דניאל צעד החוצה מן המקלחת, מטפטף מים על השטיחון הקטן. הוא הושיט את ידו אל אחת מהמגבות שהיו תלויות על הדלת. הוא ניסה שלא לחשוב על המשפחה שגרה בבית הזה בעבר, על הילדים שהמגבת הזו הייתה שייכת להם.
הוא התלבש, באיטיות, בבגדים שלא היו שלו. איך קראו לבחור שלבש אותם, בעבר? מי הוא היה, מה קרה אתו? היה קרע קטן בצד החולצה. כיצד נקרעה לו?
דניאל בחן את עצמו במראה. הוא היה נראה כמעט נורמלי. שערו וזקנו מסודרים, פאותיו רטובות, לבוש בבגדים נקיים ונוחים.
הוא גם היה נראה כמעט כמו מישהו אחר. החולצה בכלל לא הייתה הסגנון שלו (שנע בין חולצות טריקו מהצבא לבין מכופתרות שסחב מאחיו הגדול); המכנסיים היו מעט צרים, והחגורה שלהם הייתה חגורת סקוטש; פרצופו במראה היה רזה יותר, עייף יותר, ממה שזכר בעבר.
החיוך, כמובן, נעדר ממנו. אבל חיוך היה משהו שהיה שייך לזמנים אחרים.
אבל בסך הכל, הוא הרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. אחרי המקלחת המרעננת, ועם הנוכחות המנחמת של נעם לצידו. הוא ייצא החוצה ויצטרף אל שוביה וישי. הם אולי יאכלו משהו ביחד, ואז הוא ילך להסתכל על מדף הספרים ההוא…
דניאל סובב את המפתח במנעול. מוזר, חשב לעצמו, השקט הזה…
הוא צעד אל הסלון, צעדיו קלים. "שוביה," הוא אמר. "שוב תודה על… התספורת, זה באמת שינוי – "
הוא נעצר.
הדם אזל מפניו.
האימה עלתה עליהם.
"ש… שוביה…"
שוביה הרים אליו אט אט את מבטו, מבט שדניאל לא הצליח לפענח בשום צורה. חיוך נמתח על פניו של שוביה, והסכין הגדולה שבידו דיממה.
דניאל מצמץ פעם, ופעמיים, אבל המראה נשאר אותו דבר, הדם היה עדיין בשלולית על הרצפה ומותז על הספה והקירות, שוביה עדיין רכן מעל – מעל –
"דניאל," אמר יעקב בקול לחוץ, "דניאל!"
דניאל ננער מקפאונו. "מה – " לחש.
"רוץ!" צעק יעקב.
דניאל רץ אל הדלת, יעקב, תומר ושמחה רצים יחד אתו, ומאחוריו שוביה צעק, בקול כמעט מתחנן: "תעצור, דניאל! זה לא – תן לי להסביר – "
אבל דניאל לא נשאר להקשיב לו; הוא פתח את הדלת בחבטה ונמלט אל חדר המדרגות.
שוביה רץ מאחוריו, צועק בשמו; דניאל לא הסתובב לאחור. הוא רץ, רץ, רץ ברחובות הריקים, רץ כדי לברוח, רץ כדי להשאיר מאחור את מראה הזוועה, את גופתו המבותרת של ישי…
הוא רץ. לא היה דבר בעולם מלבד ליבו הדופק, רגליו המכות בקרקע, ידיו המתנופפות, הרוח בראשו המסופר. צעד ועוד צעד. הוא לא ראה דבר; הוא לא ידע לאן הוא רץ; כל שהוא ידע היה מגע הכביש הקשה תחת רגליו, ריח האוויר הכבד והאפור באפיו; שריקת הרוח בפאותיו…
לבסוף, אזל בו כוחו, והוא קרס בפינה, שעון לקיר של בניין. כאב פעם בצד גופו.
דניאל קיפל את ברכיו אל חזהו. פניו של ישי צפו מולו; משקפיו המכסות על עיניו החודרות; השריטה הגאה על לחיו; עמידתו הזקופה.
"אני חושב שהוא מטורף… אני חושב שהוא מטורף ושקרן. והוא עוד יהרוג את שנינו בשנתנו…"
קולו של ישי כמו הדהד בראשו.
"איפה פאר? שוביה הרג אותו? שוביה הרג אותו, דניאל?"
דניאל הצמיד את ידיו לאוזניו. "תהיה בשקט!" הוא צעק, דמעות זולגות על לחייו.
"הוא הצית את השריפה בבית החולים," הדהד ישי, "אבל אתה לא תעשה כלום, נכון? נשארו בעולם רק משוגעים ורוצחים…"
רק משוגעים ורוצחים…
"תהיה… בשקט…" גנח דניאל. הוא התחיל להתנדנד קדימה ואחורה. "תהיה בשקט!"
"דניאל…" זה לא היה קולו המאשים, החזק של ישי. זה היה קולו הרך, האוהב ללא תנאים, של נעם. הוא כרע לצידו של דניאל, מחבק את כתפו בגמלוניות. "דניאל, אתה לא צריך לחשוב על זה, אתה לא צריך לשמוע אותו…"
דניאל צחק במרירות, מביט בנעם בעיניו הפקוחות לרווחה, האדומות מדמעות. "איך אני יכול שלא לשמוע אותו, נעם? איך אני יכול שלא – "
שוביה רוכן, סכין מדממת, יד שמוטה.
חיוך…
דניאל טלטל את ראשו, אבל המראה כמו נחרת בשמורות עיניו.
הוא כבש את פניו בברכיו ובכה, ובכה, ובכה עד שנרדם.
שנתו הייתה טרופה. שוב ושוב, הוא סובב את המפתח במנעול; שוב ושוב הוא פתח את הדלת אל מראה הזוועות; שוב ושוב שמע את צחוקו של שוביה, שהתחלף בצרחות – צרחות של בחור חשוף גו, קשור למיטה, מעליו רכון רופא במסכת מנתחים –
דניאל התעורר לשמע צרחה. אחרי רגע הוא קלט שהוא צרח אותה.
"תרגע," אמר קול, נשי וחד. הקול נחר בבוז. "עוד לא עשינו לך כלום."
דניאל פקח את עיניו. הערב כבר ירד; חושך עטה את הרחוב. מולו עמדו שלושה נערים.
מולו עמדה נערה. היא הייתה לבושה בג'ינס קרוע וחולצת בטן קצרה. היא לעסה מסטיק בהבעה משועממת. היה לה עגיל בגבה, ושערה היה צבוע בפסים סגולים.
לצידה עמד נער, לבוש ג'ינס שחורים קרועים וחולצה לבנה. היו לו מעט זיפים, ושרשרת כסופה. הוא החזיק מוט ברזל.
על הקיר לידם נשען הנער השלישי, מגודל יותר מהשאר, בעל שיער שחור ארוך ושפם עבות. הוא שילב את ידיו.
"קום," פקדה הנערה.
דניאל הגיב בבלבול. כל גופו כאב מהישיבה הלא נוחה על המדרכה; ומאחוריו עיניו ריצד עמומות המראה הנורא –
"אתה חירש?" אמרה הנערה, ורכנה אליו. "אמרתי, קום!"
דניאל הניד בראשו, ופתח את פיו, אבל שום קול לא יצא ממנו. הוא נשם עמוק ונעמד ברעד, נעזר בתומר ובשמחה.
"תבדקו אותו," הורתה הנערה. הנער המגודל צעד קדימה והעביר את ידיו על גופו של דניאל. הוא שלף את הסכין המתקפל מכיסו. "יש לו סכין," אמר. הוא הושיט אותו אל הנערה, שבחנה אותו והכניסה אותו לכיסה. היא הפנתה את מבטה שוב אל דניאל. "מה שמך?"
דניאל שתק.
"איך קוראים לך?" היא אמרה שוב, לאט.
דניאל הניד בראשו במבט נוגה.
"הלו!" צעק הנער בחולצה הלבנה. "יש מישהו בבית?"
דניאל נרתע לאחור, עיניו מפוחדות.
"אבידן, תרגע," אמרה הנערה. היא נעצה בדניאל מבט בוחן.
"סתם איזה מפגר," אמר אבידן ונעץ את ידיו בכיסו.
דניאל בלע את רוקו, וצעד עוד צעד לאחור.
"היי!" אמרה הנערה. היא נקשה מולו באצבע צרידה. "אתה שומע אותי? אתה מבין אותי?"
דניאל הנהן, באיטיות.
היא הביטה בו במבט מהורהר. "מאיפה נראה לכם שהוא הגיע? שמעתם על איזו קבוצה דתייה פה באזור?"
"בתחנה מרכזית יש איזה משהו," אמר המגודל. "נראה לי."
הנערה משכה בכתפיה. "באת מתחנה מרכזית?" שאלה את דניאל. דניאל חשב לרגע. הוא הנהן, ואז הניד בראשו.
"לא הבנתי," אמרה הנערה. "כן או לא?"
דניאל נשם עמוק. מאין בא?
מהבידוד.
לאן ילך?
הרחק… הרחק מהמראה הנורא, המראה האיום –
"טוב," אמרה הנערה, גומלת בליבה החלטה. "בואו נזוז." השלושה הסתובבו ללכת. דניאל נותר על עומדו.
הנערה הסתובבה אליו. "אתה בא?"
דניאל הביט לצדדים.
"היא דיברה אליך," לחש שמחה.
"קדימה," הנערה אמרה בחוסר סבלנות. "אין לנו את כל היום."
דניאל השפיל את מבטו, ואז צעד ללכת מאחוריה. מה זה משנה לאן ילך, מה זה משנה עם מי ילך? העיקר שהוא מתרחק מהדירה ההיא, מהדירה ההיא שבה רוכן שוביה עם חיוך על פניו וסכין מדממת בידו –
דניאל השתנק לפתע, כששם לב שמשהו חסר לו.
התפילין. הוא השאיר אותן בדירה.
הוא הרגיש כאילו נפער חור בבטנו. אבל הוא לא יכול לחזור – הוא לא יכול לחזור אל הדירה ההיא, אל החיוך ההוא…
דניאל עקב אחרי השלושה, שפטפטו ביניהם. מדי פעם אחד מהם העיף מבט לאחור לראות שהוא עדיין איתם.
"אנחנו חייבים לחזור," אמר תומר. "אנחנו צריכים את התפילין שלנו."
"אנחנו לא יכולים לחזור," ענה לו יעקב. "שוביה נמצא שם…"
"חשבתי שהוא חבר שלנו," אמר שמחה, בשקט.
"אני אמרתי מההתחלה שאי אפשר לסמוך עליו," אמר יעקב. "הוא היה נראה לי מפוקפק."
"אבל הוא דאג לנו," אמר שמחה. "היה אכפת לו מאתנו…"
"אולי היה אכפת לו מאתנו," אמר תומר בקור, "אבל בבירור לא היה אכפת לו מישי."
כל השלושה השתתקו. המראה שוב עלה לנגד עיניו של דניאל – שוביה רוכן, מחייך –
הוא נפנה הצידה והקיא. טעם מר עלה בפיו, גרונו צורב. הנערה ושני מלוויה נעצרו והסתובבו לאחור.
"לעזאזל," אמרה הנערה. היא צעדה צעד קדימה. "מה יש לך?" אמרה. "אתה חולה?"
דניאל הניד בראשו בעייפות. הוא הזדקף מהרצפה, תומר ושמחה תומכים בו.
"תביא לו לשתות," אמרה הנערה. אבידן התקרב אל דניאל, הבעת מיאוס על פניו, והושיט לו בקבוק מים קטן. דניאל שתה מעט, שפך מעט, והשתעל וירק. בסופו של דבר הטעם המר קצת סר מפיו.
"אתה יכול ללכת?" שאל אותו אבידן. דניאל הנהן.
הם חזרו ללכת.
הערפל בראשו של דניאל הלך והתפוגג, והוא התחיל לזהות את האזור בו נמצאו: הם היו במדרחוב, וצעדו לכיוון כיכר ציון. הרחובות היו נטושים, מלבד כמה חתולים שחיטטו באשפה. מאי שם במרחק נשמעו… צעקות? יריות? קול מנועים? הוא לא היה בטוח.
הוא הסתכל מטה. צעד אחר צעד. כל צעד היה עולם ומלואו, כל צעד היה מלאכת מחשבת. עוד צעד ועוד צעד, במסע האינסופי בעקבות השלישייה הזאת, שהוא לא ידע מי הם, או מדוע הוא הולך אחריהם. צעד ועוד צעד.
זה ניקה לו את המחשבות.
נעם ניסה כמה פעמים להתקרב אליו, לאחוז בידו, אבל דניאל לא היה מסוגל; בכל פעם שהושיט את ידו לעבר נעם הוא ראה שוב, חרוט בעיני רוחו, את חיוכו הנורא של שוביה, את הסכין המדממת. דניאל נאלץ לדחות את נעם, פעם אחרי פעם.
ועכשיו, מחשבותיו התבהרו קמעא, אם כי הוא לא היה בטוח שהוא מעוניין בכך.
"אוי לו לדוקטור שייפול תחת ידיי…" לחש שוביה. עיניו היו מכוסות צללים, מבטו רעב, שונא.
דניאל כמעט… כמעט הצליח להבין את השנאה הזאת.
הרי הוא זכר את מראהו של שוביה, שוכב וצורח על המיטה, בעוד הרופאים מסביב מזריקים לו חומרים שונים, בוחנים את תגובתו, נוטלים את דמו…
הוא זכר אנשים אחרים – קשורים למיטות, מחוברים למכשירים שונים –
הוא זכר רופאים אוחזים בידו, גוררים אותו –
"טוב," אמרה הנערה. "נראה שהגענו ראשונים."
