כוכב הצפון

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

כוכב הצפון זוהר באור מסתורי מבעד לחלון הצפוני של חדרי הקטן. אורו זורח לאורך כל אותן שעות חשיכה איומות. בבוא הסתיו, כאשר רוחות הצפון מגדפות את העולם ביבבה, ועצי הביצה אדומי העלים ממלמלים זה לזה בשעות הקטנות של הלילה מתחת לאורו הדועך של הירח, אני יושב על יד החלון וצופה בכוכב הזורח. עם חלוף השעות נעה בגבהי מרום קסיופאה, קבוצת הכוכבים הנוצצת, בזמן שהעגלה הגדולה התרוממה מאחורי עצי הביצה הספוגים באדים שפוזרו ברוח הלילה. רגע לפני בוא השחר קורץ כוכב עש בשובבות מן השמיים מעל בית העלמין אשר במורד התל, ושערות ברניקי זוהרות במרחק המזרח המסתורי; אך כוכב הצפון ממשיך לזרוח מאותו מקום ברקיע השחור, קורץ בזדוניות כמו עין מטורפת שצופה מטה בנסיון נואש להעביר מסר, אך איננה מצליחה להזכר מה היה המסר שרצתה להעביר. לעתים, כאשר השמיים מלאי עננים, אני מצליח לישון.

אני זוכר היטב את ליל הזוהר הגדול, כאשר וילאות אור השדים רקדו ריקודים מזעזעים מעל לביצה. אחרי אלומות האור באו העננים, ואז ישנתי.

היה זה תחת אורו הדועך של הירח כאשר ראיתי את העיר בפעם הראשונה. היא הייתה חרישית, כמו אחוזת שינה, נחה על מישור משונה בשקע שבין שתי פסגות מוזרות מראה. חומותיה וצריחיה, עמודיה, כיפותיה ומרצפותיה, כולם נחצבו מאותו שיש רפאים מאיים למראה. עמודי שיש התנשאו ברחובות השיש, ועליהם נחקקו דמויותיהם של אנשים מזוקנים חמורי סבר. אף רוח לא הניעה את האוויר החם. מעל העיר, במרחק של עשר מעלות בלבד מהזנית, זרח כוכב הצפון הצופה.

זמן רב נח מבטי על העיר, אך השחר לא עלה. כאשר כוכב עין השור האדום – שמצמץ נמוך בשמיים אך לא הגיע לכדי שקיעה – זחל בדרכו אל האופק, ראיתי אור ותנועה בבתים וברחובות של העיר. צורות עטויות בגלימות שהיו בה בעת מוזרות אך גם אציליות ומוכרות, הסתובבו ברחובות, ומתחת לאורו הדועך של הירח שוחחו הדמויות באמרי שפר בשפה שהבנתי למרות שהיא לא דמתה לשום שפה שהכרתי. וכאשר עין השור האדום עבר את מחצית הדרך אל האופק, שוב השתלטו החשיכה והדממה.

כאשר התעוררתי, גיליתי שאיני כפי שהייתי. חזיון העיר הכביד על זכרוני, ובנפשי ניעור זכרון נוסף, קלוש יותר, שטבעו לא היה ברור לי. לאחר מכן, בלילות מעוננים בהם הצלחתי לישון, ראיתי את העיר שוב ושוב; לעתים מתחת לקרניה החמות והצהובות של שמש שלא שקעה, אך נטתה אל האופק. ובלילות הצלולים, כוכב הצפון הביט מטה בתאווה גדולה מאי פעם.

עם חלוף הזמן התחלתי לתהות מהו מקומי ביחס לאותה עיר על המישור המשונה שבין הפסגות מוזרות המראה. בתחילה הסתפקתי בצפייה מן הצד, כמעין צופה רואה כול אך חסר נוכחות גופנית; אך כעת השתוקקתי להגדיר את היחסים בינינו, ולהשתתף בשיחותיהם של האנשים הרציניים שהתכנסו בכיכרות העיר. אמרתי לעצמי, "אין זה חלום, כי באילו הוכחות אוכל להוכיח את יתרון המציאות של חיי האחרים בבית הלבנים והאבן מדרום לביצה המתועבת על יד בית העלמין אשר במורד התל, שם כוכב הצפון מציץ לחלוני הצפוני מדי לילה?"

