מאת הווארד פיליפס לאבקרפט
בימיי האחרונים, כאשר הזוטות המכוערות של הקיום הטריפו את דעתי כמו טיפות המים שהמענים טפטפו מעל נקודה אחת בגוף קרבנותיהם, אהבתי את מפלטה הזוהר של השינה. בחלומותיי שוטטתי בגנים עתיקים וחורשים קסומים, ומצאתי מעט מהיופי שחיפשתי לשוא בחיים.
פעם אחת, כאשר הרוח הייתה רכה ומבושמת, שמעתי את הדרום קורא לי, והפלגתי בלהט לנצח נצחים מתחת לכוכבים מוזרים.
פעם אחת, כאשר הגשם ירד מעדנות, שטתי בדוברה במורד נחל תת קרקעי שמעולם לא ראה את השמש עד שהגעתי לעולם אחר של דמדומים סגולים, סוכות ירק צבעוניות ושושנים בנות אלמוות.
פעם אחת, צעדתי דרך עמק מוזהב שהוביל לחורשות אפלוליות ולחורבות, ודרכי נחסמה בידי חומה עצומה מכוסה בזמורות עתיקות, בה נפער שער ארד קטן.
פעמים רבות צעדתי באותו העמק, ושוב ושוב הייתי עוצר להביט באור הרפאים העמום שזרח במקום בו עצי הענק התפתלו והתעקמו בצורה מעוררת פלצות, והאדמה האפורה הלחה נחה בין הגזעים, חושפת מפעם לפעם אבנים מוכתמות עובש מהריסות מקדשים קבורים. אך תמיד יותר מכל משכה אותי חומת הענק המכוסה בזמורות, ושער הארד הקטן הקבוע בה.
לאחר זמן מה, ככל שזמני הערות שלי נעשו יותר ויותר בלתי נסבלים מרוב אפרוריות וחדגוניות, הייתי מפליג בשלוות האופיום מבעד לעמק אל החורשות האפלוליות, והייתי תוהה כיצד אוכל לקבוע שם את משכני, כך שלא איאלץ שוב לזחול אל עולמי העמום, שאין בו עניין ואין בו צבעים חדשים. כאשר התבוננתי מבעד לשער הקטן בחומה העצומה, הרגשתי שמעבר לו שוכנת ארץ חלומות אשר הנכנס אליה שוב לא שב.
ועל כן, בכל לילה בשנתי התאמצתי למצוא את הבריח הנסתר בשער שבחומה העצומה מכוסה הקיסוס, אך הוא היה חבוי היטב. חשבתי אז שהארץ אשר מעבר לחומה הייתה לא רק נצחית אלא גם יפה וזוהרת.
ואז, בלילה אחד בעיר החלומות זאקריון, מצאתי פפירוס מצהיב בו נרשמו מחשבותיהם של חכמי החלומות ששכנו בעבר בעיר, אותם שהיו חכמים מכדי להיוולד בעולם הערות. נכתבו שם דברים רבים בנוגע לעולם החלום, וביניהם היה תיאורו של עמק זהוב וחורשה קדושה בה נבנו מקדשים, ותיאורה של חומה עצומה ובה שער ארד קטן. כאשר ראיתי תיאור זה, ידעתי שהוא עוסק במקום שרדף את מחשבותיי, ועל כן השתקעתי בקריאת הפפירוס.
כמה מחכמי החלומות כתבו בהרחבה על הפלאים שמעבר לשער הבלתי עביר, אבל אחרים דיברו על אימה ואכזבה. לא ידעתי למי להאמין, אך השתוקקתי יותר ויותר לחצות אל אותה ארץ לא ידועה; מאחר והספק והסודיות הם הפיתוי הגדול מכל הפיתויים, ואף אימה חדשה לא יכולה לגבור על העינוי היומיומי של חיי. ועל כן, כאשר למדתי על סם שעשוי לפתוח את השער ולאפשר לי את המעבר בו, החלטתי ליטול אותו בפעם הבאה שאתעורר.
וכך, אתמול בלילה, בלעתי את הסם וצפתי בחלומותיי אל העמק הזהוב וחורשותיו האפלוליות; וכאשר הגעתי הפעם אל החומה העתיקה, ראיתי ששער הארד הקטן היה פתוח. מעבר לו זרח זוהר שהאיר באור מוזר את העצים המעוקמים ואת ראשי המקדשים הקבורים, ואני ריחפתי וזמר על שפתיי, מצפה לתפארתה של הארץ ממנה לא אשוב לעולם.
אך כאשר השער הלך והתקרב, וכישופו של הסם דחף אותי אליו, ידעתי שכל המראות והנפלאות תמו; מאחר ובארץ החדשה שמעבר לו לא הייתה אדמה ולא היה ים, רק ריק לבן של מרחב אינסופי שאין בו נפש חיה. ועל כן, מאושר מכפי שאי פעם העזתי לדמיין, התמוססתי שוב אל נצח המולדת של שכחת הבדולח ממנה החיים השטניים קראו לי לשעה קצרה ושוממה.
הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1921, ותורגם כאן על ידי.