דניאל ננער מזכרונותיו. הם היו בכיכר ציון. גם כאן הייתה האדמה מכוסה באותה שכבה של לכלוך אפור. אש מדורה יקדה במרכז הכיכר, ולידה ישב נער. הוא הניף את ידו ונופף אל עבר הארבעה.
"לינוי!" הוא קרא. "מה הבאתם אתכם?"
"מצאנו קצת אוכל," אמרה הנערה, "וקצת ירוק."
הנער ליד המדורה גיחך. "מצאתם, הא?"
"'תה יודע," משכה לינוי בכתפיה. "אף אחד לא אמר שיש רק דרך אחת למצוא דברים."
"זה נכון!" צחק הנער. הוא הציץ בדניאל. "מי הדתי?"
"איזה אחד שמצאנו בדרך," אמרה לינוי. אבידן והנער האחר התיישבו בינתיים ליד המדורה, הנער המגודל מוציא מתרמילו קופסאות שימורים וכמה שקיות.
"עוד מציאה," אמר הנער ליד המדורה. "היי, אתה, מה השם שלך?"
"הוא לא מדבר," אמרה לינוי.
"הראש שלו דפוק," מלמל אבידן.
"והבאת אותו הנה בתור מה?" שאל הנער ליד המדורה. "חיית מחמד?"
הוא ואבידן צחקו.
לינוי הזעיפה את פניה. "אוח, תהיו בשקט, זוג סתומים," אמרה. היא הסתובבה אל דניאל. "אתה יכול לשבת."
דניאל הנהן בהיסוס, והתקרב אל המדורה. הוא חש שלא בנוח למול העיניים שננעצו בו.
"הוא הזכיר לי את אחי," אמרה לינוי בחוסר רצון והתיישבה אף היא.
"אחיך?" אמר הנער ליד המדורה בהפתעה. "אח שלך דתי?"
"כן," אמרה לינוי. היא פנתה בחדות אל אבידן. "תגלגל לי אחד."
אבידן הוציא מכיסו ניירות גלגול ונטל את אחת השקיות שהנער המגודל הוציא מהתרמיל שלו. "אנחנו לא מחכים לאחרים?"
"בעיה שלהם שהם לא פה," פסקה לינוי, וירקה את המסטיק שלה אל תוך הלהבות המפצפצות. "אף פעם לא התחייבנו לשמור חומר למי שמאחר."
היא נשענה לאחור, מפנה את פניה לדניאל. "אני לא יודעת איך קוראים לך, אז אני אקרא לך ירון, סבבה?" היא משכה באפה. "לאח שלי קראו ירון."
דניאל משך בכתפיו.
"בכל אופן, ירון," המשיכה לינוי, "אני לינוי, ואלה אבידן," הצביעה על הנער שמולל את התערובת אל הנייר, "אבוטבול," הצביע על הנער המגודל, "וטל," הצביעה על הנער שליד המדורה.
"ברוך הבא," אמר טל, מחטט במקל בין הלהבות. "תגיד, אבוטבול, מה הסיכוי שמצאתם תפוחי אדמה?"
"אל תהיה חי בסרט," אמר אבוטבול. "מאיפה אני אשיג לך תפוחי אדמה."
"המדורה עושה לי חשק," אמר טל.
"אתה אומר את זה כבר שבועות," אמר לו אבוטבול. "הגיע הזמן שתתלהב על משהו אחר."
טל נשען לאחור, במבט של אכזבה. "כל העיר הארורה הזאת, ואפילו לא תפוח אדמה אחד," מלמל. הוא הרים את מבטו. "שמעתם שגבעת שאול נשרפה?"
"מה?" אמרה לינוי.
"כן, כן," אמר טל. "אומרים שהייתה שם איזו מלחמת כנופיות או משהו, ומישהו הטמין מטען." הוא משך בכתפיו. "אני משער שאנחנו עשויים להתקל בפליטים משם בזמן הקרוב."
"מישהו בכלל גר שם?" תהה אבוטבול.
"כן, מסתבר שזו הייתה אחת השכונות היותר מאוכלסות אחרי פינוי ירושלים," אמר טל. "היו שם כמה כנופיות, כמו שאמרתי, וגם איזה מרכז רפואי חדיש שהוקם בעקבות המגיפה."
אבידן משך בכתפיו. "שכונה יותר, שכונה פחות, מה זה משנה. גם ככה כל העיר הזאת הרוסה." הוא ירק הצידה. "אני מתגעגע לימי חמישי בשוק."
"אחד בוכה לי על תפוחי אדמה, אחד בוכה על בירה בשוק," אמרה לינוי בגלגול עיניים. "תביא כבר את הג'וינט."
אבידן סגר בלשונו את הסיגריה, והעביר אותה ללינוי. היא הציתה את קצה במצית קטן וכחול שהוציאה מכיסה, ואז שאפה עמוקות ונשענה לאחור. היא נשפה את העשן באיטיות שבעת רצון. "הוא יודע לגלגל," אמרה. "לא כמוך, אבוטבול."
טל בחן את הקופסאות שאבוטבול הוציא מתרמילו. "אנחנו גם מתחילים לאכול עכשיו?"
"תוציא הכל, כן," אמר אבידן. "שילמדו פעם הבאה להגיע בזמן."
לינוי לקחה עוד שאיפה וצחקה. היא הושיטה את הסיגריה הצידה אל אבידן, שלקח אותה והצמיד אותה אל שפתיו.
דניאל ישב בצד, מאזין לקול צחוקם. היה שם משהו… משהו שלא היה לו הרבה זמן, משהו שהוא התגעגע אליו…
ההרגשה הזאת, של לשבת מוקף בחברים…
שוביה וישי לא היו חברים שלו. הו, הם הלכו ביחד יום או יומיים; אבל לאף אחד מהם לא היה אכפת מדניאל, או אחד מהשני. הם אפילו לא שאלו אחד את השני מה שם המשפחה שלהם. לדניאל לא היה מושג איפה שוביה גר, או איך הוא מצא את עצמו בבידוד…
דניאל הרגיש פתאום לבד, הרגיש כיצד הבדידות בה היה שקוע זמן כה רב נחה על כתפיו, מוחצת אותו מטה…
"אנחנו פה אתך," לחש לו שמחה. "אתה לא לבד."
אבל הוא כן היה לבד… הוא היה לבד, ולידו הייתה החבורה הזאת, שהצליחו איכשהו לשבת ליד מדורה ולהיות עליזים; החבורה הזאת, שאותם לא רדף מראה חיוכו של שוביה, מראה הסכין שבידו –
החבורה הזאת, אליה הוא לא השתייך ולא יוכל להשתייך, ולמעשה – גם לא היה בטוח שהוא רוצה להשתייך.
"ירון!" קראה לינוי. "ירון!"
דניאל הבין באיחור של כמה שניות שהיא מדברת אליו. הוא הפנה אליה באיטיות את ראשו, במבט שואל.
"רוצה שכטה?" היא שאלה, מושיטה אליו את ידה עם הסיגריה, בבת צחוק על פניה.
דניאל מצמץ. הוא בהה בידה המושטת, בסיגריה שהעלתה עשן דקיק.
זו הייתה מעין הזמנה. כך הוא הרגיש. הזמנה להצטרף למעגל סביב המדורה, למעגל הנערים שמסוגלים לשבת בעיר ההרוסה הזאת ולצחוק.
"דניאל," אמר תומר. "בוא נלך מפה. בוא נלך להשיג את התפילין."
"דניאל," התרה יעקב. "אתה לא חושב לעשן את הדבר הזה, נכון?"
"דניאל, אנחנו פה אתך," אמר שמחה בעידוד, טופח על כתפיו. "אתה לא לבד, דניאל. אף פעם לא היית לבד."
דניאל הושיט את ידו ולקח את הסיגריה, נזהר שלא לגעת באצבעותיה של לינוי. הוא הושיט את הסיגריה אל שפתיו, והדחיק לרגע את קולות חבריו.
הוא לקח שאיפה ארוכה.
הטעם בפיו היה מר, והעשן מילא את גרונו. הוא התחיל להשתעל, עיניו צורבות. הסיגריה נפלה מידו, מעלה עשן על האדמה.
"פעם ראשונה שלך?" גיחך אבידן. "תכלס רואים שאתה סאחי."
לינוי שלחה את ידה והרימה את הסיגריה. "הכל בסדר," אמרה בקול מרגיע. "כנראה שאפת הכל בבת אחת. אתה צריך לעשות את זה בצורה יותר עדינה." היא הושיטה את הסיגריה לשפתיה. "לתת לעשן לחכות טיפה…"
"תביאי לי שכטה," אמר טל, ולינוי קמה כדי להושיט לו את הסיגריה.
דניאל ישב על מקומו, עדיין משתעל מעט. הוא לא הרגיש שום דבר מיוחד, אבל הוא גם לא ידע מה הוא היה אמור להרגיש. הוא אף פעם לא עישן דבר כזה (הכי הרבה שיצא לו זה לעשן נרגילה מתחת לפנימיות בתיכון, פעם או פעמיים; וכמובן, המון עישון פסיבי בצבא). כאשר הסיגריה הגיעה שוב בסיבוב אליו, הוא נטל ממנה שאיפה עדינה יותר, נותן לעשן לשהות בחלל הפה שלו.
מתישהו הוא הפסיק להשתעל.
שמי הלילה היו שחורים, אף כוכב לא בקע את המעטה שכיסה את הרקיע. רק המדורה המפצפצת האירה את החושך; הטילה צללים לכל עבר. צלליו של טל, שהוציא גיטרה והחל לנגן חרישית; צלליו של אבוטבול, שאכל משהו מקופסת שימורים; של אבידן, ששכב על הבטן, מביט במדורה בעיניים אדומות; צלליה של לינוי, שלא הפסיקה להעיף מבטים בדניאל, כאילו היא רואה מישהו אחר במקומו.
דניאל עצם את עיניו.
המוזיקה אפפה אותו; קולו של טל זרם מסביב, שר כמו בגרון קרוע, איזה שיר על גבר שאיבד את אהובתו, קורא לה לשוב אליו, מבטיח לה שבלעדיה הוא לא כלום…
דניאל עצם את עיניו, וחשב על הבית…
הוא כמעט היה יכול להריח את המטבח, לראות את אמא שלו לשה בצק. כמעט היה יכול לשמוע את אחיו הקטנים, נעם ויערה, רבים על איזה צעצוע. כמעט היה יכול לראות את עמיחי מקפיץ כדור בחצר, שוקו מתרוצץ בין רגליו; לשמוע את אביעד פותח את הדלת…
הוא דמיין את עצמו עולה במדרגות, פותח את הדלת לחדר שלו… הנה היא שם, המיטה (שאמא שלו סדרה כל פעם לקראת שובו מהישיבה); שולחן הכתיבה המבולגן (הוא תמיד אמר לעצמו שיסדר אותו… מתישהו); הארון ועליו עשרות הסטיקרים שאגר כשהיה בחטיבה…
אני בבית, אמא, הוא רצה לקרוא. הגעתי בסוף הביתה, אני יודע שזה לקח הרבה זמן, אבל הגעתי הביתה בסוף…
"עכשיו אני גם לי מגיע, שיהיה מישהו כאן קרוב, יחבק וירגיע…" שר טל.
ושוב היה דניאל בתחנה המרכזית, פוסע אל עמדת הבדיקות, מנופף לשלמה וליעקב. נפגש למטה… אמר. נפגש למטה…
הוא הושיט את ידו, הפרמדיק נטל ממנו מעט דם, וטפטף נוזל כלשהו אל המבחנה. הוא טלטל אותה אל מול האור. דניאל זכר שהרגיש משועמם… זה עוד יקח הרבה זמן? שאל.
אבל הפרמדיק לא ענה לו… הוא היה עסוק בלרשום משהו בפנקס שלו. מה השם? שאל. מה מספר תעודת הזהות? תראה לי תעודה מזהה – אה, אתה בשל"ת… טוב, תעלה למעלה בבקשה –
מה זאת אומרת למעלה? דניאל היה מבולבל, אני –
אתה חיובי, אמר לו הפרמדיק, אתה חיובי.
חיובי…
"מישהו שלא ייתן לעזוב, הוא יילחם וינצח אחד אחד את הקרבות במלחמה שלי, הוא יחבר את החלומות השבורים שלי…" בקעה השירה של טל את הזכרונות של דניאל.
החלומות השבורים שלי…
דניאל הרגיש פתאום דמעות בעיניו. זה כל מה שהיה לו – חלומות שבורים…
הוא חלם לפגוש את המשפחה שלו, הוא חלם לצאת מהבידוד, הוא חלם ששוביה חבר שלו…
אבל כל החלומות האלה היו חלומות שבורים…
"אתה לא חייב לחלום את החלומות האלה," לחש נעם, "אתה יכול… אתה יכול לחלום חלומות טובים יותר…"
והוא צדק, האין זאת? דניאל יכול היה לחלום חלומות טובים יותר… היה מגיע לו לחלום חלומות טובים יותר…
"אתה מזכיר את אח שלי, ירון. אמרתי לך את זה כבר?"
דניאל פקח את עיניו. הוא לא ידע כמה זמן חלף. המדורה הייתה הרבה יותר קטנה עכשיו. טל ואבוטבול נרדמו, שכבו זה לצד זה. אבידן ישב, בוהה במדורה בעיניים אדומות, בדל סיגריה בין אצבעותיו. לינוי ישבה, נועצת בדניאל מבט חודר.
"יום אחד הוא בא הביתה," אמרה לינוי. "החליט שהוא חוזר בתשובה. טען שהוא פגש איזה… לא יודעת, איזה אחד שגילה לו את האור." היא גלגלה את עיניה. "במקום להתגייס, הוא הלך לאיזו ישיבה… גידל פאות," היא הצביעה על דניאל, "בהתחלה הוא הפסיק לבוא הביתה לשבתות. ההורים שלנו והוא היו רבים כל הזמן."
