנוחה. בארזאיי היה נבון והכיר את דרכי אלי הארץ, והוא האזין בקפידה לצלילים מסויימים, אך אטאל חש את צינת האדים ואת יראת הלילה, והוא פחד מאוד. וכאשר בארזאיי התחיל לטפס גבוה יותר ולאותת בשקיקה, עבר זמן רב עד שאטאל עקב אחריו.

עבותים היו האדים והדרך הייתה קשה, ולמרות שאטאל עקב מאחור, הוא בקושי הצליח לראות באור הסהר המעונן את דמותו האפורה של בארזאיי על המדרון העמום מעל. בארזאיי התרחק קדימה, ולמרות גילו נדמה היה שהוא מטפס בקלות יותר מאשר אטאל; הוא לא פחד מהמדרון שנעשה תלול מכפי שמדרך רגלו של אדם חזק יכולה להשאר יציבה בו, ולא עצר בשל התהומות השחורות הרחבות שאטאל פחד לזנק מעליהן. וכך הם עלו מעלה מעבר לסלעים ובקעים, מחליקים ומועדים, ולפעמים מתמלאים יראה אל מול דממתו העצומה והאיומה של פסגת הקרח העגמומית ושתיקתם של מורדות הגרניט.

לפתע פתאום נעלם בארזאיי מעיניו של אטאל, שראו רק את הצוק הנורא שנדמה היה כאילו הוא מצביע החוצה וחוסם את הדרך לכל מטפס שאינו מלא בהשראתם של אלי הארץ. אטאל התמהמה מאחור, והתלבט מה לעשות כאשר יגיע אל המקום, כאשר הבחין בסקרנות שהאור הולך ומתחזק, כאילו הפסגה מעל לעננים ומקום מפגשם של האלים קרובים מאוד. וכאשר הוא צעד אל עבר הצוק הבולט והשמיים הקטנים הוא חש פחדים מאיימים יותר ממה שחש אי פעם. ואז מבעד לערפילים הגבוהים שמע את קולו של בארזאיי הבלתי נראה צועק בפראות ובתענוג:

"שמעתי את האלים! שמעתי את אלי הארץ שרים ומתהוללים על האת'ג-קלה! קולותיהם של אלי הארץ ידועים לבארזאיי הנביא! הערפילים דקים והירח בוהק, ואני אראה את האלים רוקדים בפראיות על האת'ג-קלה אותו אהבו מזה עידנים! חוכמתו של בארזאיי עשתה אותו נעלה על אלי הארץ, ולמול רצונו שווים כשפיהם ומחסומיהם כקליפת השום; בארזאיי יחזה באלים, האלים הגאים, האלים הסודיים, אלי הארץ המנאצים את מבטם של בני האדם!"

אטאל לא שמע את הקולות אותם שמע בארזאיי, אך כעת היה קרוב אל הצוק הבולט ובחן אותו בחיפוש אחר מאחזי רגל. ואז הוא שמע את קולו של בארזאיי הולך ומתגבר:

"הערפילים דקים מאוד, והירח מטיל צללים על המדרון; קולותיהם של אלי הארץ גבוהים ופראיים, והם יראים את בואו של בארזאיי הנבון, הנעלה מהם… אור הירח מנצנץ כאשר אלי הארץ רוקדים לעומתו; אני אחזה בדמויותיהם המחוללות של האלים המזנקים ומייללים כנגד אור הירח… האור עמום והאלים מפחדים…"

בזמן שבארזאיי צעק את הדברים הללו, אטאל חש שינוי רוחני באוויר, כאילו חוקי הארץ מתכופפים בפני חוקים גדולים מהם; וזאת כי למרות שהדרך נעשה תלולה יותר ויותר, הטיפוס מעלה נעשה קל להפליא, והצוק הבולט כמו לא היה מכשול כלל כאשר אטאל הגיע אליו והחליק בצורה מסוכנת על פניו הקמורות. אור הירח היה מתעתע ומשונה, וכאשר אטאל צלל מעלה אל תוך הערפילים הוא שמע את בארזאיי הנבון צווח מן הצללים:

"הירח חשוך, והאלים רוקדים אל תוך הלילה; אימה שוכנת בשמיים, מאחר והירח נעלם תחת ליקוי שלא נחזה בידי ספרי האדם או אלי הארץ… קסם לא ידוע נוכח בהאת'ג-קלה, מאחר וצעקותיהם של האלים המפוחדים הפכו לקולות צחוק, ומורדות הקרח מתנשאים מעלה ללא סוף אל הרקיע השחור אליו אני חודר… ההּ! ההּ! סוף סוף! באור העמום, אני חוזה באלי הארץ!"

