המוות השכונתי עמד מול מדף הקירור והתלבט בין שני סוגי השמנת. לכאורה הם נראו אותו הדבר – אותה החברה, שניהם 'שמנת לבישול' ועם אותו אחוז שומן. אבל על קופסא אחת היה ציור של ברוקולי, ועל השנייה ציור של פטריה.
ברוקולי או פטריה? למה בכלל יצרני השמנת מסבכים כל כך את החיים?
בסוף הוא הכניס את שתי קופסאות השמנת לעגלה שלו. שיהיה. הוא יכול להקפיא את השמנת השנייה עד שיזדקק לה.
המכולת השכונתית הייתה מקום שקט ורגוע, והמוות השכונתי אהב לעשות בה קניות. הוא ידע, כמובן, שאחת מהסיבות שהמקום היה שקט כל כך הייתה שהוא בא לעשות בו קניות, אבל השלים עם זה.
הוא עבר דרך מדפי השוקולדים, ולאחר התלבטות קצרה החליט שלא להוסיף שוקולד לעגלה שלו.
כמו תמיד, ילדים התרחקו ממנו בזמן שהוא צעד. זו לא הייתה אשמתם, הוא ידע. ההורים שלהם הזהירו אותם שיתרחקו ממנו.
כאילו מה, חשב לעצמו בעצבנות-מה בזמן שאצבעותיו השלדיות ריחפו על פני העגבניות. מה הם חושבים, שאם הם יתקרבו אליי אני אחליט פתאום שהגיע זמנם למות? הם אמורים כבר לדעת שלא כך עובד העניין. הרי מוסכניק שהולך ברחוב לא מחליט פתאום לפתוח מכסי מנוע, נכון? סנדלר לא הולך ודופק לאנשים על הסוליות סתם ככה באמצע היום…
הוא בחר שש עגבניות והוסיף אותן לעגלה. משיכה קלה בגלימתו השחורה גרמה לו להפנות את מבטו מטה. הוא ראה ילד קטן, שמיהר לשחרר את הגלימה ולהמלט אל מאחורי מקפיא הארטיקים, שם חיכו לו חבריו המצחקקים.
אם למוות השכונתי היו עיניים, הוא היה מגלגל אותן בארובותיהן.
הוא התקדם אל מדור הלחמים והכניס לעגלה שני כיכרות.
"סליחה," פנה אליו קול, שברירי ומוכר. "סלח לי. בבקשה."
המוות השכונתי החניק אנחה, מאחר והיה מנומס, והסתובב אל מר פדלמן. מר פדלמן היה מהבחורים הקשישים של השכונה – והמוות השכונתי ידע שבמוקדם או במאוחר הם ייפגשו לפגישה קצת יותר משמעותית מאשר בין מדפי המכולת. המוות השכונתי ניסה להתחמק מפגישות עם מר פדלמן, מאחר והזקן התחיל כבר להתנתק מענייני ההווה ולא הפסיק להטריד את אותו.
"בבקשה," אמר מר פדלמן בקול תחנונים. "רק מכתב אחד. אני אפילו לא צריך שתעביר לי תשובה. רק תעביר מכתב אחד…"
"מר פדלמן," אמר המוות השכונתי בקול נחוש אך לא תקיף מדי. "הסברתי לך כבר, אני לא מכיר את הבן שלך, לא פגשתי אותו, אפילו לא הייתי בתפקיד בזמן מלחמת ששת הימים – "
זה היה נכון; הוא היה בשבתון בשנה ההיא.
"אבל ודאי יש לך איזו דרך," ספק מר פדלמן את כפיו. "בבקשה, רק מכתב אחד…"
המוות השכונתי הניד בראשו. "אפילו אם הייתי מכיר את הבן שלך, ואני לא," אמר בקול יגע. "אין לי שום דרך להעביר מידע או לתקשר עם – "
"פדלמן, תעזוב את הרוצח הזה," נשמע קולה החד של שולה, שגרה בדירה ממול המוות השכונתי. "כמה פעמים אני צריכה לומר לך, תתרחק ממנו או שהוא – "
המוות השכונתי לא אהב עימותים, אבל נימת קולה של שולה תמיד איימה להוציא אותו משלוותו. "סלחי לי," אמר בנימוס קר, "אבל ההאשמות המרומזות שלך שאני – "
"מרומזות?" צווחה שולה. "שאני אתחיל לספור לך כמה אנשים פה הובלת אל הקבר, רוצח? הבן של הרוזנברגים. מועלם הזקן. הבת של שושק'ה, הזוג קראוס – "
"שולה, שולה, מספיק," מלמל שטראוס, מוכר המכולת, שמיהר בריצה מן הקופה כדי לעצור את המהומה. "בבקשה, שולה. אין צורך בכל זה."
"אני לא מאמינה שאתה מוכן למכור לרוצח הזה!" ירקה שולה. "תאמין לי, אנשים צריכים להפסיק לפרנס אנשים כמוך!"
היה ניתן לראות ששטראוס נפגע, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא התעסק עם שולה. לאחר כמה מילות הרגעה, ושובר זיכוי מהמכולת, היא נאותה ללכת, ושטראוס התיישב באנחה מאחורי הקופה.
"אני מתנצל," אמר למוות השכונתי. "אני באמת מתנצל."
"אין דבר," אמר המוות השכונתי, והתחיל להניח את המצרכים שלו על הפס הנע. "זו לא הפעם הראשונה שלי."