היא משכה באפה, וסובבה את פניה, בוהה אל תוך המדורה. "הייתי נפגשת אתו כאן במדרחוב… היינו צריכים להזהר שההורים שלי לא ידעו שאנחנו נפגשים, והוא פחד שהחבר'ה החדשים שלו יראו אותי מסתובב… מסתובב עם מישהי שלבושה כמוני."
דניאל הרגיש פתאום, שהוא לא היחיד סביב המדורה עם חלומות שבורים. לא היחיד שרדוף בידי מראות שעדיף לשכוח, לא היחיד שצריך… שצריך מישהו שיחבק אותו.
"מה… מה קרה לו?" הוא לחש, קולו בקושי יוצא מבין שפתיו.
לינוי הסתובבה אליו, מסתירה את הפתעתה מכך שדיבר. "הוא מת," אמרה בפשטות. "הוא חלה במגיפה. הוא מת אחרי שבועיים." קולה רעד פתאום. "אנחנו – לא ידענו בכלל. הישיבה שלו לא אמרה לנו שהוא חולה; אני בכלל לא יודעת אם הם ידעו איך להגיע אלינו." עיניה היו אדומות, אדומות וגדולות. "אף אחד… אף אחד מאתנו לא היה אתו שם ברגעיו האחרונים. אף אחד מאתנו לא נפרד ממנו לשלום."
דמעה זלגה על לחייה.
"הוא היה נראה ממש כמוך," לחשה. "הוא היה נראה ממש כמוך…"
"איך," לחש דניאל, "איך את יכולה להמשיך? מה… מה מחזיק אותך?"
איך את צוחקת?
לינוי צחקה, צחוק קודר. "יש לי ברירה?" היא הצביעה סביב. "את כולנו המגיפה הזאת דפקה. אבל לעזאזל, שום מגיפה לא תהרוס לי את החיים. העולם יכול להגיע אל קיצו, המשפחה שלי יכולה למות. אבל לעזאזל, אני אמשיך לחיות כל רגע מחורבן שנשאר לי, ואלה יהיה חיים טובים."
"אני לבד כל כך," לחש דניאל.
"אתה לא צריך להיות לבד," אמרה לינוי בפשטות. "אף אחד לא צריך להיות לבד בסוף העולם."
דניאל הרגיש פתאום כאילו לינוי היא האדם הראשון שהוא באמת מדבר אתו מאז שיצא מהבידוד. שוביה מעולם לא הקשיב לו; שוביה היה מרוכז רק במסע הנקמה שלו. ישי מעולם לא הקשיב לו; הוא היה עסוק מדי בעולם שלו שקרס תחתיו. לכולם היו חלומות שבורים, הבין פתאום דניאל. החלומות השבורים של שוביה היו חדים, משוננים, פוצעים. החלומות השבורים של ישי היו מגוננים, חשדניים.
החלומות השבורים של דניאל… החלומות השבורים של דניאל…
הוא לא ידע איזו צורה לבשו החלומות השבורים שלו, אבל הוא ידע שהם שם איפשהו, מחכים לו…
"אתה לא לבד," אמרו לו שמחה, תומר ויעקב. "אתה לא לבד, דניאל. אנחנו פה תמיד אתך. תמיד היינו אתך…"
אולי אפשר, אולי אפשר לאסוף את החלומות השבורים האלה; אולי אפשר להיות ביחד, לצחוק בפני סוף העולם, להמשיך ללכת קדימה גם כשהכל מתמוטט מסביב…
"איך קוראים לך?" שאלה לינוי.
דניאל נשם עמוק. "דניאל," לחש, וכל העולם כולו היה מקופל במילה הזאת. "קוראים לי דניאל."
לינוי הנהנה. "דניאל." היא הסבה ממנו את פניה. "זה לא בסדר. אני מסתכלת עליך, אבל רואה את ירון. אני… כשראיתי אותך יושב שם ברחוב… לרגע חשבתי שזה ירון, יושב שם, מחכה לי… כאילו עוד רגע יקום ויאמר לי שהכל הייתה טעות…"
היא משכה באפה. "אתה מבין, הסיבה היחידה שבכלל היה אכפת לי ממך זה שאתה נראה כמו ירון. ואתה יודע מה? זו סיבה מחורבנת. לאנשים תמיד צריך להיות אכפת מאנשים אחרים, לא משנה איך הם נראים."
דניאל לא ידע איך להגיב. הוא הרגיש את החלומות השבורים של לינוי, הרגיש איך היא מסחררת אותם במילותיה, הופכת אותם לצעדים המצביעים קדימה. החלומות השבורים שלה הניעו אותה לפעולה.
"את צודקת," הוא לחש. "לאנשים צריך להיות אכפת."
לו היה אכפת פעם… הוא ניסה להזכר בתמונה שלו, רץ אל עבר המיטה אליה היה קשור אדם, מתייסר בכאבים… אבל התמונה הייתה מעורפלת, ודניאל לא הצליח להיאחז בה כמו שצריך.
"טוב," אמרה לינוי. "נראה שאני היחידה שנשארה ערנית פה." היא הפנתה מבט על אבידן, שנכנע גם הוא לשינה. "תלך לישון, דניאל. אני אשמור."
דניאל נשכב, ונדמה כאילו האדמה הייתה מיטה רכה שאספה אותו אליו. "תשמרי מפני מה?" שאל, בעוד עיניו נעצמות.
לינוי התחילה לומר משהו, לגבי המצב ברחוב, לגבי כנופיות יריבות, אבל דניאל כבר נחטף אל השינה.
הוא צעד במסדרונות חשוכים; הקירות היו מכוסים במראות. הוא ניסה להסתכל על עצמו, אבל הוא לא הצליח לזהות את פניו. הן היו מכוסות בחשיכה, עיניו היו פעורות באימה. הוא הושיט את ידו לגעת במראה – והיא התנפצה, רסיסיה נשפכים על הרצפה, דוקרים אותו, והוא שקע פתאום בתוך ים של רסיסים…
קול ניפוץ העיר את דניאל. הוא פתח את עיניו בבהלה, ולרגע לא הצליח לקלוט מה קורה סביבו.
בקבוקים נחתו סביבם, מתנפצים על הרצפה, מתלקחים בלהבות. אבן נזרקה ופגעה בזרועו של דניאל, פוצעת אותו. הייתה המולה; אנשים זרים רצו מסביב. הוא שמע צעקות, הוא שמע קללות; מילים גסות בערבית. מישהו אחז בלינוי בידה, גורר אותה לעמידה. היא צרחה משהו, מכה בו.
דניאל ניסה להיעמד, רגליו כושלות תחתיו. אבידן ניסה להרחיק את הנערים הזרים עם מוט הברזל; אבל מכותיו היו מגושמות.
"עזבו את הציוד!" צרחה לינוי. היא בעטה בנער הערבי שאחז בידה בין רגליו, וכשהוא התקפל נתנה לו אגרוף בפרצוף. "הם יותר מדי, תברחו!"
ואכן, כשישה שבעה נערים ונערות, חמושים באבנים ובבקבוקי תבערה נוספים, רצו בסערה בכיכר. המדורה לחשה את נשימותיה האחרונות. היה קשה לראות בחשיכה את פניהם של חברי הכנופייה שתקפו אותם. אבידן צנח לקרקע, אוחז בראשו המדמם, גונח. אבוטבול תפס בידו, משך אותו לעמידה, והם התחילו לרוץ.
הנערים צעקו אליהם משהו בערבית, בנימה מלגלגת משהו. לינוי נעצה בהם מבט רושף, ותפסה את טל, שניסה לרוץ אל עבר הגיטרה שלו. "זה לא מספיק חשוב!" צעקה עליו. "אנחנו לא יכולים להלחם בהם!"
היא הסתובבה לאחור במרוצתה. "דניאל – "
דניאל ניסה לצעוד לעברה, אבל רגליו כמו קרסו תחתיו. כאב הכה בו פתאום בגבו התחתון; הוא צנח על הקרקע, ראשו נחבט בקשות, וחש ברגליים בועטות בו.
הוא התכרבל לכדור.
הצעקות כבשו את כל עולמו; צעקות, בעיטות, כאב, הלהבות הדועכות מסביב. ידיים גסות, קשות, אחזו בו, גיששו עליו; משלא מצאו דבר, בעיטות נוספות הגיעו. דניאל התקפל כעובר, ידיו מכסות את אוזניו, ופתאום מצא את עצמו צורח –
צורח –
ואז לא היה דבר. לא היה דבר…
***
שוביה פקח את עיניו.
החושך של תא הבידוד הקיף אותו. לפעמים הוא לא הדליק את האור במשך ימים שלמים.
הוא לא היה צריך אור, הרי. הוא הכיר כל סנטימטר בחדר. הוא ידע בעל פה לרדת מהמיטה המתקפלת, לפתוח את שקית התפילין שלו ולהניח אותן בחשיכה. להתפלל את תפילת השחרית, ואת התפילות הנוספות שהוסיף; לעשות שכיבות סמיכה על הרצפה הקרה.
חשוב לשמור על הכושר.
הדלת נפתחה. האור מהמסדרון חדר פנימה, מאיר את פניו השקועות של שוביה, את שיערו שצמח פרא, את עיניו שהניצוץ כמעט ונעדר מהן לחלוטין.
שוביה חייך. הם שלחו רק רופא אחד הפעם.
הוא לא התנגד כשהרופא משך אותו מהמיטה, פניו חתומות. שוביה נתן לרופא לגרור אותו החוצה. הוא היה רפוי כולו, כאילו לא נשאר אדם בתוך הבשר הזה, כאילו גורר הרופא איזו סחבה ישנה.
הרופא גרר אותו אל חדר הניסויים, השכיב אותו על המיטה, והפשיל את כותנתו. הוא קשר אותו לרצועות, אפילו שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה ששוביה השתולל.
הוא ניסה לשמור על הכוח שלו.
מסביבו, שוביה ראה את המבודדים האחרים. רובם היו נראים במצב רע.
כמה מהם היו חולים, בבירור. הם היו חיוורים, רזים; אבעבועות פרחו על גופם. הם לא מחו כאשר הרופאים קשרו אותם למיטות, ונעצו בהם את המחטים.
אחרים נראו טיפה יותר טוב; חלק אפילו התנגדו לרופאים, אם כי, כמובן, ההתנגדות הייתה חסרת תועלת.
אחד הרופאים גלגל מיטה פנימה. על המיטה היה שכוב שכנו של שוביה לתא, הבחור שניסה אז – לפני זמן כה רבה (האם היו אלה חודשים? שנים?) לעצור את הרופאים מלפגוע בשוביה, ובתמורה חושמל בידיהם האכזריות.
הוא היה נראה רע.
שוביה ניסה להזדקף טיפה במיטה, כדי לראות את הבחור כאשר מיטתו הונחה לידו. הוא היה חולה, זה היה ברור. כל עורו היה מכוסה בנקודות האדומות; עיניו היו לבנות כמעט, ושוביה לא ידע אם הוא עוד מסוגל לראות. שערו התארך פרא, והיה כבר קצת קשה להבדיל בינו לבין הפאות. הוא רעד במיטה, זרועותיו הדקות כל כך כמו יכלו להשתחל בלי בעיה מהרצועות שקשרו אותן.
הוא הולך למות, חשב לעצמו שוביה. האדם היחיד פה שאי פעם הראה כלפיי אכפתיות… עומד למות.
הרופאים היו עסוקים במיטות אחרות. שוביה נאבק ברצועות כדי להסתובב אל הבחור החולה.
"היי," הוא לחש.
עיניו של הבחור מצמצו. "ה…היי," מלמל.
"אתה בסדר?"
זו הייתה שאלה מטופשת. שוביה ידע שזו הייתה שאלה מטופשת.
הבחור חייך, ופצע יבש על שפתיו נסדק. "ברוך ה'."
שוביה כמעט צחק.
"אני השכן שלך לתא," הוא לחש.
למה הוא אמר לו את זה? למה המידע הזה תרם?
"אני מקווה שיש לך תנאים יותר טובים משלי," אמר הבחור, בחיוך, בעיניים עצומות. "אצלי… האוכל לא משהו."
שוביה שוב כמעט צחק. היה משהו, בבחור הזה. הוא היה על סף מוות, והוא עדיין התבדח.
"הנוף אצלי גרוע," ענה. "אבל המיטה דווקא בסדר."
הבחור נרעד. "לא נראה לי שנהיה שכנים לעוד הרבה זמן," אמר חרישית.
שוביה חש פתאום מחנק עולה בגרונו. "לא," הוא לחש. "לא… אתה עומד להבריא."
כתפיו של הבחור רעדו, כאילו הוא צוחק.
"באמת," אמר שוביה. "אתה לא תמות. אתה לא תמות… נתפלל עליך, אני ואתה. נתפלל עליך, והקב"ה ירחם עליך…"
הוא הרגיש מטופש כשהוא אמר את זה. נתפלל עליך? זה כל מה שיש לי להציע לו?
שפתיו של הבחור נפשקו בחיוך. "נתפלל? ביחד?" לחש.
"כן," אמר לו שוביה בתקיפות. "כן. נתפלל ביחד." הוא חשב רגע. "אני יכול… אני יכול לדפוק על הקיר כשאני קם. אם אתה תדפוק על הקיר בתשובה, נוכל להתפלל שחרית ביחד."
זה הרגיש לו כמו הצעה אומללה למדי.
"שחרית… ביחד…" לחש הבחור החולה. "זה נשמע… זה נשמע נחמד."
שוביה חייך. "אז קבענו," אמר.
"קבענו," אישר הבחור.
הרופאים הגיעו, וגלגלו את מיטתו של הבחור החולה הרחק משוביה. הרצועות מנעו ממנו להמשיך לעקוב אחרי מסלול המיטה; אבל הוא שמע מרחוק את הבחור צורח, בוכה, מתחנן.
