סלפאייס

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

בחלומו ראה קוראנס את העיר אשר בעמק ואת החוף אשר מעבר לה ואת הפסגות המושלגות המתנשאות מעל הים, ואת הספינות הצבעוניות העליזות שהפליגו מהמזח אל המרחק, אל המקום בו הרקיע נושק לים. קוראנס היה השם שהוא נשא בחלומותיו בלבד; בזמן הערות היה שמו אחר. אולי היה זה טבעי עבורו לחלום על שם חדש, מאחר שהוא איבד את משפחתו והיה בודד בין מליוני האנשים הדומים זה לזה שחיו בלונדון, כך שלא היו הרבה אנשים עימם הוא היה יכול לדבר ולהזכר מי הוא היה בעבר. הוא איבד את ממונו ואת אדמותיו, ולא היה אכפת לו מה חושבים האנשים הסובבים אותו. הוא העדיף לחלום ולכתוב על חלומותיו. כשהראה את חלומותיו לאנשים אחרים הם צחקו עליו; והוא למד לשמור את הדברים שכתב לעצמו, ובסופו של דבר הוא הפסיק לכתוב. ככל שהוא התרחק יותר מהעולם הסובב כך נעשו חלומותיו מופלאים יותר, ונעשה כמעט בלתי אפשרי עבורו לתאר אותם בכתב. קוראנס לא היה אדם מודרני, והוא לא חשב בצורה שבה כותבים אחרים חשבו. הם רצו להפשיט מעל החיים את אדרת המיתוס הנפלאה שלהם, כדי לחשוף את המציאות בכל עירומה המכוער; ואילו קוראנס תר אחר היופי. כאשר נסיון חייו והאמת לא הובילו אותו אל היופי הוא חיפש אותו באשלייה ובדמיונות, ולבסוף מצא אותו ממש על סף דלתו, חבוי בין הזכרונות המעורפלים של סיפורי ילדים וחלומות.

לא רבים יודעים אילו פלאים טומנים בחובם סיפורי ילדים ומעשיות לפעוטות. כילדים אנחנו מאזינים וחולמים, אבל מחשבותינו אינן מגובשת די הצורך; וכאשר אנחנו מבוגרים אנחנו מנסים להזכר, אך החיים מרעילים את זכרונותינו, מטשטשים אותם ומייבשים אותם. אבל כמה מאתנו מתעוררים באמצע הלילה עם דמיונות משונים על גבעות קסומות וגנים, על מעיינות השרים באור החמה, על צוקים מוזהבים מעל לגלים רוגשים, על מישורים רחבים שמובילים אל ערים נמות עשויות ארד ואבן, וחברתם אפופת הצללים של גיבורים שרוכבים על סוסים מפוארים לאורך שולי היערות; ואז אנחנו יודעים שהבטנו לרגע מבעד לשערי השנהב, אל עבר עולם של פלאות שהיה שלנו לפני שנעשינו חכמים וחסרי שמחה.

קוראנס הגיע באופן פתאומי למדי אל עולם ילדותו הישן. הוא חלם על הבית שבו נולד; בית האבן הגדול המכוסה בקיסוס, בו חיו שלושה עשר דורות קודמים של המשפחה, ושם הוא קיווה למות. הירח האיר, והוא התגנב החוצה אל ליל הקיץ המבושם, הולך מעבר לגנים ובמורד שיפולי הגבעה, חולף על פני האלונים הגדולים בגן ולאורך הדרך הלבנה והארוכה המובילה אל הכפר. הכפר היה עתיק במראהו, מכורסם בקצהו כמו הירח שהחל להתמעט, וקוראנס תהה מה הסתתר מתחת לגגות המחודדים של בתי הכפר – תרדמה או מוות. עשב ארוך צמח ברחובות, ובבתים היו זגוגיות החלונות מנופצות או בוהות בקהות על הרחוב. קוראנס לא השתהה שם. הוא המשיך בדרכו כאילו משהו משך אותו אליו. הוא לא העז להתנגד למשיכה, מחשש שמא היא תתברר כאשלייה בלבד כמו הדחפים והצרכים של עולם הערות שלעולם לא הובילו לשום מקום. הוא נמשך לאורך משעול שהוביל הרחק מרחובות הכפר אל עבר הצוקים והגיע אל קצה כל הדברים – אל פי התהום, התהום הגדולה בה הכפר והעולם כולו נבלעו אל ריק אינסופי מבלי להשמיע קול, היכן שהירח המתפורר וכוכביו המעטים לא הצליחו להאיר את חשכת השמיים הריקים. האמונה דחפה את קוראנס קדימה, מעבר לקצה הצוק ואל פיה הפעור של התהום, שם הוא צף מטה מטה; חולף על פני חלומות אפלים וחסרי צורה שאיש לא חלם מעולם, על פני כדורי אור עמומים שהיו אולי חלומות שנחלמו חלקית ועל פני דברים מכונפים שנדמה היה כאילו הם לועגים לכל החולמים שבעולם. לפתע נקרע קרע בחשיכה תחתיו, והוא ראה את העיר אשר בעמק; נוצצת וזוהרת הרחק, הרחק מתחתיו, ומעבר לה הים והרקיע וההרים המושלגים על יד החוף.