לילה אחד, כאשר האזנתי לדיון בכיכר גדולה מלאת פסלים, חשתי בשינוי; וסוף סוף הרגשתי שיש לי צורה וגוף. לא עוד הייתי זר ברחובות אולת'ויי, השוכנת על מישור סארקיה, בין פסגותיהם של נוטון וקאדיפונוק. היה זה ידידי, אלוס, אשר דיבר; ונאומו הרגיע את נשמתי, מאחר שהיה זה נאומו של איש אמת הנאמן לאומתו. באותו הלילה הגיעו הידיעות על נפילתו של דייקוס, ועל התקדמותם של האינוטויים; אותם שדי גיהנום צהובים וגוציים, אשר לפני חמש שנים הופיעו מן המערב העלום כדי להחריב את גבולות ממלכתנו, ובצבאם כי רב צרו על ערינו. לאחר שכבשו את המקומות המבוצרים למרגלות ההרים, דרכם אל המישור הייתה פרוצה כעת, אלא אם כן כל תושב בעיר יוכל להתנגד אליהם בכוחם של עשרה אנשים; מאחר שכוחם של היצורים הגוציים באמנות המלחמה היה כביר, והם לא היו כבולים במגבלותיו הקפדניות של הכבוד שעצרו את לוחמינו, אנשי לומאר הגבוהים ואפורי העיניים, מלצאת למסע כיבוש חסר רחמים דומה.

אלוס, ידידי, היה מפקד כל הכוחות במישור, והוא היה התקווה האחרונה של אומתנו. הוא דיבר בנאומו על הסכנות אשר בפתח, והפציר באנשי אולאת'ויי, האמיצים מבין הלומארינים, לשמר את מסורת אבותיהם. אלה, כאשר אולצו לנוע דרומה מזובנה בשל התקדמותה של יריעת הקרח הגדולה (כמו שבבוא היום ייאלצו צאצאינו להמלט מלומאר), ניצחו בגבורה את הגנופקאהים, אותם קניבלים שעירים ארוכי זרועות, שעמדו בדרכם. אני לא נחשבתי ללוחם בעיניו של אלוס, מאחר שהייתי חלוש ונתון להתעלפויות בזמני מצוקה ולחץ. אך עיניי היו החדות בעיר, למרות השעות הארוכות שהוצאתי כל יום בפענוח כתבי היד הפנאקוטיים וחכמתם של האבות הזובנאריים. ועל כן ידידי, שלא רצה שאעמוד בחוסר מעש, העניק לי את החובה החשובה מכולם. הוא שלח אותי אל מגדל השמירה בת'אפן, שם עיניי יוכלו לשרת את צבאנו. באם ינסו האינוטויים להתקרב אל המצודה דרך המעבר הצר שמאחורי פסגת נוטון ובכך להפתיע את חיל המשמר שלנו, עליי להדליק את המשואה שתזהיר את חיילנו הממתינים ובכך אציל את העיר מאסון מיידי.

לבדי עליתי אל המגדל, מאחר שכל אדם בעל כוח בגופו נדרש להגן על המעברים. ראשי דאב מהתרגשות ותשישות, מאחר שלא ישנתי זה ימים רבים; ובכל זאת התקדמתי בנחישות, מאחר שאהבתי את מולדתי את לומאר, ואת עיר השיש אולאת'ויי השוכנת בין פסגותיהם של נוטון וקאדיפונוק.