הוא חישל את עצמו. הנה באים הרופאים, ועמם הכאב.
***
דניאל פקח את עיניו.
הוא שכב לבדו על הרצפה בכיכר ציון, וכל גופו כאב. סביבו היו מפוזרים שברי גיטרה, גחלים לוחשות, אבנים וזכוכיות.
הוא התיישב לאט, באנחה. בראשו צץ לרגע קולו של ישי, אומר כבדרך אגב שהוא שמע על הבלגן באזור המדרחוב.
"מלחמת כנופיות," אמר שמחה. הוא צעד אל הגיטרה השבורה. "חבל רק שהם שברו את הגיטרה."
שמחה לא ניגן כבר הרבה זמן. מאז שדניאל נכנס לבידוד, למעשה. דניאל זכר איך שמחה היה מסתובב הלוך חזור בתא הקטן, מתלונן שהוא מתגעגע לנגינה שלו.
"היי, תראה, דניאל," אמר שמחה. "הנה הסכין שלך."
דניאל צעד בנוקשות אל שמחה, ואכן, הסכין המתקפלת שלו נחה על הרצפה, בין הזכוכיות המנופצות. "כנראה נפלה מהכיס של לינוי כשהיא ברחה," אמר שמחה. "נראה לך שהם בסדר?"
"אני מקווה," לחש דניאל, מתכופף בכבדות אל הסכין. "הם היו… הם היו נחמדים אליי."
"כן," הסכים יעקב ופסע לצידם. "מי היה מאמין שיום יבוא ונמצא אותך, דניאל, יושב ומעשן סמים עם חבורה של נערי רחוב."
דניאל הזעיף את מבטו. "תהיה בשקט," הוא אמר לו. "סוף סוף הרגשתי קצת… שלווה." הוא נאנח. "אני מתגעגע הביתה."
תומר הצטרף אליהם. "אני לא יודע מה השעה," הוא אמר, "אבל נראה לי שכדאי שנזוז מפה. לך תדע מתי תגיע לכאן עוד איזו כנופייה שתנסה לשדוד ולהכות אותנו."
דניאל הנהן.
הם התחילו לצעוד, מותירים מאחוריהם את שיירי המדורה.
"אתה יודע," אמר שמחה, "מבחינות מסויימות, נראה לי שהיה עדיף שנשאר בבידוד."
דניאל שתק.
"בכל זאת, קיבלנו שלוש ארוחות ביום," המשיך שמחה. "וזה הרי היה רק לכמה שבועות, רק עד שהמצב ישתפר."
דניאל פתח את פיו, רוצה לומר שלא היו אלה כמה שבועות, שהמצב לא השתפר, אבל פתאום הוא לא ידע למה הוא רוצה לומר את זה.
"ושם הייתה לנו מיטה," אמר יעקב. "כואב לי הגב כבר מלשכב על הרצפה."
"כואב לך הגב כי חטפנו הרגע מכות," העיר לו שמחה.
"גם נכון," גיחך יעקב.
"היי, אבל בבידוד לא הייתה לנו מקלחת," הזכיר תומר. "המקלחת הזאת באמת הייתה מוצלחת."
דניאל ניסה להזכר במקלחת, אבל הוא הרגיש עקצוץ טורדני בירכתי מוחו. משהו נלווה למקלחת הזאת, צעקה של אימה נוראה – שמץ של חיוך –
"אני לא יודע על איזו מקלחת אתה מדבר," אמר שמחה. "אבל זוכרים שבבידוד, בהתחלה, היו נותנים לנו להתרחץ לפני שבת?"
דניאל זכר. כן, אלה היו ימים טובים.
"בסופו של דבר, זו הייתה טעות לצאת החוצה," סיכם שמחה. "רק דברים רעים קרו לנו מאז."
הם צעדו לאורך הרחוב החשוך, השקט. לדניאל היה נדמה שהוא רואה בפתח רחוב צר מישהו שוכב על הרצפה, וכמה חתולים לידו. דניאל הסב את מבטו.
"אנחנו צריכים למצוא מקום לישון," אמר בקול עייף. "אני רוצה מיטה…"
"אני יכול לעזור," אמר נעם, בקולו הילדותי והשמח. "בוא אחריי, דניאל, אני יכול לעזור לך."
דניאל הביט בשמחה. שמחה משך בכתפיו. "אם הוא מכיר מקום טוב, אני לגמרי בעד."
הם עקבו אחרי נעם. נעם הוביל אותם לאורך הרחוב, מדלג בדרכו, צחוקו הילדותי מצלצל.
"קדימה, דניאל! קדימה!"
והנה שם, מולם, ראה את זה דניאל: מישהו הקים ביתן קטן בצד הדרך, כמו בקתת נופש קטנה. נעם הוביל אותם לשם, צוחק. "תראה, דניאל. זה נראה כמו הבקתות האלה שהיינו בהן בצפון לפני כמה שנים."
"זה נכון," אמר דניאל, אם כי משהו הרגיש לו לא בסדר.
"קדימה!" דחק בו נעם, מושך את ידו. הם נכנסו פנימה. פנים הבקתה היה קטן ומרווח; מיטה גדולה, מכוסה במצעים כחולים, נחה במרכזו. דניאל פסע קדימה בהיסוס, ונשכב על המיטה.
היא הייתה נוחה כל כך, רכה, כל כך…
הוא התכרבל בשמיכה. הו, כמה זמן עבר מאז שהתכרבל בשמיכה…
הוא הרגיש פתאום צעיר יותר, כמו ילד קטן שמתגונן מפני החושך בחדרו. הוא חש פתאום במגע ידה של אמו על מצחו.
"דניאלי…" קולה היה רך, רך ונעים. "למה אתה עדיין ער?"
"לא מצאתי את המיטה, אמא," לחש דניאל. "אבל עכשיו… עכשיו נעם הראה לי את הדרך."
אמו חייכה. "תמיד אפשר לסמוך על נעם," אמרה בחיבה. היא רכנה ונשקה לדניאל על מצחו. "עכשיו לך לישון, דניאלי. כבר מאוחר."
"כן, אמא," מלמל דניאל בקול מנומנם. הוא הוריד את משקפיו והניח אותן על השידה ליד המיטה. "נעם," לחש. "אתה יכול לכבות את האור?"
"בטח, דניאל," אמר נעם בחיוך. "אני תמיד כאן בשבילך, דניאל."
הוא כיבה את האור, ודניאל שקע בחשיכה, נרדם במיטה הגדולה, ראשו מונח על הכרית הרכה, ורק קול קטן – ומרוחק – לוחש לו שמשהו כאן לא בסדר…
***
בוקר (לא שבאמת יש לזה משמעות, אבל הוא הכריח את עצמו לקום בכל זאת. הרי יש לו תפילה קבועה).
שוביה התיישב במיטה, מסדר את הכיפה הגדולה על ראשו. כרגיל, הוא לא טרח להדליק את האור. בשביל מה? זה לא שיש על מה להאיר כאן.
שוביה מלמל מודה אני. הוא פיהק ומתח את ידיו. לעזאזל עם הכפפות האלה, חשב לעצמו. אבל אני חייב ללבוש אותן. הרופאים אמורים להגיע היום.
הוא הוריד את הכפפות כדי לנטול ידיים, ואז עטה אותן שוב. הוא נזכר פתאום שכבר הרבה זמן הוא לא התרחץ. בהתחלה היו נותנים להם להתרחץ לפני שבת; היו ניסויים שאחריהם רחצו אותם; אבל עברו מאז כבר – חודשים? שנים?
הוא דפק על קיר המתכת. אחרי כמה שניות, נשמעה דפיקה בתשובה.
שוביה חייך. הבחור מהתא ליד החזיק מעמד. עבר כבר זמן רב מאז שנפגשו בחדר הניסויים – והאמת, מאז שוביה לא ראה אותו שוב – אבל הבחור היה עדיין חי. וכל בוקר הם התפללו שחרית ביחד. זה כמובן לא היה מניין, אבל זה היה משהו.
אחרי התפילה, ישב שוביה על המיטה והמתין לרופאים. הוא שינן בינתיים את תורה נ'.
ארוחת הבוקר לא הגיעה.
שוביה רטן לעצמו. "עכשיו הם גם מרעיבים אותנו?"
הוא צעד אל הדלת, והתחיל לדפוק עליה. בום, בום, בום.
לא הייתה תגובה.
הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת. היה נדמה לו שהוא שומע צעקות. אבל הוא לא היה יכול להיות בטוח.
אחרי כל כך הרבה זמן בבידוד, כבר אי אפשר לסמוך על האוזניים.
הוא חזר אל המיטה, נשכב עליה, בוהה בחשיכת התא. השעות חלפו. גם ארוחת הצהריים לא הגיעה.
לעזאזל. האם הרופאים פשוט נטשו אותם, משאירים אותם להתפגר כאן? זה יהרוס לו את כל התוכניות. לעזאזל!
כמו תמיד הוא ניסה לדבר עם שכניו לתא, אבל הם לא יכלו לשמוע אותו דרך קירות המתכת העבים. הוא נקש על הקירות בשעמום. שכניו לתא החזירו לו מדי פעם נקישות.
כל הזמן הזה – כל הזמן הזה שאני מחכה, מתכנן, גורם להם להוריד את המגננות – ואחרי כל זה הם פשוט נוטשים אותנו? לעזאזל, חשב שוביה. איכשהו, איכשהו הם ידעו… והם היו מספיק מרושעים כדי פשוט לקום ולעזוב.
הוא צרח, מתנפל על הדלת. בועט בה. מטלטל את הידית.
לא קרה דבר.
הוא דפק את ראשו בדלת, זרק את המיטה על הדלת, צרח וקילל.
הדלת נותרה נעולה.
בסוף הוא התייאש. הוא נשכב בחזרה על המיטה, בוהה בתקרה.
זה הסוף, אם כך. זה הסוף…
שוביה לא ידע כמה זמן חלף, כשנשמע קול צעדים מהמסדרון. הוא זינק מייד מהמיטה. זו ההזדמנות, זה הרגע שחיכה לו. אסור לו לפספס את זה!
הוא נעמד לצד הדלת, עוצר את נשימתו, בשקט מוחלט.
קול נקישת מנעול נשמע, ואז הדלת נפתחה באיטיות. אור קלוש מהמסדרון חדר לתא הבידוד. בפתח עמד רופא אחד, לבוש בחולצת תכלת מכופתרת ובמכנסיים לבנים. הוא עטה מסכה על פניו, כמובן. בידו האחת אחז במזרק גדול ומרושע למראה. תגית השם על חולצתו הצהירה: 'ד"ר רוני גולדשטיין'.
הרופא נעצר לרגע, מופתע למראה המיטה הריקה.
ואז שוביה זינק עליו! הוא זינק עליו במפתיע, והצליח להפיל אותו לרצפה. הרופא פלט צעקה, ושוביה נתן לו אגרוף בפרצוף, ואז עוד אחד, ועוד אחד. הרופא דמם לרגע, ואז ההפתעה התחלפה בזעם מתגונן והוא ניסה להשליך מעליו את שוביה. שוביה נצמד אליו עם הרגליים, מכה בו ללא הרף. הרופא גנח. "לעזאזל – אוף – "
הוא הרים את ידו שאחזה במזרק, מנסה להכות את שוביה. שוביה אחז בידו והטיח אותה בקרקע, גורם לאצבעות להפתח ולמזרק להשמט מהן.
הוא התחיל לצחוק פתאום. זה היה טוב כל כך, לשבת מעל הרופא המרושע הזה, להכות אותו…
עיניו של הרופא התמלאו בבהלה.
שוביה תפס את המזרק. "בואו נראה איך אתה אוהב את זה," צווח, צוחק בקול גבוה. הוא הנחית את ידו ונעץ את המזרק בעוצמה בצווארו של הרופא.
עיניו של הרופא נפערו בפחד. הוא התפתל, ושוביה הכה אותו שוב. קצף עלה בזוויות פיו של הרופא. הוא התחיל לרעוד, ולבסוף דמם.
שוביה נעמד, באיטיות.
הוא עשה את זה. הוא עשה את זה!
והדלת הייתה פתוחה. הדלת הייתה פתוחה בפניו…
הוא היה חופשי.
*
מישהו ניגן אי שם. נעימת כינור, עגמומית, כואבת, מרחפת מעל פני המים.
היה לו קר פתאום. הוא הצטנף, מחבק את עצמו.
הוא נע, הטלטל, בין כאן לעכשיו, בין שביל הגישה לבית לבין הדלת הנטרקת של תא הבידוד. בין קולות הצחוק של אחיו ואחותו, לקולות הצעדים של הרופאים חתומי הפנים.
הוא רץ בין השדות, השמיים היו כחולים, כחולים עד כאב, והאופק כולו נפרש אל מרחב אינסופי…
והוא צועד בו בסך, עטוי צבע ואפוד ועייפות וגאווה והם צועדים כולם בטור מתמשך, טור שאין לו התחלה ואין לו סוף, ורק פיסת בד משמשת להם כחלום וכיעד…
וצונח, צונח פשוט ידיים אל תוך המים, צולל עד לקרקעית, והקור המעורר מקיף אותו מכל עבר…
פסנתר מצטרף אל הכינור, במנגינה נוגה…
רץ בשביל ההיקפי של היישוב, שוקו מושך אותו ברצועה, נלהב לקראת האביב…
מניח את הספרים על השולחן, טיפה מאוכזב על כך שלא הספיק לתפוס את המקום עליו חלם במשך כל שנה שעברה, והוא הרי כל כך השתדל להגיע מוקדם…
הרופאים גוררים אותו אל המיטה, והוא מקיא ומקיא, ונדמה כאילו יקיא את כל קרביו…
שוכב בתא הבידוד, החושך סוגר עליו, ורק ידו הקטנה של נעם מלטפת את לחיו…
כורע על הרצפה, בוכה, ושבר המראה בידו…
כאב.
