דניאל התיק את מבטו משולחן הספרים, ולגם מהאייס קפה שלו.
"…ומסתבר שכל ישיבת כרמיאל הוכנסו לבידוד ביתי," אמר יעקב. הוא דפדף באחד הספרים שעל השולחנות. "קטע, נכון? זה ממש כמו מה שהיה אז, עם הקורונה."
"אהה," הנהן דניאל. "מי היה מאמין שכל כך מהר האנושות תתמודד עוד פעם עם מגיפה כלל עולמית?" הוא צחקק.
"גם אז כל הבלגן התחיל סביב פורים," אמר שלמה. הוא משך ברצועות התיק שלו. "יאללה, אתם באים?"
"באים, באים," אמר דניאל. "רק הסתכלנו רגע על הספרים."
"אני מכיר את הרגע שלכם," אמר שלמה. "אם אני לא אמשוך אתכם החוצה, אתם תקעו פה עד שנפסיד את האוטובוס שלנו."
"אנחנו בכלל לא נוסעים באותו אוטובוס," ציין יעקב.
"טוב, אבל יש לי אחריות לדאוג לכך שאתם תגיעו הביתה," אמר שלמה וזקר את גבותיו. "באמת! ההורים שלכם משלמים לי לפי שעה. אתם כאלה רחפנים."
דניאל גלגל את עיניו. "כן, אמא," אמר. "אנחנו באים."
הם יצאו מצומת ספרים. התחנה המרכזית המתה, כרגיל. אנשים רצו ממקום למקום; כמה מהם עוד לבשו פריטים של פורים, כאילו חודש אדר נמשך עד סופו ולא רק עד האמצע. שלושת החברים נדחקו בקהל ועלו על הדרגנוע.
"אני חושב שעוד כואב לי הראש," גנח יעקב.
"שתית יותר מדי," אמר שלמה בצדקנות. "אתה תמיד שותה יותר מדי."
"זה בגלל שהישיבה מתקמצנת על האלכוהול שלה," רטן יעקב. "הוא תמיד כל כך מגעיל."
"הרמב"ם בכלל אומר שיוצאים ידי חובה בשנת צהרים," אמר שלמה. "לא היית צריך לשתות כל כך הרבה, בייחוד אם זה אלכוהול מגעיל."
"אוי, תשתוק," נופף יעקב בידו. "אין שום יידישקייט בלישון שנת צהרים."
"שטויות," אמר דניאל. "זו המצווה הכי חשובה בשבת, שנת צהרים."
הם הגיעו לקומה השנייה, כשהבחינו בהתרחשות. שוטרים לבושים במסכות חסמו את הדרך אל הקומה השלישית. תורות של אנשים כועסים החלו להיווצר מולם, וצעקות נשמעו.
"מה זאת אומרת אי אפשר לעלות? האוטובוס שלי – "
"האוטובוסים לא ייצאו בקרוב," אמר השוטר בעייפות, "התגלה למעלה – "
"מה קורה פה?" לחש דניאל.
"לציבור הנוסעים שלום," נשמע קול הכריזה. "פעולת האוטובוסים הופסקה עד לשעה חדשה, בשל המצאות חולה מאומת בקומה השלישית. דיר פסנג'רס…"
דניאל, יעקב ושלמה הביטו אחד בשני.
"איזה לחץ," אמר דניאל. "כאילו, אז יש חולה מאומת למעלה, זו לא סיבה לסגור את הכל – "
"אני לא יודע," אמר שלמה, מקמט את המצח. "כלומר, אתה זוכר איך בפעם ההיא עם הקורונה כל המשק היה מושבת כל כך הרבה זמן? אני חושב שקצת לחץ בהתחלה שיבודד במהירות את החולים יכול לעזור שלא נגמור כמו פעם שעברה…"
"זה גם בכלל לא כמו הקורונה," הוסיף יעקב. "הרבה יותר אנשים מתו מזה. רק תסתכלו על המספרים בבריטניה…"
"כן, אבל זה לא מדבק כמו הקורונה," טען דניאל. "הקורונה הדביקה חצי מהמדינה תוך חודשיים, ואילו עכשיו – "
"אנחנו מבקשים מכולם להיות רגועים," צעק אחד השוטרים במגאפון, "ולשמור מרחק אחד מהשני. כל מי שבתחנה, אני חוזר, כל מי שבתחנה, יעבור בדיקה כעת לוודא שהוא לא נשא. בבקשה לשמור על הסדר ועל הוראות המשטרה…"
"וואו," אמר דניאל. "איזה בלגן."