אך כאשר עמדתי בתא העליון ביותר במגדל, הבטתי באורו הדועך של הירח, אדום ומרושע, שזרח ברעד מבעד לערפילים שכיסו את האופק המרוחק של עמק באנוף. מבעד לפתח בגג זרח כוכב הצפון, מתנוצץ כאילו הוא בחיים, והוא הביט בי בתאווה כמו שד פתיין. היה נדמה שרוחו לוחשת באוזניי עצות מרושעות, מוליכה אותי אליי תרדמה בוגדנית בעזרת שירת הבטחה מקוללת, עליה חזרה הלחישה שוב ושוב:

שַׁן, צוֹפֶה, עַד אֲשֶׁר בִּמְלֹא אַלְפֵי שָׁנִים

יִיתַם סִיבוּב גַּלְגַּלֵּי רָקִיעַ יְשֵׁנִים.

וְאָז שׁוּב אֶהְיֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם

בּוֹ אֲנִי בּוֹעֵר כָּעֵת, עַכְשָׁו, הַיּוֹם.

בְּקָרוֹב יִזְרְחוּ כּוֹכָבִים אֲחֵרִים

וְהַשָּׁמַיִם יִמָּלְאוּ אוֹרוֹת מוּזָרִים;

וְאוֹתְךָ תְּבָרֵךְ אוֹתָהּ אֲבוּקָה

בְּבִרְכָתָהּ שֶׁל שִׁכְחָה מְתוּקָה.

רַק בְּתֹם סִיבוּבוֹ שֶׁל הַגַּלְגַּל

יִפְתַּח הֶעָבָר אֶת דַּלְתְּךָ – וַחֲסַל.

לשווא נאבקתי בחבלי השינה, מחפש דרך לחבר בין המילים המוזרות האלה לבין ידע השמיים שרכשתי מכתבי היד הפנאקוטיים. ראשי, כבד ומתנודד, צנח על חזי, וכאשר שוב הרמתי את מבטי אל השמיים היה זה בתוך חלום; כוכב הצפון חייך לעברי מבעד לחלון מעל לעצים נוראיים שנעו ברוח על סף ביצה מסוייטים. ועודני חולם כעת.

לעתים אני צורח בטירוף, מתוך ייאוש ובושה, ומתחנן ליצורי החלום שסביבי שיעירו אותי בטרם יתגנבו האינוטויים במעבר שמאחורי פסגת נוטון ויתקפו במפתיע את המצודה; אך יצורי החלום הם שדים, משום שהם לא עושים דבר מלבד לצחוק עליי ולטעון שאינני חולם. הם לועגים לי בשנתי, בזמן שהאויב הצהוב השפוף אולי מתגנב אלינו חרישית. כשלתי בתפקידי ובגדתי באולאת'ויי, עיר השיש; הוכחתי את עצמי כעלוב ונבזה בפני אלוס, ידידי ומפקדי. הצללים בחלומותיי לא מפסיקים לשחוק לי. הם אומרים שארץ לומאר אינה קיימת, מלבד בחזיונות הליל שלי; ושבארץ הזו, מעליה זורח כוכב הצפון ועין השור האדום מזדחל באופק שלה, לא היה דבר מלבד שלג וקרח במשך אלפי שנים; ושאנשי הארץ הזו, המכונים אסקימואים, מעולם לא לחמו ביצורים צהובים, גוציים וסחופי קור.

וכך, בעודי מתפתל בייסורי האשמה, כאשר אופפת אותי התזזית ברצוני להציל את העיר שהסכנה האורבת לה גדלה מרגע לרגע, ואני מנסה לשווא לנער מעליי את החלום האל טבעי הזה על בית האבן והלבנים בדרומה של הביצה הזדונית שעל יד בית העלמין במורד התל – כל הזמן הזה כוכב הצפון, מרושע ומפלצתי, ממשיך להתבונן בי בתאווה מרקיעיו האפלים, קורץ בזדוניות כמו עין מטורפת שצופה מטה בנסיון נואש להעביר מסר, אך איננה מצליחה להזכר מה היה המסר שרצתה להעביר.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1920, ותורגם כאן על ידי.