דם.
חיבוקו של נעם, המבטיח לו: יהיה בסדר דניאל, יהיה בסדר דניאל…
יהיה בסדר דניאל…
"היי! אתה בסדר?"
דניאל פקח את עיניו. היום כבר עלה; היה קשה להבחין בשמש מבעד למעטה האפור של השמיים, אבל ודאי הייתה שם. הוא שכב מכווץ, רועד מקור, מכוסה בטל.
"גבר! אתה בסדר?"
דניאל מצמץ, מנסה להתמקד. הוא היה שכוב על הרצפה. הוא הביט סביב, לאט לאט מזהה את סביבתו. הנה: שדרת החנויות, כביש הרכבת הקלה…
"גבר?"
דניאל טלטל את ראשו, והבחין לראשונה בגבר שכרע לידו, הבעה מודאגת על פניו.
היה זה אדם חסון, לבוש במעיל עור, שערו וזקנו קצוצים ומסודרים. הוא נשא רובה על גבו. הוא נעל נעליים שחורות, גבוהות וחזקות. הוא נעץ בדניאל מבט חודר, אך דואג. "אחי, הכל טוב?"
"כ… כן," מלמל דניאל. טעם מר עלה בפיו והוא ירק הצידה. הרוק שיצא מפיו היה אדום.
"אתה נראה פצוע," אמר הגבר.
"אני…" מלמל דניאל. "כן."
"תן לי יד," אמר הגבר. דניאל נשען עליו, והגבר עזר לו לעמוד. "אני שגיא," הציג את עצמו. "ואתה?"
"דנ… דניאל," אמר דניאל. הוא העיף מבט לאחור, וכמו תמיד חבריו היו שם אתו. "אלה… אלה שמחה, יעקב ותומר."
היה קשה לפענח את הבעתו של שגיא.
"איפה נפצעת?" הוא שאל.
דניאל הצביע על צד גופו. "כאן, נראה לי," מלמל. "וברגל…"
שגיא הרים את חולצתו של דניאל, וחשף חבורה גדולה. "כואב לך כשאני לוחץ כאן?" שאל. "להרים את היד ככה – אתה יכול?"
הוא הזדקף. "זה נראה כואב, אבל לא נראה לי שיש לך איזה שבר פנימי," אמר. "בוא איתי, אני אביא לך משהו לאכול."
"אני צריך… אני צריך להתפלל," מלמל דניאל.
"בסדר," אמר שגיא. הוא הוריד מעל כתפו תרמיל שחור וחיטט בו. "הנה, קח. יש לי פה תפילין."
דניאל לקח ממנו את התפילין, ביד רועדת.
"אבל הוא לא דתי," העיר תומר.
"מה יש לך, יש גם חילונים שמניחים תפילין," אמר לו יעקב.
דניאל פתח את שקית התפילין. הוא נאנח. התפילין היו ספרדיות – וימניות. הוא פתח את התפילין של יד ביד רועדת ונאבק עם הרצועות.
"תן לי לעזור," אמר לו שגיא. הוא סייע לדניאל לכרוך סביב זרועו הימנית את התפילין, ואז פתח עבורו את התפילין של ראש. דניאל בירך והניח את התפילין.
דניאל עמד והתפלל, דולה מזכרונו את המילים. הוא לא היה מרוכז. לפעמים חזר על משפט כמה פעמים, ולפעמים חשד בעצמו שדילג קדימה. אבל כך או כך, הוא הגיע אל סיום התפילה בסופו של דבר.
שגיא המתין לו בסבלנות, נשען על קיר אחת החנויות. כשדניאל סיים להתפלל, שגיא הכניס את התפילין לתרמילו. "בוא נלך לשבת שם, בשולחנות," אמר. דניאל הלך בעקבותיו, גורר את רגלו הכואבת. הם התיישבו סביב שולחן של אחת מחנויות האוכל. שמחה, יעקב ותומר גררו שולחן לידם והתיישבו גם הם.
שגיא הוציא מתרמילו בקבוק מים (עליו דניאל התנפל ושתה בשקיקה), ואז הוציא לחמניות, וקופסא קטנה של גבינת שמנת, ושקית עם סלמון מעושן. דניאל התנפל על האוכל. הוא הרגיש כאילו לא אכל זמן רב. במחשבה שנייה, הוא באמת לא אכל זמן רב.
שגיא צחק ונשען לאחור בכסאו. לאחר שדניאל שבע וסיים לאכול, הוא נשען שוב קדימה. "אז ספר לי," אמר. "מה הסיפור שלך?"
דניאל התלבט מאיפה להתחיל. "החלומות שלי שבורים," אמר לבסוף, בפשטות.
שגיא הרים גבה.
"אני מתגעגע הביתה," הוסיף דניאל.
שגיא הנהן. "הבית שלך נהרס?"
"אני לא יודע," השיב דניאל בכנות. "לא הייתי שם כבר…" הוא נעצר נבוך. שבועות? חודשים? שנים? "הייתי בבידוד," אמר. שוביה וישי חשבו שצריך להסתיר את זה, אבל ישי מת ושוביה – שוביה –
"בבידוד?" אמר שגיא. "כל הזמן הזה?"
דניאל הנהן.
"לבדך?"
"לא לבד," אמר דניאל. "היו אתי שמחה… ויעקב… ותומר." הוא הצביע עליהם. "וגם – וגם נעם."
שגיא כחכח בגרונו. "כמה זמן אתה מסתובב ברחובות?"
דניאל ניסה לחשב בראשו את הלילות. "קודם הייתי עם – " הוא השתתק. "אתמול ברחתי."
"ברחת?" שאל שגיא. דניאל הניד בראשו. "אני לא רוצה – אני לא רוצה לדבר על זה."
"בסדר," אמר שגיא. הוא רכן קדימה. "דניאל, אתה נראה לי אבוד."
דניאל חשב על זה רגע. "אני אבוד," אמר.
"גם אני הייתי ככה, פעם," אמר לו שגיא. "אבוד." הוא דפק על השולחן. "אבל התקדמתי הלאה."
"למה אתה מתכוון?" שאל דניאל.
"המגיפה הארורה הזאת הרסה את הכל," אמר שגיא, נועץ מבט באדמה. "ראיתי אנשים מתים. ראיתי מהומות. הייתי שם כשהכל התמוטט." הוא נאנח. "זה היה קשה מאוד בהתחלה, אני לא אשקר לך. אבל בשלב מסויים הבנתי שאני חייב לתפוס את עצמי. אתה מבין, כל החלומות שלי היו מנופצים. אבל כל עוד כל מה שעשיתי היה להתכווץ בפינה ולבכות, הם רק המשיכו להתנפץ." מבט קשה עלה בעיניו. "ואני הבנתי שאין לי ברירה אלא להמשיך לרוץ קדימה. תפסתי את שברי החלומות שלי. זה לא היה קל, זה כאב, זה חתך אותי – אבל בסופו של דבר הצלחתי להתקדם."
הוא הניח את ידו על השולחן. "נדדתי בארץ, מצאתי את אחים שלי והחזרתי אותם הביתה, הגנתי עליהם מפני המהומות… הצלחתי בסוף לעשות את זה, דניאל, הצלחתי בגלל שקמתי ורצתי קדימה."
"אני לא יודע לרוץ קדימה," לחש דניאל.
"אני אעזור לך," אמר שגיא. "אני כאן בשבילך. תחשוב, דניאל. לאן אתה צריך לרוץ? מה אתה רוצה?"
"אני רוצה את המשפחה שלי," אמר דניאל. "אני רוצה לחזור הביתה."
"אז אתה צריך למצוא דרך לצאת מירושלים," אמר שגיא. "להגיע לכביש הראשי אולי. בטח יש כמה רכבים שעוברים מדי פעם, אולי תוכל לתפוס טרמפ."
"זה… רעיון טוב," הודה דניאל.
"אבל?" שאל אותו שגיא.
"אבל קודם… אני צריך את התפילין שלי," אמר דניאל.
"מה קרה לתפילין שלך?"
"שכחתי, שכחתי אותם בדירה," אמר דניאל, מוציא את המילים מפיו במהירות, כדי שלא להזכר.
"אז צריך ללכת להביא אותם," אמר שגיא.
דניאל נד בראשו. הוא חשב על זה כבר כמה זמן. "אין לי מושג איפה זה," הודה.
"זו בעיה," אמר שגיא. "אין לך איך לברר?"
דניאל חשב. זה היה קרוב לבניין של הרופא ההוא – מה שמו? ואת הכתובת לבניין הם קיבלו… הם קיבלו…
"אסתר," הוא אמר. למראה פניו המבולבלות של שגיא הוסיף, "היא נמצאת בתחנה מרכזית. היא נתנה לנו את הכתובת."
הוא לא הסביר מי אלה 'אנחנו'.
"אוקיי," אמר שגיא. "אז לתחנה מרכזית צריך ללכת."
"אבל – "אמר דניאל. "אני מפחד."
"מפחד?" תהה שגיא. "ממה?"
דניאל כבש את פניו בשולחן, ולא השיב.
"טוב," אמר שגיא. "אנחנו נצטרך להתגבר על הפחד הזה שלך." הוא טפח על הרובה שלו. "אל תדאג, אני פה לשמור על הגב שלך."
דניאל הנהן.
"בוא נזוז," אמר שגיא.
דניאל בירך, והם התחילו ללכת.
"כששגיא הזה שומר עלינו, נוכל להשיג בקלות את התפילין שלנו," חיווה תומר את דעתו.
"ואז נוכל סוף סוף לצאת מירושלים," אמר שמחה. "אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני כבר לא מסוגל להסתכל על העיר הזאת."
"לא," הסכים תומר. "ירושלים שאני זוכר הייתה מוארת והומה, והשמיים מעליה היו כחולים, ואנשים צחקו ברחובות."
"כן," אמר שמחה. "נמאס לי מהשמיים האפורים האלה."
יעקב הרים את מבטו לשמיים. "אני לא בטוח בנוגע לכל זה," אמר. "מי אמר שאנחנו יכולים לסמוך על ה…שגיא הזה?"
"הוא היה נחמד אלינו," אמר שמחה. "והוא הביא לנו אוכל."
"גם שוביה היה נחמד אלינו," אמר יעקב. השם המפורש היה כמו הטלת פצצה. תומר ושמחה השתתקו ונעצו את מבטם ברצפה.
"אתה צודק," הודה שמחה לבסוף. "אבל איזו עוד ברירה יש לנו?"
"אתם יכולים לבוא איתי," הציע נעם. "ולחזור הביתה."
"קדימה, דניאל," דחק בו שגיא. "אתה לא יכול להתקע מאחור."
"אני מגיע…" מלמל דניאל. הרגל הפצועה הכאיבה לו עם כל צעד, והכאב בצד הגוף שלו פעם. שגיא חיכה לו עד שהם היו זה לצד זה, ואז המשיך לצעוד.
"אתה חייב להפטר מהפחד שלך," אמר שגיא. "הפחד שלך עוצר אותך, מונע ממך להתקדם." הוא נעץ בדניאל מבט חודר. "אתה חייב להבין שאף אחד לא יכול לפגוע בך, דניאל. אף אחד לא יכול לפגוע בך."
דניאל הניד בראשו.
"דניאל!" אמר לו שגיא בחדות. "תסתכל עליי."
דניאל הישיר אליו מבט.
"נלקחת מהמשפחה שלך," אמר לו שגיא. "נזרקת לבור כלא, אכלת לחם לחץ במשך חודשים. היית בודד. נפגעת. יצאת אל עולם חרב, עם שמיים מתים ואדמה עקרה, אל עיר שוממה ועזובה. ראית מוות. ברחת, ננטשת, הוכית."
דניאל התכווץ עם כל מילה נוספת של שגיא.
"חטפת כבר את הכל," אמר שגיא, קולו מתרכך. "אף אחד לא יכול לפגוע בך יותר." הוא טפח לדניאל על גבו. "הגעת לתחתית. מכאן הכיוון היחיד שאתה יכול להתקדם בו הוא למעלה." הוא נשא את מבטו אל השמיים המתים. "זה מה שאני מנסה לומר לך, דניאל. אתה יכול לבחור להשאר בבור. ואתה יכול לרוץ קדימה."
הם המשיכו לצעוד בדממה. דניאל צלע על רגלו הכואבת, והרהר בדבריו של שגיא.
הוא גילה שהוא רוצה להאמין בהם.
אם אף אחד לא יכול לפגוע בו – אם הוא כבר הגיע לתחתית, ומכאן אפשר רק לעלות למעלה – זה אומר שיש סיכוי; זה אומר שיש תקווה; זה אומר שהמצב יכול להשתפר…
הוא רצה להאמין בזה, כן.
קול מנוע נשמע פתאום. זה היה מפתיע מאוד; דניאל פתאום חשב לעצמו שהוא לא שמע מנוע מאז… מאז היום ההוא בתחנה המרכזית עם שלמה ויעקב…
שגיא העיף מבט לאחור. "רכב מגיע!" אמר, חצי בפליאה.
הם זזו הצידה מן הכביש. דניאל בהה ברכב שהלך והתקרב. זה היה רכב מסחרי ארוך, צבעו לבן חבוט. הוא טרטר בעודו מתקדם לאורך הכביש.
"אולי הוא ייתן לנו טרמפ," אמר שגיא.
"אולי הוא מסוכן," אמר שמחה בחשש. "אולי עדיף שנתרחק."
"אף אחד לא יכול לפגוע בך, דניאל," אמר שגיא. "הכל יהיה בסדר, תאמין לי, הכל יהיה בסדר. תושיט אצבע!"
דניאל ושגיא הושיטו את אצבעם קדימה. הרכב המסחרי הלך והתקרב, ואז האט, ואז נעצר.