וכעת אטאל המסוחרר, שהחליק מעבר למורדות הבלתי נתפסים, שמע בחשיכה צחוק מתועב, מעורב בבכי שאף אדם אחר לא ישמע לעולם, מלבד בנהר הסיוטים הבלתי ניתנים לתפיסה פלגתון; זעקה שבתוכה הדהדו אימה וייסורים של חיים רדופים שנדחסו לרגע זוועתי אחד:

"האלים האחרים! האלים האחרים! האלים מן הגיהנומים החיצוניים ששומרים על אלי הארץ הנרפים! אל תביט!… שוב לאחור!… אל תראה!… אל תראה!… נקמתם של אינסוף מדורי השאול… באר השחת המקוללת הזאת… אלים רחמנים של הארץ, הנני נופל אל השמיים!"

וכאשר עצם אטאל את עיניו וסתם את אוזניו וניסה לזנק מטה כנגד משיכתם האימתנית של הגבהים המסתוריים, נשמע שוב על האת'ג-קלה קול הרעם הנורא שהעיר את האיכרים הטובים מן המישורים ואת התושבים ההגונים של האת'ג, ניר ואולת'ר, וגרם להם להביט מבעד לעננים אל ליקוי הלבנה המשונה שאף ספר לא חזה. וכאשר הירח חזר סוף סוף להאיר אטאל היה בטוח במורדות המושלגים התחתונים של ההר, מבלי שחזה באלי הארץ, או באלים האחרים.

כעת מסופר בכתבי היד הפנאקוטיים העבשים כי סאנסו לא מצא דבר מלבד קרח וסלעים דוממים כאשר טיפס על האת'ג-קלה בימים בהם העולם היה צעיר. ועם זאת, כאשר אנשי אולת'ר, ניר והאת'ג התגברו על פחדיהם וטיפסו על המורדות הרדופים במהלך היום בחיפוש אחר בארזאיי הנבון, הם מצאו בסלעי הפסגה העירומים חריטות של סמלים משונים וקיקלופיים ברוחב חמישים אמה, כאילו שוסעו הסלעים בידי אזמל עצום. הסמל דמה לדברים אשר האנשים המלומדים ראו באותם חלקים של הכתבים הפנאקוטיים שהיו עתיקים מכדי להקרא. זאת הם מצאו.

בארזאיי הנבון לא נמצא מעולם, ולא ניתן היה לשכנע את הכהן הקדוש אטאל שיתפלל לעילוי נשמתו. יתרה על זאת, מאותו היום אנשי אולת'ר, ניר והאת'ג פחדו מליקויי לבנה, והתפללו בלילות בהם האדים החיוורים הסתירו את פסגת ההר והירח. ומעל הערפילים על האת'ג-קלה אלי הארץ רקדו לעתים, שקועים בזכרונות; מאחר והם ידעו שהם מוגנים, ואהבו לבוא מקדאת' הלא נודע בספינות הענן ולשחק בדרכים הישנות, כמו שעשו כאשר האדמה הייתה חדשה ובני האדם לא טיפסו אל המקומות שמעבר להישג ידם.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי נכתב בשנת 1921, ותורגם כאן על ידי.

הרחבות ומראי מקומות, לתועלת הקוראים:

• הסיפור כולו מתרחש בארץ החלומות, שהיא מעין מימד משיק לעולמנו שסיפורים רבים במיתוס הלאבקרפטיאני מתרחשים בו.
• העיר אולת'ר והכהן הצעיר אטאל הוזכרו בסיפור הקודם שתרגמתי, שנמצא כאן, וכן בסיפור The Dream-Quest of Unknown Kadath.
• את אלי הארץ, שבעבר נודעו בתור האדירים (the great ones), תוכלו לפגוש בסיפורים נוספים, ביניהם: Celephais, The Doom That Came to Sarnath, ויצירות נוספות של המיתוס שאינן פרי עטו של לאבקראפט עצמו.
• האלים המגנים על אלי הארץ הם האלים החיצוניים (the outer gods) ובראשם ניארלאטהוטפ, אותו ניתן לפגוש בסיפורים רבים, ביניהם בסיפור הנושא את שמו שתורגם באסופה 'התוהו המזדחל'.
• אלי הארץ שוכנים בהר קדאת', שמוזכר גם בסיפורים The Dream-Quest of Unknown Kadath ו-At the Mountains of Madness.
• כתבי היד הפנאקוטיים נכתבו בידי הגזע האדיר של יית'. תוכלו לקרוא עליהם בסיפור The Shadow Out of Time.
• שבעת הספרים המסתוריים של הסאן הם ספרים חידתיים שהעותק היחיד שלהם נמצא במקדש האלים העתיקים בעיר אולת'ר. הם מוזכרים שוב בסיפור The Dream-Quest of Unknown Kadath.