קוראנס התעורר ברגע שראה את העיר, אך מבט חטוף הספיק לו כדי לדעת כי זוהי סלפאייס אשר בעמק אות'-נארגאיי שמעבר לגבעות הטאנריות, היכן שנפשו שכנה במשך כל הנצח של שעה אחת באחר צהריים קיצי לפני זמן רב כאשר הוא ברח מהאומנת שלו ונרדם בעודו צופה בעננים מהצוק שליד הכפר ורוח הים החמימה עטפה אותו. כאשר לבסוף מצאו אותו, העירו אותו וגררו אותו הביתה הוא הביע את מחאתו, מאחר שבדיוק לפני שהתעורר עמד להפליג באחת מהספינות המוזהבות אל המקומות המלהיבים בהם הרקיע נושק לים. כעת התרעם קוראנס בשנית על ההתעוררות מן החלום, מפני שסוף סוף, לאחר ארבעים שנה, מצא שוב את העיר המופלאה.

אך שלושה לילות לאחר מכן שב קוראנס לסלפאייס. כמקודם, הוא חלם קודם על הכפר שהיה נתון בתרדמה או מוות, ועל הנפילה השקטה בתהום; ואז שוב נפער הקרע בחשיכה, ולמולו התנשאו צריחיה הנוצצים של העיר, והוא ראה את הספינות מרימות עוגן במזח הכחול, וצפה בעצי הגינקו של הר אראן נעים ברוח שבאה מן הים. אבל הפעם הוא לא נחטף משם, וכמו ישות מכונפת שקע מטה אל צלע גבעה מכוסת דשא עד שרגליו נגעו סוף סוף בצמחייה. אכן, הוא שב אל עמק אות'-נארגאיי ואל העיר המפוארת סלפאייס.

קוראנס ירד במורד הגבעה, צועד בינות לעשב הגבוה ולפרחים הנאים, וחצה את נחל נראקסה המבעבע על גשר עץ עליו גילף את שמו לפני שנים כה רבות. הוא חצה את החורש הלוחש והגיע אל גשר האבן שהוביל אל שער העיר. הכל היה כבעבר; חומות האבן לא דהו ופסלי הארד הבוהקים לא הוכתמו. קוראנס ראה כי אינו צריך לחשוש שמא הדברים שהכיר ייעלמו, מאחר שאפילו הזקיפים על הביצורים לא התחלפו ונותרו צעירים כמו שהוא זכר אותם. כאשר הוא נכנס אל העיר, עובר בשערי הארד ודורך על מרצפות השוהם, הסוחרים והגַּמָּלִים קידמו את פניו כאילו מעולם לא עזב; וכך קיבלו את פניו גם במקדש הטורקיז של נאת'-הורת'את', היכן שהכמרים עטורי הסחלב סיפרו לו שהזמן אינו קיים באות'-נארגאיי, עמק הנעורים הנצחיים. לאחר מכן צעד קוראנס ברחוב העמודים אל עבר החומה שמול הים, שם נאספו הסוחרים, המלחים והאנשים המשונים מן המקומות בהם הרקיע נושק לים. הוא השתהה שם זמן רב, צופה אל מעבר למזח הבהיר אל האדוות הנוצצות מתחת לשמש הלא מוכרת ואל מראה הספינות המפליגות אל המרחקים. הוא צפה בהר אראן שהתנשא מעל החוף, מדרונותיו הנמוכים מכוסים עצים ירוקים ופסגתו הלבנה נוגעת בשמיים.