דניאל לא הצליח שלא להרתע כאשר חלון הרכב צנח בזמזום.
"היי!" צעק מבפנים הנהג, מנסה לגבור על קול המנוע הישן. "אפשר לעזור?"
דניאל הסתכל עליו. הנהג היה אדם מבוגר, מקריח. הוא לבש חולצה משובצת, וחגר אקדח. מאחור, הרכב היה מלא בארגזי קרטון גדולים.
הנהג היה נראה נחמד. הוא חייך אל דניאל.
דניאל ניסה לאזור את כל האומץ שלו. "אני צריך… אני צריך להגיע לתחנה מרכזית," הוא אמר בקול חלוש.
"אני יכול לעבור שם," אמר הנהג. "קפוץ פנימה."
דניאל העיף מבט לאחור, אל שמחה, יעקב ותומר, ואל שגיא. הוא החזיר את פניו אל הנהג. "יש לך… יש לך מקום לכולנו?"
הנהג נראה מבולבל קמעא. הוא הפנה את ראשו לצדדים, כאילו מחפש דבר מה. "כמה אתם?" שאל.
דניאל ספר. "חמישה," אמר לבסוף.
הבעה מתנצלת עלתה על פניו של הנהג. "כל הרכב מלא," אמר, מצביע על הקרטונים שמילאו אותו. "יש מקום רק מקדימה."
דניאל היסס. הוא הביט אחורה אל חבריו.
"זה בסדר, דניאל," אמר לו תומר. "אתה פצוע, תעלה אתו. נפגוש אותך בתחנה מרכזית."
יעקב הנהן. "אל תדאג לנו. אנחנו נחכה לך שם."
שמחה חייך אליו. "תמיד עוקץ בטיולים, אה, דניאל?"
דניאל חייך במהוסס.
"אז אתה עולה?" שאל הנהג. דניאל הנהן. הנהג פתח את דלת הרכב. "אתה בסדר?" שאל בדאגה, למראהו החבוט של דניאל.
"אני בסדר," מלמל דניאל. "אני אפגוש אותם בתחנה המרכזית." הוא טיפס במדרגות הרכב ונכנס פנימה. המושב ליד הנהג היה מושב כפול, ושגיא עלה אחריו והתיישב לידו. הוא סגר את הדלת, והנהג החל לנסוע. דניאל הציץ בחלון אל חבריו שנותרו מאחור. שמחה נופף אליו לשלום.
"ברוכים הבאים," אמר הנהג. "לי קוראים יניב."
"אני דניאל," אמר דניאל בהיסוס.
"שגיא," הציג את עצמו שגיא בקולו התקיף.
"לא לשכוח חגורה," אמר יניב בקריצה. "אני יודע שסוף העולם וזה, אבל אף פעם אי אפשר להזהר יותר מדי."
הוא סובב את ההגה ושרק.
דניאל גישש אחר החגורה וחגר את עצמו.
"טרמפיסטים בימים האלו לא תמיד אוהבים לפטפט." יניב תופף באצבעותיו על ההגה. "והאמת, קשה להאשים אותם."
דניאל לא ענה.
"אתה גר במדרחוב?" שאל יניב, כאילו זה מקום לגיטימי להתגורר בו. "לאחרונה מאבקי הכוח שם הולכים ומחריפים, לא?"
דניאל משך בכתפיו. "אולי," אמר. שגיא, לידו, שתק ובהה דרך החלון.
"תאמין לי," רטן יניב. "כל המצב בעיר הזאת רק הולך ומדרדר. והשריפה הזאת בגבעת שאול – נורא." הוא נד בראשו. "הערים האחרות בארץ יחסית שרדו את המצב – לא כולן, כמובן, בעיקר בצפון ובגוש דן – אבל את ירושלים פינו כבר לפני כמה חודשים, אז לא היה לה סיכוי."
הוא פנה עם הרכב לכביש צדדי. "איך הכל משתנה כל כך מהר," אמר. "אה?"
דניאל הנהן. איך הכל משתנה כל כך מהר… הנה, רק לפני כמה ימים היה בתא שלו בבידוד, לבד אך בשגרה שהוא כמעט והתרגל אליה, ובליבו התקווה שבקרוב יאמרו לו שהוא הבריא, בקרוב ייתנו לו לצאת משם ולחזור הביתה…
איפה הייתה התקווה הזאת עכשיו?
"היי," אמר לו יניב, "אני יכול לעזור לך. אתה לא חייב להמשיך לגור ככה ברחוב."
דניאל הפנה אליו את מבטו.
"אני נוסע מפה צפונה," אמר יניב. "אני יכול להקפיץ אותך אל אחד המחוזות. תוכל להתגייס לצבא, או למצוא איזה בית מחסה."
דניאל לא השיב.
"זה אולי נשמע לך מופרך," אמר יניב. "אתה אולי חושב שהעצמאות שלך עדיפה, אתה אולי מעדיף לישון על הרצפה וללקט זבל." הוא משך בכתפיו. "אני מאמין שעדיף למצוא מקום חם להניח בו את הראש, ואנשים שידאגו לך ויהיה לך אכפת מהם." הוא סובב את ההגה. "תוכל להתחיל את החיים מחדש."
דניאל לא ידע מה לומר.
"אתה לא הראשון שלי, אתה יודע," אמר יניב, מרוכז בכביש. דניאל תהה פתאום למה הוא טורח לנסוע כל כך בזהירות כשהרחובות כל כך ריקים. "הסעתי ברכב הזה כבר כמה וכמה נערים ובחורים שמצאתי ברחוב. והם משתקמים עכשיו." הוא חייך אל דניאל. "אולי הכל נראה לך עכשיו שחור, כאילו שום דבר לא יכול להשתפר. לעזאזל, גם אני חשבתי ככה כשהכל התפרק. אבל זה יכול להשתפר. אני יכול לעזור לך."
דניאל עצם את עיניו.
אולי הכל היה נכון. אולי אף אחד לא יכול לפגוע בו. אולי הוא יכול לנסוע מכאן אל עתיד טוב יותר.
הוא רצה להאמין בדברים האלה.
"אני צריך לרדת בתחנה מרכזית," אמר בקול צרוד. "אני… אני צריך את התפילין שלי."
יניב הנהן. "כמובן, כמובן, אני מבין." הוא שתק כמה שניות. "תשמע מה נעשה," אמר. "אני אוריד אותך עכשיו בתחנה מרכזית. אחרי זה אני הולך לעשות כמה דברים, להוריד כמה ארגזים," הוא הניד בראשו לאחור. "בערב אני אעבור שוב דרך תחנה מרכזית. אם תרצה, אקח אותך אתי. אם לא, לא." הוא חייך. "מקובל עליך?"
דניאל הנהן באיטיות.
אחרי עוד כמה דקות של נסיעה הם הגיעו לרחוב של התחנה המרכזית. יניב עצר את הרכב, ושגיא ודניאל קפצו ממנו.
יניב נופף להם לשלום. "נתראה בערב," אמר, ונסע.
"טוב," אמר שגיא בקול ענייני. "אז איפה האסתר שלך נמצאת?"
דניאל התיישב בפתאומיות על האדמה, מרגיש את כוחו נוטש אותו. הוא היה מסוחרר. "היא…" מלמל.
הוא לא רצה להכנס לתחנה מרכזית. הוא לא רצה לראות את ילדי הישיבה הצוחקים, לשמוע אותם שואלים איפה ישי ושוביה. הוא לא רצה לעלות לבית החולים המאולתר, לראות את פניה של אסתר…
יותר מכל, הוא פחד שהיא תשאל אותו שוב מה קרה לפאר…
הוא לא ידע אפילו ממה הוא מפחד, הוא לא הצליח להעלות בזכרונו את מה שקרה בבית החולים; את הכל נשא נעם. אבל הוא פחד – הוא פחד –
אתה צריך לעזוב את הפחד; אמר לו שגיא. אף אחד לא יכול לפגוע בך…
אבל מי אמר שזו האמת?
"דניאל!" רץ אליו שמחה. "אני חושב שיש לי רעיון."
דניאל הרים אליו את מבטו.
"אני ונעם דיברנו, "המשיך שמחה. "והגענו למסקנה שהכל התקלקל מהרגע שיצאת מהבידוד."
הוא צדק. בבידוד היה להם טוב ביחד… והם חיכו שדניאל יבריא, ויוציאו אותו לפגוש את המשפחה שלו… למה דניאל בכלל יצא משם?
"חשבנו," אמר שמחה, "שאם ננסה להכנס לשם שוב… אולי הפעם נוכל לצאת משם בצורה הנכונה."
דניאל נעמד, באיטיות.
"למחוק את כל הימים האחרונים, אתה מבין?" אמר שמחה. "להתחיל פשוט… מהתחלה."
להתחיל מהתחלה. האם לא זה מה שאמר נהג הרכב? הוא לקח נערים רבים, עזר להם להשתקם. הם כולם התחילו מהתחלה…
דניאל הפנה את מבטו אל המדרגות, אל המדרגות היורדות אל תחנת הרכבת, אל המדרגות היורדות אל תאי הבידוד.
גם הוא יכול להתחיל מהתחלה…
"דניאל," קרא שגיא בבהילות, "דניאל, לאן אתה הולך?"
דניאל התעלם ממנו. הוא רץ אל המדרגות, שמחה ונעם מלווים אותו. תומר ויעקב נראו כאילו הם מתלבטים אם לרוץ אחריו או להשאר עם שגיא.
"דניאל!" צעק אליו שגיא. "ללכת אחורה לא יעזור לך! אתה צריך להתקדם קדימה!"
קולו נעלם יחד עם הרחוב כאשר דניאל ירד אל מתחת לאדמה.
הוא צעד במורד המדרגות, שפעם נעו והיום היו קפואות, מתות. גרם מדרגות אחד קצר. אחריו, שלושה ארוכים. עם כל צעד שהדהד בתחנת הרכבת הריקה והשוממה, הרגיש דניאל כאילו הוא משיל מעליו שכבות. משיל מעליו שכבות של כאב, של חשש, של צער.
הוא הרגיש כמעט כאילו הוא חוזר הביתה.
כל הרוע – כל הרוע וההרס שנתקל בהם בחוץ – כולם עזבו אותו, נשארו למעלה… יד ביד עם נעם הוא ירד במדרגות, מתחיל להתרגש פתאום, נזכר בחיבה מפתיעה בחדר הבידוד הקטן והפרטי שלו, שהיה כולו שלו, והיה שקט, ולא היו בו כאבים, ולא היה בה הרג, לא היה בו אבדן…
הנה, פסי הרכבת השוממים. הנה, דלת הפלדה הענקית שהובילה אל מעבדת הבידוד…
הוא ניגש אל הדלת. היא הייתה פתוחה. הוא לא זכר האם הוא ושוביה השאיר אותה פתוחה, או שמא סגרו אותה אחרי שיצאו…
ומעבר לדלת, מדרגות הברזל המוארות באורות אדומים. הוא זכר את הפעם הקודמת בה ירד במדרגות האלה, אחוז בזרועות הרופאים, ואמו עומדת בראש המדרגות…
"אל תדאג, דניאל," לחש לו נעם. "כשנבריא הרופאים ייתנו לנו לצאת מפה… ואז נוכל לחזור הביתה, נוכל לחזור הביתה לאמא…"
כמו מרחף ירד דניאל במדרגות, כמו מתוך חלום שלח את ידו אל הדלת שהובילה לחדר העגול, מרכז המעבדה. הוא פתח אותה.
דניאל עמד במרכז החדר הריק. פתאום הוא חש היסוס. איזו דלת הובילה אל תא הבידוד שלו? הוא לא זכר, הוא אף פעם לא עשה בעצמו את הדרך הזאת פנימה, תמיד היו רופאים שליוו אותו והכווינו את דרכו…
"אני לא זוכר, נעם," הוא אמר, טיפה בלחץ. "אני לא זוכר – "
"תרגע," אמר לו נעם, חיוכו נוסך בדניאל ביטחון. "פשוט תבחר דלת. יש לנו כל הזמן שבעולם. נמצא את החדר שלך."
מעודד, שלח דניאל את ידו אל הדלת הראשונה, ופתח אותה.
מעבר לדלת היה חדר מלא במיטות עם רצועות ומכשירים –
דניאל טרק את הדלת. נעם לחץ את ידו בעידוד. "אתה לא צריך לחשוב על החדר ההוא," אמר לו נעם. "פשוט נסה דלת אחרת."
דניאל הנהן. הוא נשם עמוק וצעד קדימה, אל הדלת הבאה. הוא פתח אותה. מעבר לה היה מסדרון קטן שהוביל לתא בידוד. התא שלו?
הוא פסע פנימה, ופתח את דלת התא.
אור רך ולבן האיר את פנים התא. זה היה נראה מאוד דומה לתא הבידוד שלו. מיטה מתקפלת, שידת פלסטיק קטנה, כיור.
אבל מישהו שכב במיטה.
ריח רע עלה באפו של דניאל.
"מה…" הוא מלמל, פוסע קדימה. פסיעותיו הדהדו במסדרון. נעם כבר לא היה לצידו.
אישה שכבה על המיטה. היא הייתה רזה, לבושה בכותונת אשפוז. עיניה היו עצומות וידה הייתה שמוטה, מדלדלת מקצה המיטה.
היא הייתה מתה.
"מה קורה פה," מלמל דניאל, מתחיל להכנס לפאניקה. "מה קורה פה…"
הוא רץ החוצה, ופתח דלת נוספת. גם בתא הבידוד הזה שכבה גופה על המיטה, נער בכותונת אשפוז שעיניו הפקוחות בהו בעיוורון בתקרה החשופה.