ואכן, בלגן התרחש. אנשים צעקו ונופפו בידיהם. חלק ניסו להצמד לקירות, אחרים שעטו קדימה. הרופאים, כולם עטויי מסכות וכפפות, ניסו להפריד בין האנשים ולסדר אותם. כמה פרמדיקים בחליפות מגן עברו בקהל.
לאחר כעשרים דקות של בלגן, צעקות והתכתשויות יצרו השוטרים מעין סדר בקומה. כל הקהל המתין בקבוצות קטנות, וניגש אחד אחד אל פתח המדרגות, שם פתחו הפרמדיקים עמדת בידוק קטנה. מי שנמצא נקי (והיו אלה רוב מוחלט של האנשים), שוחרר לרדת מטה.
"האוטובוסים לא יפעלו היום," חזרו ואמרו השוטרים.
דניאל, יעקב ושלמה המתינו בסבלנות לתורם. הם שתקו; נראה שהבדיחות לא התאימו למצב. בהתחלה הם ניסו לשוחח על נושאים אחרים, אבל השיחה גוועה מהר.
תורו של דניאל ללכת הגיע. הוא נופף לשלמה וליעקב. "נפגש למטה," אמר להם, וצעד אל עמדת הבידוק.
זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותם.
***
"אנו רצים והם רצים. אנו רצים לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. שנאמר, ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת; אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך. יהי רצון מלפניך…"
לאחר הקדיש הם רקדו מעט, ואז התיישבו ליד השולחן. ישי מזג לעצמו כוס של פיוז טי. גרונו היה יבש לאחר הנאום הארוך.
"שכוייח, ישי!" אמר מיכאל וטפח על כתפו. "הסיום הזה הגיע בדיוק בזמן. אני גווע ברעב," הוא צחק.
ישי חייך. "שלושים יום לפני החג, וזה," אמר. "עכשיו אני אלמד מסכת קצרה יותר, להספיק לתענית בכורות."
"זה משהו שרק אנשים כמוך שמים לב אליו," אמר ישראל והקיש בפלאפון שלו משהו. "אנשים נורמליים, כמונו, בכלל לא זוכרים שהתאריך הזה קיים."
"שקט כולם!" אמר יאיר. הוא הדליק את הטלוויזיה וזפזפ בין הערוצים. "עוד שתי דקות ההצהרה של ראש הממשלה."
"לא נמאס לו לתת הצהרות," גלגל ישי את עיניו. "כל יום מחדש. משרד הבריאות מודיע על תקנות חדשות. אין להתקהל מעל מאה איש. יש ללבוש כפפות על האוזן ולחטא את בית השחי בוקר וערב."
מיכאל וישראל פרצו בצחוק.
"זה ממש כמו בהארי פוטר חמש," הוסיף ישי. "כל בוקר, תקנה חדשה, משהו חדש מבוטל…"
"אוי, תסתמו," אמר יאיר. "אנחנו לקראת משבר לאומי. איזה לאומי? משבר גלובלי. תקחו את זה ברצינות!"
"הו לא, סוף העולם הגיע!" אמר מיכאל בקול מעושה.
ישי צחק. "כן, אחי, תרגע. כמות הפעמים שאמרו במאה הזאת שסוף העולם הגיע היה יכול לכלכל עשרות סרטי מדע בדיוני."
יאיר הגיע אל הערוץ הרצוי, ופניו של ראש הממשלה מילאו את המסך.
"…עוצר החל מהשעה שבע בערב," הוא אמר. "כל אזרח יקבל לביתו צו זימון לבידוק רפואי. משרד הבריאות עומד על כך שיונפק תו בריאות לכל אזרח שיימצא שאינו נשא…"
"איזה בלגן," שרק מיכאל.
"…נלקחו לבידוד," אמר פרשן החדשות. "על פי דברי שר הבריאות, הוכשרו לאחרונה מאות יחידות בידוד חדשות באזורים שונים בארץ, רובן תת קרקעיות כדי למנוע התפשטות…"
ישי סיים את הכוס שלו ובהה בטלוויזיה בהבעה קודרת. הייתה לו הרגשה שהעולם עומד להשתנות, ולא לטובה.