יותר מתמיד השתוקק קוראנס להפליג בספינה אל המקומות הרחוקים עליהם שמע סיפורים כה רבים, והוא חיפש בשנית אחר רב החובל שהסכים לקחת אותו אל המרחק. הוא מצא את האדם, את'יב, יושב על אותו ארגז תבלינים עליו ישב לפני שנים כה רבות, ולא היה נראה שהוא שם לב לזמן שחלף. השניים עלו על הספינה ופקדו על החותרים לשוט אל עבר הים הצרנרי, אל עבר קו האופק. במשך ימים מספר הם נישאו על הגלים, עד שלבסוף הגיעו אל האופק בו נושק הרקיע לים. הספינה לא נעצרה והמשיכה להפליג ללא מפריע בשמיים הכחולים, בינות לעננים ורודים צמריריים. הרחק מתחת לשדרית הספינה ראה קוראנס ארצות משונות, נהרות וערים מלאי יופי נחים בשמש הזהובה שנדמה כי אורה לעולם לא יימוג או יתעמעם. לבסוף אמר את'יב כי מסעם מתקרב לסיומו. מאחר שבקרוב יגיעו אל הנמל של סראניאן, עיר השיש הוורודה אשר בעננים, שנבנתה על החוף השמימי במקום בו רוח המערב נושבת אל הרקיע; אך כאשר הגבוה מבין צריחיה המגולפים של העיר הופיע באופק נשמע קול גדול מאי שם, וקוראנס התעורר בדירתו אשר בלונדון.

במשך חודשים רבים לאחר מכן חיפש קוראנס לשוא אחר העיר סלפאייס המופלאה וספינות הרקיע שלה; ולמרות שחלומותיו נשאו אותו למקומות מופלאים רבים, שעין אדם לא חזתה בהם מעולם – אף אחד שפגש לא ידע לומר לו כיצד למצוא את אות'-נארגאיי אשר מעבר לגבעות הטאנריות. באחד הלילות הוא עף מעל להרים אפלים, וראה מדורות בודדות זוהרות באור קלוש במרחק רב זו מזו, ועדרים משונים ומדובללים למראה נדדו במדרונות כשקול פעמונים מלווה אותם. בחלקים הפראיים יותר של הארץ, באזור כה מרוחק עד שוודאי שאיש לא חזה בו מעולם, הוא מצא חומה עתיקה להחריד – או שאולי היה זה בעצם שביל אבן שהתפתל לאורך הרכסים והעמקים – שהייתה גדולה מכוח בנייתם של בני אדם; והיא הייתה ארוכה כל כך עד שלא היה ניתן לראות את סופה. עם שחר אפרורי עבר קוראנס את החומה והגיע לארץ של גנים ציוריים ועצי דובדבן. כאשר השמש עלתה חזו עיניו ביופי מדהים, עשוי מפרחים אדומים ולבנים, מצמחייה ומדשאות ירוקות, משבילים לבנים, מנחלים שזרחו כיהלומים, מאגמים כחולים, מגשרים מסותתים ומפגודות אדומות – יופי כה מדהים עד שלרגע, מתוך התרוממות הרוח, הוא שכח את סלפאייס. אבל הוא נזכר בה בשנית והלך במורד שביל לבן אל עבר פגודה בעלת גג אדום; והוא היה שואל את האנשים שם על העיר – אבל לא היו שם אנשים, רק ציפורים ודבורים ופרפרים. בלילה אחר צעד קוראנס במעלה מדרגות אבן לולייניות וטחובות שנמשכו לאין קץ, והגיע לחלון במגדל שצפה אל עבר מישור עצום ובו נהר שבמימיו השתקף הירח המלא; והיה נדמה לו שהוא מזהה את תבניתה של העיר הדוממת שנפרשה מתחתיו על גדות הנהר. הוא היה יורד ושואל מה הדרך לאות'-נארגאיי אלמלא אותה הילה מאיימת שהתנשאה ממקום מרחוק מעבר לאופק ועטפה את החורבות העתיקות של העיר השקטה ואת קפאונם של הנהר ושל הקנים שעל גדותיו; אותה הילה שנחה על פני הארץ הזו מאז שהמלך קינאראת'וליס שב הביתה ממסעות כיבושיו וספג את זעם נקמתם של האלים.