דניאל רץ, כאחוז התקף. שמחה, יעקב ותומר רצו אתו, מלווים את צעדיו, שומרים עליו לבל ייפול. הם פתחו עוד דלת ועוד דלת. עוד גופה ועוד גופה. חלק מהגופות לא שכבו בנחת על המיטה, אלא נחו על הרצפה, מעוותות, עם ידיים מושטות קדימה, עם מבט מתחנן או פה פעור.
היו גם כמה גופות של רופאים. גופה אחת ללא בגדים, שוכבת בפתח חדר. שתי גופות מרוטשות, מדממות, באחד מחדרי הניסויים.
דניאל קרס בפינת החדר העגול. שום דבר לא היה נכון, שום דבר לא היה נכון. הוא היה אמור לרדת הנה, להתחיל הכל מהתחלה. זה היה אמור להיות המקום המוגן שלו, המקום השלו שבו הוא מוגן מכל הרוע והמוות שם בחוץ. מבתי החולים העולים באש, מגופתו המשוסעת של ישי, מצחוקו הפראי של שוביה. זה היה אמור להיות כמו לחזור הביתה. נעם הבטיח לו. נעם הבטיח לו…
אבל הכל פה היה מלא מוות, הכל פה היה מלא בעיניים שבהו בו מבלי לראות, שום דבר לא היה נכון, והוא לא יכול להתחיל מהתחלה, הוא לא יכול ללכת לשום מקום…
"אה," נשמע קול רך, מלטף. "משום מה הייתה לי ההרגשה שאתה תחזור לפה."
דניאל ניגב את עיניו, וחבש את משקפיו. הוא הרים את ראשו.
בצידו השני של החדר העגול עמד שוביה, מחזיק בתפילין של דניאל בידו האחת, ועל פניו חיוך רחב.
דניאל נעמד, באיטיות. הפחד, העצב, האימה – כולם התערבבו בו. הוא נצמד אל הקיר, מחזיק חזק בידו של נעם. לצידו עמדו שמחה, יעקב ותומר, נוסכים בו כוח.
שגיא הגיע בריצה במורד המדרגות. הוא קפא כשראה את שוביה, ובאיטיות העביר את הנשק שלו קדימה. הוא אמר לדניאל, בתנועות שפתיים: אל תפחד. הוא לא יכול לפגוע בך.
הוא לא יכול לפגוע בי, שינן דניאל. הוא לא יכול לפגוע בי. והחברים שלי פה כדי לחפות עליי.
"שוביה," הוא אמר, והופתע לשמוע כמה חזק קולו, כמה יציב. "תביא לי את התפילין שלי."
שוביה חייך. "בוא וקח אותם." הוא נופף בתפידנית.
דניאל לא זז.
"נבהלתי כשברחת," המשיך שוביה בענייניות, כאילו לא עומדת ביניהן דממה רועמת. "כל מיני אנשים מסתובבים שם ברחובות. באמת דאגתי שיקרה לך משהו."
דניאל לא ידע מאיפה הוא מגייס את הארס, אבל קולו היה מלא ממנו. "דאגת לי?" אמר. "אתה לא דואג לאף אחד. אתה רוצח."
שוביה נאנח. "תקשיב לי, דניאל – "
"אתה רצחת את ישי," אמר דניאל. "אתה רצחת את מוני ופאר, אתה רצחת – " הוא בלע את רוקו. "אתה רצחת את כל האנשים כאן למטה, נכון?"
שוביה עצם את עיניו. "לעזאזל אתך, דניאל. אתה מבין את הכל לא נכון."
"אולי התבלבלנו, וישי בעצם יושב עכשיו בבית ורואה טלוויזיה," אמר שמחה בלעג. "או שכל האנשים פה למטה ישנים!"
"אתה לא נתת לי להסביר," אמר שוביה, צועד הלוך חזור. "אתה פשוט רצת וברחת – "
"אז תסביר," אמר דניאל בפשטות.
"אני רק מנסה להגן עלינו," אמר שוביה. מבט מתחנן מעט עלה בעיניו. "אני רק מנסה להגן עליך. אבל לעזאזל אתך, אתה לא מקשיב!"
"להגן עלי?" צחק דניאל במרירות. "לא הייתי בשום סכנה לפני שפגשתי אותך."
"לא?" נהם שוביה. "אני מבין שכל זה," הוא נופף בידו על החדר העגול, "כל זה בעיניך איזה צימר בצפון?"
"פה היה לי יותר טוב מאשר בחוץ!" צעק פתאום דניאל. "קיבלתי אוכל, הייתה לי מיטה, וזה היה רק זמני – רק עד שהמצב ישתפר – "
"דניאל!" שאג שוביה. "תתחבר פעם אחת למציאות!"
דניאל טלטל את ראשו, כאילו ספג סטירה.
"אתה יודע מה התאריך היום?" שאל אותו שוביה בצינה.
"ל… לא," לחש דניאל.
"היום י"ט טבת," אמר שוביה.
דניאל הרגיש גוש בגרונו. טבת?
כשהוא הוכנס לבידוד היה כמה ימים אחרי פורים. אם היום טבת, זה אומר שהם לא היו פה כמה שבועות. זה אומר שהם היו פה…
"עשרה חודשים?" הוא לחש. "או יותר?"
"עשרה חודשים," אמר שוביה, קולו לעגני. "עשרה חודשים היית כלוא בצימר שלך."
"אבל הם אמרו – " ניסה דניאל להיאבק. "הם אמרו שזה רק לכמה שבועות, רק כדי שלא נסכן את כולם – "
"הם שיקרו!" צעק שוביה. "הם שיקרו!" הוא התנשם. "אתה חושב שכל מי שהיה פה למטה היה חולה במגיפה?"
דניאל לא ידע מה לענות. "אני – "
"התשובה היא לא!" אמר שוביה. "הם חטפו אותי, חטפו אותי ואת החברים שלי, וזרקו אותי לכאן – לא הייתי חולה, אבל הייתי שפן ניסויים מעולה!" קולו היה ארסי. "הרי לאף אחד לא היה אכפת ממני, וכמה קל להעלים אנשים במסווה של בידוד…"
דניאל לא רצה לשמוע, הוא לא רצה להאמין. "אבל – "
"כמובן, היו פה גם חולים," אמר שוביה. "מה התועלת בניסויים הרי בלי חולים? אני הייתי חלק מקבוצת הביקורת." הוא נעץ בדניאל עיניים קרות. "אבל אתה, דניאל, אתה זכית לספוג את כל המגיפה הנוראה הזאת."
"אני לא – "
"אתה שכבת גוסס לידי!" שאג שוביה. "אל תגיד לי שאתה לא זוכר את זה!"
דניאל הביט מטה אל נעם בתחנונים, אבל נעם כבש את פניו ברצפה.
"אני – "
"תתחבר למציאות!" צעק עליו שוב שוביה. "תפסיק לברוח מהזכרונות שלך!"
ואכן, תמונה פילסה דרך אל הכרתו של דניאל – איך הוא שוכב, רועד על המיטה, כל גופו מכוסה באבעבועות, ובמיטה ליד מישהו לוחש לו נתפלל ביחד, נתפלל ביחד…
"במשך עשרה חודשים שכבנו בבור הכלא הזה," אמר שוביה. "ועשו עלינו ניסויים. תפסיק! להכחיש! את! זה!"
דניאל צנח על ברכיו. כל הזכרונות הכו בו. המחטים, האורות החזקים; צעקות הרופאים, קול צפצוף מוניטורים; הכאב, הצרחות, האימה…
"לא," הוא השתנק, דמעות זולגות על לחייו. "לא…"
"כן," אמר שוביה. "הם התעללו בנו, אבל זה לא נגמר כאן."
דניאל לא רצה לשמוע יותר. "שוביה," לחש את השם, כמו מחפש חבל הצלה. "אל – "
"בסוף," אמר שוביה, מתנשם, כאילו סיים ריצה, "בסוף הם החליטו להרוג אותנו." עיניו הבזיקו. "אבל אני הייתי חכם מהם, דניאל. אני הייתי חכם מהם. וכשהרופא הארור נכנס לקחת אותי, אני הרגתי אותו."
הוא פרץ בצחוק למראה פניו המבועתות של דניאל. הצחוק הדהד בחדר העגול.
"הרגתי אותו עד שהוא מת," לחש שוביה בלחישה מצמררת. "ואז… יצאתי החוצה. יצאתי החוצה מהתא שלי." חיוכו גווע. "ואתה יודע מה גיליתי?"
דניאל עצם את עיניו והניד בראשו. "אני לא רוצה לדעת," לחש.
"גליתי שהם נטשו אותנו," אמר שוביה. "שהם סוגרים את המקום. ומה דעתך, האם הם תכננו לשחרר אותנו?"
דניאל הניד בראשו.
"התשובה היא לא, כמובן," אמר שוביה בקרות. "לא, הם תכננו להרוג את כולנו."
הוא הצביע מסביב. "הם התחילו את זה, כמובן. עברו בין התאים, והרגו אותנו אחד אחד… אבל אני יצאתי החוצה, ואני הרגתי אותם בחזרה, הרגתי את כולם, את כל הרופאים שהיו פה." הוא פרץ בצחוק. "ואז," לחש, צללים מכסים את פניו, "עברתי בין התאים. כולם היו אומללים. חלק היו חולים, חלק היו מטורפים. כולם סבלו."
עיניו ברקו. "גאלתי אותם מייסוריהם."
"אז למה אותנו השארת בחיים?" שאל תומר.
"ואז," המשיך שוביה, "ואז הגעתי לתא האחרון. התא השכן שלי." הוא נעץ בדניאל מבט. "התא שלך."
שוביה טלטל את ראשו. "אתה ניסית להציל אותי," אמר שוביה. "אתה התפללת יחד איתי. אתה היית האדם היחיד כאן שהיה אדם טוב, שהיה אדם שאכפת לו." הוא חייך. "אז פתחתי את הדלת שלך… וחיכיתי בסבלנות. אתה מבין, זה לא באמת יציאה לחופשי אם מישהו אחר משחרר אותך. הייתי חייב לצאת מהתא ההוא בעצמך." הוא פרש את ידיו. "חיכיתי בסבלנות עד שתצא… כדי לפגוש אותך סוף סוף, ולעלות אתך בחזרה לעולם."
אבל הבעת זעם עלתה בפניו. "חשבתי שאתה תהיה אתי במסע שלי," לחש. "שתעזור לי לשים קץ לכל אלה שפוגעים באנשים אחרים. אבל," קולו עלה בצעקה, "אבל אתה מרוכז אך ורק בעצמך!"
דניאל הביט הצידה. חבריו היו שם לצידו, מחזקים אותו. שמחה מחייך, יעקב ותומר נועצים בשוביה מבט חמור סבר, שגיא דורך את הנשק שלו ומכוון אותו.
"מרוכז בעצמי?" שאל דניאל ברעד. "מרוכז בעצמי? אולי אתה צודק," הוא אמר. "באמת לא שמתי לב מספיק כדי לעצור את מי שפוגע באנשים אחרים. באמת לא שמתי לב מספיק… לעצור אותך."
זה היה כאילו הוא זרק פצצה אל מרכז החדר העגול.
שוביה רעד בזעם. "אותי?" לחש. "אותי?!"
"אתה הרגת את ישי," לחש דניאל.
"הוא היה אחד מהם!" אמר שוביה. "אם לא היית רץ כמו אידיוט אלא נשאר להקשיב לי…" הוא הוציא כמה דפים מקומטים מכיסו, ונופף בהם. "אתה יודע מה זה?" אמר, קולו מלא לעג. "זה דו"ח, דו"ח שהחבר שלך ישי החזיק, דו"ח לגבי הניסויים – "
המילה הזאת, הניסויים, כמו שלחה חץ בליבו של דניאל בכל פעם שהיא נאמרה; הוא כבר לא היה מסול לעצור את שטף הזכרונות שהכו בו – הצרחות, הכאב, טעם הקיא בפיו. הוא כל פעם גישש למצוא את ידו של נעם, אבל נעם רק ישב ובכה ובכה ולא הושיט לו יד…
"הוא היה אחד מהם," אמר שוביה, צועד צעד קדימה. "הסיבה היחידה שהוא ליווה אותנו הייתה כדי להסגיר אותנו לרופאים. הוא וד"ר לווינשטיין – הם זממו ביחד מאחורי גבנו…"
דניאל פתאום תהה מה עלה בגורלו של ד"ר לווינשטיין, אבל הוא פחד לשאול.
"חשבתי שאתה תהיה לצידי במסע שלי, לטהר את הארץ," לחש שוביה, כמעט באכזבה.
"אני רק רוצה לחזור הביתה," אמר דניאל.
שוביה צחק, והיה זה צחוק חלול וחסר חיים.
"הביתה?" אמר לבסוף. "עוד לא הבנת דניאל? אין הביתה. אין לאן לחזור." הוא צעד עוד צעד קדימה. "מה שהיית לפני הבידוד – מי שהכרת – כל אלה לא קיימים יותר. נולדת מחדש, דניאל," לחש, קווצות שיער נופלות על מצחו ומטילות צללים ארוכים על פניו. "נולדת מחדש כאן באפר הבידוד. אתה חייב לשכוח את מי שהיית פעם. נולדת מחדש כי יש לך שליחות."
"אתה מטורף," לחש דניאל.
"יש לך שליחות," המשיך שוביה. "לטהר את הארץ. לנקום את דם אחיך הזועק מן האדמה." הוא הניד בראשו. "אבל אתה מתכחש לשליחות שלך!"
"מה עם לא תרצח?" אמר דניאל.
שוביה צחק צחוק מהיר. "אני גואל הדם," אמר. "ויש הרבה דם לגאול." הוא נעץ מבט ערמומי בדניאל. "חוץ מזה, אתה רוצח לא פחות ממני…"
דניאל החוויר. "מה… למה אתה… מתכוון…"
"מה קרה לפאר?" האשים אותו שוביה. "אתה הלכת אתו בבית החולים. לאן הוא נעלם? מה עשית לו?"