ואחרי הכל, השכונה הזו הייתה שקטה ונוחה, יחסית. לא הרבה עבודה, ורוב הזמן הוא היה יכול לשבת בבית בנחת ולקרוא איזה ספר. נכון, מדי פעם בדרך למכולת הוא היה נתקל במישהו כדוגמת שולה, אבל בסך הכל? אם משווים את זה, למשל, לתקופה שבה עבד בבית החולים… שם הם היו חמישה, במשמרות מתחלפות, וזכו למבטי שטנה ואימה בכל צעד שעשו במסדרונות…
שטראוס העביר את הפריטים, מפטפט ללא הרף. " – לומר דברים, אז הם אומרים אותם, ואין מה לעשות. ככה זה שכנים. אגב על החלב יש מבצע, אם אתה רוצה לקחת – "
קול חריקת בלמים, חבטה וכמה צעקות נשמעו מבחוץ. לרגע השתררה דממה. שטראוס קפא במקומו, החלב בידו, והחיוך נותר לרגע על פניו, כאילו שרירי פניו טרם קלטו את המצב. אחרי שנייה התחדשו הצעקות מבחוץ, והחיוך גווע.
"סלח לי," אמר המוות השכונתי בנימוס.
"כ… כמובן," מלמל שטראוס.
המוות השכונתי יצא מן המכולת, וראה את זירת ההתרחשות מייד: רכב עמד באלכסון ליד מעבר החצייה, ואנשים רבים הקיפו אותו במעגל. כמה צעקו, כמה דיברו בפלאפון, כולם כאחד השתתקו והביטו בו כשעבר ביניהם.
במהרה, השקט הפך למלמול, ואז אנשים התחילו לצעוק.
"תרחיקו אותו! אל תתנו לו לעבור! שמישהו יקרא לאמבולנס – שמישהו יעשה משהו – "
אבל זה לא עזר, כמובן; הם לא היו מסוגלים לעצור אותו. הם לא היו יכולים לעשות דבר מלבד לצפות בו, באימה משתקת, מתקרב אל הרכב הפוגע.
נהג הרכב עמד מחוץ לרכב, ידיו מכסות את פניו והוא מתייפח. המוות השכונתי עקף אותו, ורכן לצידו של הילד ששכב על הרצפה. הוא נשם נשימות כבדות, מחרחרות.
"לא!" צעקה מישהי. למרות האימה, היא אחזה בכתפו של המוות השכונתי. "בבקשה, לא!"
אם למוות השכונתי היו עיניים, הרי שהיה עוצם אותן בכאב. במקום זאת, הוא הושיט יד אחת והרחיק את אמו של הילד בתנועה עדינה. לאחר מכן רכן שוב אל הילד, ונגע במצחו באצבע שלדית.
הילד השתתק.
"לא!" צרחה האם ופרצה בבכי. "לא!"
המוות השכונתי אסף את הילד בזרועותיו. באחיזתו הבטוחה הילד נרגע, שריריו נרפו, והוא נדמה כמעט כאילו הוא ישן.
"מה שמך?" שאל המוות השכונתי.
"איתן," ענה הילד.
"איתן זה שם יפה," אמר המוות השכונתי. הוא החליק באצבעו על לחיו של הילד.
"אני עייף," לחש הילד.
"זה בסדר," אמר המוות השכונתי, מאמץ את הילד אל חיקו. "זה בסדר."
הוא פסע החוצה, ומעגל האנשים פינה לו מעבר. כמו תמיד, ההלם נתן את אותותיו והשתיק את האנשים. אבל מהר מאוד התחלף השקט בצעקות, בגידופים, ובקללות. האנשים קראו לו בכל שם נוראי שיכלו לחשוב עליו; איחלו לו את כל הרע שבעולם; הבטיחו לנקום בו אם ייראה שוב את פניו בציבור.
המוות השכונתי היה רגיל לכל אלה, אבל זה כאב כל פעם מחדש.
הרי מה הם רצו? שהילד יישאר שם על הכביש, בלי שאף אחד יבוא לטפל בנשמתו? מה הם חשבו שיקרה?
ביצה פגעה בגלימתו השחורה של המוות השכונתי, התנפצה והגירה נוזל צהבהב. המוות השכונתי הרכין את ראשו, ועטף את הילד כדי להגן עליו מהביצים.
עכשיו הם קוראים לו בשמות, אבל הוא ידע שהם זקוקים לו. וכל אחד מהם יפגוש אותו, בסוף של דבר. וזה הרי עדיף. הוא ידע זאת. כל אחד היה מעדיף לפגוש את סופו עם שכן, עם ידיד, ולא עם איזה פקיד אפור פנים שכל שהוא רוצה זה לסמן וי באיזו רשימה…
המוות השכונתי פסע בין האנשים ששנאו אותו בכל ליבם, האנשים שהיו זקוקים לו כל כך, האנשים להם הקדיש את זמנו. בסופו של דבר הצעקות השתתקו, והאנשים התפזרו. הם ידעו שדבר לא יכול לעצור את המוות.
בסופו של כל העניין, שב המוות השכונתי אל המכולת. שטראוס התנצל, ואמר שכבר פיזר את כל המוצרים בין המדפים. המוות השכונתי אמר לו שאין דבר.
הוא צעד שוב אל המקרר החלבי, וחשב באנחה:
רק עד כמה עשרות שנים עד הפנסיה. רק עוד כמה עשרות שנים עד הפנסיה…