ופתאום בתוך כל הבלגן הזה הוא רואה מה שהוא רואה, ובניגוד לכל הגיון הוא פתאום חש הקלה, ולרגע אחד יש לו שלווה בתוך כל הטירוף הזה.
הרי איך זה מתחיל, איך דברים כאלה מתחילים, בילד שפתאום מסיים בית ספר ומשהו במסלול הברור של החיים רועד לרגע ומתנפץ ופתאום כל העולם פרוש בפניו שבילים שבילים והוא לא יודע לאן ללכת, ואף אחד לא יכול לומר לו, והוא מרגיש כאילו זרקו אותו מכוסה עיניים בתוך מבוך והוא אפילו לא יודע אם הוא רוצה לצאת או להכנס. וזה ממשיך בבחירות, אנשים כמו מתמיינים אל תוך מסלולים ידועים מראש והוא עומד בתווך ולא יכול להחליט, לא יכול להחליט.
ובסוף הרוח נושאת אותו.
ובלילה שלפני ההתחלה המפחידה הזאת של אלול הם יושבים בלילה, עם קפה ועם וופלים ואולי עוד דבר או שניים, ופתאום נשברות מחיצות והפחדים צפים. וכשנשברות המחיצות האלה מישהו מדבר על אלומנטיקה, וזה נשמע זר אמנם אך מושך, ופתאום אדם אומר לעצמו: הרי כבר בגרתי.
אז מה הוא עושה, הוא נוסע לירושלים וממתין בתורים ארוכים עם מזגן גונח ומשחק בפלאפון וכשהוא מסיים הוא נכנס למשרד קטן של רופא מיושן שבודק אותו עם כמה מכשירים ומזריק לו זריקה. ואחרי שלושה ימים התוצאות מגיעות בדואר והוא מקבל שחור על גבי לבן את היכולת שתלווה אותו בשאר החיים: זהב.
והרי מה זה זהב אם לא לשבת בסדר ערב עם אדם מוזר בן 23 שיש לו זקן מדובלל וכתם של קפה על הצווארון ונראה שכל העולם שלו מורכב משורות קצרות בגמרא, ואז לשרוף איזה משהו בתוך הבטן ולראות איך אתה היית יכול לשבת עכשיו בבית מול נטפליקס ולאכול במבה, או לשחק כדורסל בשני בערב ובזווית העין לראות את עצמך יורד לשכיבות סמיכה, לבוש מדים.
כך בכל צעד ההחמצות מלוות אותו, וכשהוא מחכה בתור בחדר אוכל הוא גם יוצא לטייל בצפון וכשהוא בגולני הוא נמצא גם בתותחנים וכשהוא חוזר לישיבה לבסוף הוא רואה את עצמו יוצא לקורס מ"כים. וברגעים קשים של חורף מול הריטב"א הוא רואה את עצמו מטפס על הרים, רוכב על פילים, שמח.
הוא רוצה להפסיק עם זה, הוא רוצה להפטר מהספק המכרסם הזה, לומר לעצמו: והלא בחרתי, והלא הייתי חייב לבחור. ובעצם לא רע לי כל כך והרי מזגן בחדר יש גם אם מאובק, והאוכל בחדר האוכל בהחלט לעיס והגמרא המרוטה כבר כמעט הופכת לבת בית. אבל לפעמים כשהר"מ שלו מביט בו מזווית העין הוא מסב את מבטו ורואה את עצמו בחוף הים.
ולפעמים הוא מחליט שזהו זה ושופך את כל הבקבוקונים לאסלה ולרגע יש לו כמה ימים נקיים, החברותות שלו מתפלאים למצוא אותו ממוקד כל כך, אבל אז בסוף שבוע הוא עובר שוב בתחנה המרכזית וקונה לעצמו בקבוקון ושורף זהב כדי לראות את עצמו במקום אחר.
ולפעמים הוא כבר לא בטוח לאן הרוחות נושאות אותו, והוא רואה את עצמו ללא כיפה מצייר בתל אביב בפינת רחוב והוא רואה את עצמו בחוץ לארץ נושא נאומים באנגלית והוא רואה את עצמו מטייל אבוד במדבר יהודה. לפעמים הוא מרגיש שהוא הטוב שבכל העולמות האפשריים אבל בשאר הזמן הוא רדוף, רדוף בידי העצמו שיכול היה להיות.
אבל דבר רודף דבר ופתאום שיעור ה' נגמר והוא מוצא את עצמו עומד שוב מול ים של אפשרויות שאי אפשר לחדור אותן במבט, והוא מרגיש נטול שורשים כאילו ריחף על הרוח חמש שנים אבל לא הגיע לשום מקום והוא לא מכיר את עצמו יותר משהכיר כשסיים את השמינית. והוא אבוד ומבולבל וכואב ומרגיש שעוד רגע הרוח תרסק אותו לכל המקומות
והוא שורף את הזהב ולראשונה בחייו הוא לא רואה עוד שום דבר, והוא מבין שבכל העולמות האפשריים הוא מרוסק ומבולבל ואבוד ובניגוד לכל הגיון הוא פתאום חש מעין הקלה, ולרגע אחד יש לו שלווה בתוך כל הטירוף הזה.