השאלה הכתה את דניאל כמו ברק, ותחושת קבס עלתה בו. מה קרה לפאר? מה קרה לפאר? הוא לא הצליח להתרכז, הוא לא הצליח לחשוב –
לצידו, נעם, ממרר בבכי אמר "אתה לא חייב לחשוב על זה, דניאל, אתה לא חייב לחשוב על זה…"
שוביה צעד עוד צעד קדימה. "אתה הרגת את פאר, דניאל?"
ופתאום דניאל לא היה בחדר העגול, הוא היה במסדרון בית החולים, שכוב על הרצפה הקרה, ומולו דלתות המעלית נסגרות וצעקתו המופתעת של פאר מהדהדת – והנה שוביה יורד במדרגות ויורה במטורף הזקן, ושואל את דניאל איפה פאר, איפה פאר – הוא נפל במעלית, דניאל רוצה לומר, הוא נפל במעלית – אבל הוא לא מצליח לזכור הוא לא מצליח לחשוב ונעם תופס בידו ומרגיע אותו שהוא לא צריך לזכור את זה הוא לא צריך לזכור את מה שכואב את מה שמפחיד – הוא הלך, אומר דניאל. הוא הלך, אל תשאל… אל תשאל אותי על זה…
ואחר כך בית החולים עולה באש, נשרף בלהבות, קורס אל תוך עצמו…
מה קרה לפאר, דניאל?
אני יודע מה קרה לפאר, אני יודע מה קרה לפאר… הוא מת, נשרף בלהבות, בגלל שלא הייתי מוכן לזכור שצריך להציל אותו…
אתה הרגת את פאר, דניאל?
דניאל התחיל לבכות. "כן," הוא לחש. "אני הרגתי את פאר."
שוביה המשיך להתקדם, הולך ומתקרב לדניאל. "אתה יכול לשכוח את כל זה מאחוריך," לחש לו שוביה. "אתה יכול להפסיק להיות לבד, להפסיק להיות כה שקוע בכאבים וכה מנותק מהמציאות. אתה יכול להצטרף אליי, והכל יתכפר לך. שליחות של קודש נחה על כתפינו."
דניאל הביט לצדדים, וחבריו נעמדו לצידו, גאים ובטוחים.
"הוא מדבר על קודש," אמר שמחה, "אבל ידיו מגואלות בדם."
"הוא קורא לך רוצח, ובאותה נשימה מבקש ממך להצטרף אליו למסע קטל," אמר תומר. "הוא מטורף, הוא חולה נפש מסוכן. צריך לכלוא אותו בתא סגור לנצח."
"אנחנו כאן לצדך," אמר שגיא, קולו יציב ובטוח. "אנחנו כאן לצדך. הוא לא יכול לפגוע בך."
"אתה לא לבד," אמר יעקב, מניח את ידו על כתפו של דניאל. "אתה אף פעם לא תהיה לבד. אנחנו תמיד כאן אתך, אנחנו אף פעם לא נעזוב אותך."
דניאל התמלא פתאום בכוח. הוא התמלא פתאום באומץ.
הוא ראה את המציאות נכוחה.
שוביה היה מטורף, הוא היה רוצח מטורף; אולי באמת הרופאים גרמו לו סבל, אולי באמת הבידוד נכפה עליו והיה רע ונורא – אבל שוביה הרג אנשים חפים מפשע והוא ציפה מדניאל להצטרף אליו. יותר מזה; דניאל היה יכול למנוע כמה מההריגות האלה, אם רק היה מתרכז במציאות, אם רק לא היה מנסה לברוח ממנה…
זהו, חשב לעצמו דניאל. אני לא בורח יותר. אני מסתכל מעכשיו על המציאות בעיניים פקוחות לרווחה.
הוא הביט לצדדים, מעביר את מבטו על חבריו שעמדו לצידו, גאים ובטוחים, נוסכים בו עוצמה.
"אתה לא יכול לפגוע בי," אמר, מישיר את מבטו אל שוביה וצועד צעד קדימה. "אתה לא יכול לפגוע בי. ואני אף פעם לא לבד."
שוביה צחק, עיניו פעורות לרווחה. "אף פעם לא לבד?!"
"החברים שלי כאן לצידי," אמר דניאל בפשטות. "כמו שהם תמיד היו, וכמו שהם תמיד יהיו."
שוביה צחק, וצחק, וצחק. הוא פשט את ידיו, וקרא: "תתחבר למציאות, דניאל! אין לך שום חברים, מעולם לא היו אתך שום חברים. אתה מדמיין את הכל. אתה מדמיין את הכל!"
המילים היו חץ בליבו של דניאל. הוא הרגיש כאילו כל העולם קופא. פעימות ליבו האיטיות היו כל מה שהיה יכול לשמוע.
בום בום. בום בום.
הוא סובב את ראשו לאט, אל שורת חבריו שעמדו מאחוריו, הגב האיתן שלו, מי שעברו אתו את כל הרוע, את כל הצרות, את כל האימה.
יעקב, שמחה, תומר, שגיא. הם כולם חייכו אליו, חיוך עצוב, חיוך של געגוע.
והתנפצו.
עיניו של דניאל נפערו לרווחה, פיו נפתח בצעקה אילמת. החלומות שלו היו שבורים, הם היו שבורים, והוא ניסה כל הזמן הזה להעמיד פנים שהם עדיין אצלו – שהוא עדיין מחזיק אותם בידיו – אבל הם היו שבורים כל הזמן הזה, ועכשיו הם התנפצו בחדר הריק, נמוגים, מותירים אותו לבד…
לבד…
הוא פתאום לא ראה דבר; רק מערבולת של צבע ותנועה. לא חש דבר; רק כאב, כאב מאכל, כאב שמילא את כל כולו, ושנאה, שנאה תהומית ועמוקה –
ושוביה צחק למראהו, צחק וצחק ודניאל כמו שמע את הקול הזה צוחק מעל גופות החלומות שלו, לועג לו, שמח לאיד…
הוא לא ידע היכן הוא, הוא לא ידע מה קורה סביבו, הוא רק ידע שפתאום הוא מזנק, פתאום יש מישהו תחתיו, והוא מכה בעיוורון, בסערה של איברים ושל דמעות ושל כאב –
ושוביה צחק וצחק וצחק –
ופתאום הייתה סכין בידו של דניאל, פתאום הייתה סכין בידו של דניאל, והוא נעץ אותה ונעץ אותה וחבט שוב ושוב בדבר המפרפר שהיה תחתיו, הוא דקר את הצחוק שהתגלגל והתגלגל –
עד שהשתררה דממה.
דניאל נעמד, והוא היה לבד בכל העולם כולו.
הוא רכן לרצפה, מרים את התפידנית המוכתמת בדם, נזהר שלא להסתכל במה ששכב על הרצפה. הוא הביט סביבו, על החדר העגול, הדומם.
לא נותר לו עוד לאן לברוח.
ובאותו רגע ידע דניאל שאין לו גם לאן ללכת. הוא יישאר פה, יישאר כאן למטה בבור מתחת לאדמה, ויחכה שהחשיכה תיקח אותו.
אבל קודם… קודם הוא היה חייב לראות את השמיים בפעם האחרונה. להפרד מהם.
ואז לשוב למטה. כי לא נותר לו מקום בעולם בני האדם, במקום בו אנשים עדיין חיים וליבם לא חלל בקרבם.
דניאל צעד אל המדרגות. כל צעד לווה בהרגשה של פקחון, בהרגשה של ערות, כפי שלא חווה זמן רב. הוא הרגיש כאילו התעורר משינה ארוכה, אל עולם שלא היה טוב יותר מהסיוטים שפקדו אותו בזמן השינה.
"דניאל," לחש לו קול קטן, מיותם.
דניאל הביט לאחור. נעם רכן על הרצפה, פניו שטופות דמעות.
"דניאל," הוא בכה. "קח אותי אתך. נלך מפה. אנחנו לא חייבים לזכור מה קרה פה, אנחנו לא חייבים לחשוב על זה…"
דניאל כרע ברך לצד הילד הממרר בבכי, ונשק לו על מצחו.
"אני לא יכול," הוא אמר בלחש. "אני לא יכול יותר לברוח. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה."
והוא פנה ללכת אל המדרגות.
"דניאל!" צווח נעם בהיסטריה, קופץ על רגליו. "דניאל!"
דניאל טיפס במדרגות המוארות באור אדום, עולה צעד אחר צעד. מאחוריו הדהדו צעדיו של נעם, שרץ בעקבותיו. "אל תלך בלעדי, דניאל!"
אבל דניאל הגיע למעלה, והוא סגר את דלת הפלדה הגדולה בפניו של נעם, והחזיק אותה בזמן שנעם הלם עליה באגרופיו הקטנים, בוכה ומייבב, צועק את שמו של דניאל.
בסוף היה שקט.
דניאל עלה במדרגות, אל עבר השמיים שבחוץ.
הוא כאב, הוא בכה, הוא אבד את הכל. הוא חשב שאי אפשר לפגוע בו, וגילה שתמיד אפשר לפגוע, גילה שהוא לבד בכל העולם הזה, תמיד היה לבד.
אבל פתאום, בעודו צועד למעלה, הוא הרגיש משהו מפרפר בו. הוא הרגיש כאילו הוא נולד מחדש. נולד בחדש מן האפר, מן הלהבות. לא בשביל שליחות הרצח של שוביה; למעשה, לא בשביל שליחות כלל. הוא נולד מחדש, אך לא כמו עוף חול, אלא כמו גחלת ששבה להתעורר, מגולגלת באפר המדורה הכבויה.
הוא נולד מחדש כדי להישיר מבט אל סוף העולם, ואז לגווע יחד אתו.
וכך עלה דניאל ויצא אל הרחוב שליד תחנה מרכזית. השמיים היו אפורים, ורוח קלה נשבה. הוא עצם את עיניו, ונתן לרוח לשטוף אותו.
לזמן מה זה כל מה שהיה: מגע הרוח על פניו, ידיו הפרושות לרווחה.
לא היה שום דבר אחר, ולא היה צריך להיות שום דבר אחר….
***
כאשר קול המנוע החריד אותו והוא פקח את עיניו, גילה דניאל שדמדומי חשיכה כבר ירדו על העולם.
לצידו נעצר הרכב המסחרי הלבן, החבוט. חלון הרכב נפתח ויניב הביט בו. "דניאל!" הוא אמר, וקולו שמח ובטוח כאילו לא סוף העולם עכשיו, כאילו אנשים לא מתים וכאילו השמיים לא מכוסים באפר. "דניאל! אתה עולה אתי?"
דניאל פסע צעד קדימה. לעלות אתו? האם הוא יכול לעשות את זה?
"אתה יודע," אמר יניב. "חשבתי שיצאתי קצת טיפש בשיחה הקודמת שלנו. כלומר, אני מבין למה לא רצית להמשיך לנסוע אתי."
למה? חשב לעצמו דניאל.
"הרי אמרת שאתם חמישה," הצטדק יניב. "אבל אני שכחתי מזה כשדיברתי אתך. ברור שלא תרצה לעלות אתי לצפון בלי החברים שלך. אבל שמע," הוא אמר. "הורדתי את הארגזים – יש עכשיו מלא מקום מאחור. ואני אשמח להסיע גם את החברים שלך. לעזור לכם לצאת מעיר הרפאים הזאת, להתחיל את החיים שלכם מחדש. אין לי בעיה לחכות כמה זמן שצריך עד שתשאל אותם."
להתחיל את החיים מחדש? האם הוא מסוגל לעשות את זה?
דניאל הביט לאחור, אל הכניסה אל תחנת הרכבת. דניאל הישן מת, מת בתחתית מעבדת הבידוד, מת יחד עם חבריו. מת יחד עם התקווה למצוא שוב את ביתו, למצוא שוב את משפחתו.
דניאל הישן נח, יחד עם שאר החלומות השבורים, בבור האפלה.
אבל דניאל החדש – האם הוא מסוגל להתחיל את החיים מחדש? האם הוא מסוגל לא לברוח מהמציאות, מן העולם, אלא להמשיך להתקדם קדימה?
דניאל לא ידע. אבל פתאום, הוא רצה לברר.
הוא צעד קדימה. "אני בא," לחש בקול צרוד. "אני בא אתך."
יניב הנהן, במבט שמח. "ולגבי החברים שלך – "
"אני לבד," אמר דניאל. "אין אתי אף אחד… אין יותר אף אחד."
הרכב ירד בכביש המפותל שיצא מירושלים. דניאל ישב, בוהה בחלון, מביט בעולם המכוסה חשיכה.
הוא לא ידע לאן הם נוסעים; יניב דיבר על מחוזות צה"ל בצפון, על יישובי פליטים. דניאל לא ידע לאן הוא הולך, אבל הוא גילה שלא ממש אכפת לו.
"אני שם מוזיקה, בסדר?" שאל יניב. דניאל משך בכתפיו. יניב הכניס דיסק לתא ולחץ על כפתור.
"אל תשכחי שאמרתי לך, אל תשכחי… שהכל כבר ידוע מראש. אנו כאן להעביר את הזמן…" עלתה הנגינה מהרמקולים. דניאל עצם את עיניו. אולי, אולי הוא יצליח לישון… שינה נטולת סיוטים, נטולת חלומות.
אולי כשהוא יפקח את עיניו, הוא יהיה בעולם חדש.
הרכב הגדול נסע אל תוך הלילה השחור, צלילי המנגינה מרחפים אחריו בכביש הריק.
סוֹף הָעוֹלָם, סוֹף הָעוֹלָם
זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁהִפְסַקְנוּ לַחְלֹם
כְּשֶׁהִפְסַקְנוּ כְּבָר לְקַוּוֹת
זֶהוּ סוֹף הָעוֹלָם, סוֹף הָעוֹלָם…