***
"זה הכל שקרים," הכריז שוביה. הוא נשען על הגדר, עשן הסיגריה שלו מתבדר ברוח. "תראו לי עוד מדינה אחת בעולם שמגיבה ככה. אני אומר לכם, הם סתם מחפשים תירוצים להתעמר באזרחים."
"נו, זה ברור," אמר אלקנה וטלטל את ראשו. פאותיו העבותות היו מפוזרות. "נראה שנמאס להם ללכת מכות אתנו."
שוביה צחקק. הוא שאף שוב מהסיגריה.
הבוקר היה נאה, ורוח נעימה ליטפה את שערם של שוביה ואלקנה. הם עמדו שניהם ליד הגדר של היישוב (המאחז, יש יאמרו. הגבעה, יאמרו אלה שירצו יותר לדייק) שלהם. במקבץ הצריפים/אוהלים שמאחורי הגדר ישבו כמה מהחבר'ה האחרים, ובעבעו קפה שחור על גזיה.
הנוף היה מדהים בהחלט. השומרון כולו היה פרוס מולם, והיה שייך כולו להם.
"אני אומר לך, אם יש סיבה שהמגיפה הזאת הגיעה לארץ – זה רק בגלל המדינה," אמר אלקנה בפסקנות.
"אתה צודק," הסכים שוביה. "תאמין לי, ריבונו של עולם מופתע כל יום מחדש כמה יהודים יכולים לשנוא את עצמם." הוא נשף עננת עשן.
היה יום יפה. בימים כאלה הוא היה יכול לעמוד בחוץ ובאמת להרגע. לשכוח מהצרות, לשכוח מהעבר. להיות עצמאי, חופשי. אם להיות מעט קיטשיים, להיות חי. שוביה עצם את עיניו, מתענג על השלווה.
קול מנועים החריד לפתע את השקט.
"אוי לא," אמר אלקנה וצמצם את עיניו. שוביה זינק מהגדר. "לעזאזל," גידף.
אל הכביש טיפסו שלושה ג'יפים.
"פינוי! פינוי!" צעק אלקנה אחורה. החבר'ה בפנים זינקו במהירות והתחילו לעבוד. בעוד הג'יפים הולכים ומתקרבים, החלו הנערים לתפוס ציוד – או עיזים – ולרוץ איתן לכיוון הנגדי.
"קדימה!" צעק שוביה. "הם מגיעים!"
הוא, אלקנה ורועי רצו קדימה עם כמה צמיגים שהכינו מראש. הם הבעירו אותם על שביל הגישה, ואז פיזרו חתיכות מתכת מאחוריהם.
"בואו!" שאג שוביה לאחור. "כל מי שלא מסליק ציוד – בואו לעזור לנו לחסום – "
קול שריקה, ואז פיצוץ קטן. שוביה פתאום לא היה מסוגל לראות כלום – עננה של חול עלתה ואיתה הרגשה של חנק שעלתה בגרונו ומחצה את קנה הנשימה שלו, תחושה חריפה מלווה בטעם מריר. דמעות עלו בעיניו בזמן שהוא השתעל והשתעל, ולא היה מסוגל לשמוע או לראות מה קורה מסביבו-
היה נדמה לו שהוא שומע ריצה, היה נדמה לו שמישהו אוחז בו; היה נדמה לו שהוא שומע קול פוקד "תכניסו אותם אחורה!". הוא ניסה להתנגד, הוא בעט לכל הכיוונים; ואז הוא חש דקירה בכתפו, והעולם התעמעם לכתם שחור.
*
"זה היה פשוט יחסית," הודה החייל רחב הכתפיים לבוש משקפי השמש לרופא, שעמד לידו, מסיכת הפנים שלו מסתירה את הבעתו.
"אמרתי לך," אמר הרופא בשביעות רצון. "הם רגילים שאתם באים להוריד את המבנה. הם לא מוכנים בכלל לתרחיש שבו כל מה שמעניין אתכם זה הם עצמם."
הוא פקק את אצבעותיו. "תודיעו ליישוב שכולם כאן נמצאו נשאים," הורה. "זה ימנע את השאלות החטטניות…"