קוראנס המשיך בחיפושיו אחריו העיר המופלאה סלפאייס וספינותיה המפליגות אל סראניאן אשר בשמיים, אבל חיפושיו לא נשאו פרי. במהלך החיפושים הוא חזה בפלאים רבים; פעם אחת בקושי הצליח להמלט מהכהן הגדול אשר את דמותו אסור לתאר, אשר עטה מסכת משי צהובה על פניו ושכן לבדו במנזר אבן עתיק יומין במדבר הקפוא של לנג. עם חלוף הזמן נעשה קוראנס יותר ויותר חסר סבלנות כלפי הבלחי הערות שהפריעו לו במסעותיו, ועל כן החל לקנות סמים כדי להאריך את שנתו. החשיש סייע לו מאוד, ופעם אחת שלח אותו אל פינה במרחב שבה צורות לא התקיימו, וגזים זוהרים חקרו את סודות הקיום. גז בצבע סגול עמוק סיפר לקוראנס שהפינה הזו במרחב מתקיימת מעבר למה שמכונה אינסוף. הגז מעולם לא שמע על כוכבי לכת ואורגניזמים, אבל הוא זיהה את קוראנס בתור אחד שהגיע מן האינסוף שבו חומר, אנרגיה וכבידה מתקיימים. קוראנס השתוקק מאוד לשוב אל סלפאייס וצריחיה המשובצים, והוא הגביר את מינון הסמים; אבל בסופו של דבר לא נותר לו כסף לקנות עוד סמים. ואז, קיץ אחד, הוא שולח מדירתו הקטנה ונדד בחוסר תכלית ברחובות, צועד על גבי גשר אל המקום שבו הבתים נעשו מועטים יותר ויותר. שם פגש סוף סוף את משלחת האבירים מסלפאייס שהגיעו לשאת אותו אליה אחת ולתמיד.

הם היו אבירים יפי תואר שרכבו על סוסים גאים ועטו שריונות בוהקים ומעליהם טאבארדים בצבע הזהב, מעוטרים בצעקנות. הם היו כה רבים במספר עד שקוראנס כמעט חשב אותם לצבא, אבל המנהיג אמר לו שהם נשלחו כדי לכבד אותו; מאחר שהוא היה זה שיצר את אות'-נארגאיי בחלומותיו, ועל כן הוא האל העליון שלהם. הם הביאו לקוראנס סוס, והוא רכב בראש התהלוכה שדהרה במלכותיות במורדות סארי אל עבר המקום בו נולדו אבות אבותיו של קוראנס. זה היה מוזר מאוד, אך היה נראה שדהרת האבירים נושאת אותם אחורה בזמן; מאחר ובכל כפר בו עברו לאור הדמדומים הם ראו רק בתים ואנשים מהסוג שרק צ'וסר, או אלו שחיו לפניו, ראו אי פעם; ומדי פעם קוראנס הבחין בפלוגות אבירים דוהרים במרחק. כאשר ירדה החשיכה הם נעו מהר יותר, עד שהחלו לעוף באוויר. עם הזריחה הם הגיעו אל הכפר שהיה חי כשקוראנס היה ילד, אך מת או ישן בחלומותיו. כעת הוא היה חי, והכפריים קדו בזמן שהפרשים טופפו במורד הרחובות ופנו אל המשעול שמסתיים בתהום החלומות. בעבר קוראנס צלל אל התהום רק בחשיכת הלילה, והוא תהה איך היא נראית באור יום ועל כן צפה בחשש בעת שטור הרוכבים הגיע אל קצה המצוק. בו ברגע בו רכבו האבירים אל המצוק הופיע מאי שם אור זהוב והסתיר את הנוף במעטה בוהק. התהום הייתה תוהו ובוהו של נוגה ורוד-כחול, וקולות חסרי גוף עלצו בזמן שפמליית האבירים צללה אל מעבר לקצה וריחפה בחן במורד העננים הזוהרים וניצוצות הכסף. הפרשים ריחפו במורד האינסוף ורמכיהם דהרו על האוויר כאילו היה זה חול זהוב; ואז הערפל המואר התפזר וחשף אור גדול ממנו: אורה של העיר סלפאייס ושל חוף הים למרגלותיה ושל פסגת השלג מעל, ושל הספינות הצבעוניות העליזות המפליגות מן המזח אל המקומות בהם הרקיע נושק לים.

לאחר מכן מלך קוראנס על אות'-נארגאיי ועל ממלכות החלום הסמוכות, וחילק את זמנו בין החצר בסלפאייס לחצר בעיר העננים סראניאן. והוא עדיין מולך שם, והוא ימשיך למלוך שם באושר לנצח נצחים, למרות שבמורדות צוקי אינסמאות' גלי הגאות משחקים בלעג עם גופתו של נווד שמעד אל הכפר החצי נטוש עם שחר. הגלים לועגים לו ומשליכים אותו על הסלעים לחופי צריחי טרבור המכוסים קיסוס, שם בשלן בירה שמן, עשיר ותוקפני נהנה מהאווירה הנכחדת – שעלתה לו ביוקר – של האצולה.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1922, ותורגם כאן על ידי.