"סליחה על האיחור. הנה, הבאתי איתי את הנרות השחורים, את הקטורת – "
"למה לך כל אלה?"
"את הגירים האדומים, את התרנגול השחור, את עלי האיוואסקה – "
"מספיק, די, תראה כמה בלגן אתה עושה פה! בשביל מה כל הדברים האלה?"
"התאריך! הלילה הוא ה-31 באוקטובר. חיכיתי לזה כל החודשים האחרונים – "
"פטהגן. רואים כמה שאתה צעיר. תקשיב לי…"
"אנחנו לא הולכים לעשות את זה הלילה? את הזימון הגדול?"
"תזיז את כל הדברים האלה הצידה. אי אפשר לזוז פה. לא, אנחנו לא הולכים לעשות את זה הלילה. אתה יודע איזה יום היום?"
"השלושים – כלומר, בשבוע? ראשון."
"ראשון, נכון. אתה יודע מה הפער בין יום ראשון ליום שישי?"
"טוב, אממ, זה תלוי מאיפה אתה סופר – "
"לא, אוויל שכמותך. הפער הוא אינסופי; יום שישי לעולם לא ידמה ליום ראשון. אלה ימים אחרים, עם מהות אחרת, וזרמי הבריאה בהם שונים בתכלית."
"הו."
"אני שמח שאתה מבין."
"אז צריכים לחכות בסך הכל עד ליום שישי, ה-31 באוקטובר הבא, נכון? זה ייצא… תן לי רגע לבדוק ביומן שלי – הוא נמצא פה מתחת לשקיקי המלח – "
"תקשיב לי…"
" – הנה: בעוד חמש שנים."
"זה לא מספיק. למדת כבר היסטוריה?"
"אני מתקדם."
"טוב. אז אתה בטח יודע שהיו כבר כמה וכמה פעמים שהתאריכים קפצו; כל פעם איזה שליט אחר והגחמות שלו. בכל מקרה, עכשיו לא ה-31 באוקטובר."
"הו."
"זה גם בכלל לא משנה המספר הזה. העניין הוא המהות, המהות של התהליך. השנה היא מחזורית, אתה מבין. צריך לקלוע לזרמים הנכונים, להצטלבות הנכונה של הכוחות השמימיים; ה-31 באוקטובר הוא רק סימן."
"אני מבין."
"בשביל זה חשוב להסתכל על הכוכבים, אה? יש לך טלסקופ, נכון?"
"כן."
"ואת נוסחאות הכוכבים בנקרונומיקון, שיננת?"
"חלקית, אבל – "
"כשהכוכבים יהיו נכונים, יגיע הזמן."
"מממ. אבל מתי זה יהיה?"
"אי אפשר לדעת, זה בדיוק העניין. לכן צריכים להיות מוכנים בכל יום. לשנן את הפסוקים, לבדוק את הכוכבים, להכין את הקרבנות. בכל יום שיבוא, אנחנו צריכים להיות נכונים."
"אנחנו מחכים כבר מאות שנים."
"אלפי שנים. עשרות אלפים, אולי. משחר ההיסטוריה, ועוד מלפניה, האנושות חיפשה את הסימן בכוכבים."
"הוא ממשיך להתמהמה, אם כך. ואין שום דרך לגלות מתי?"
"יש דרכים, יש דרכים… אבל אתה יודע, יש נתיבים שאדם אינו יכול ללכת בהם ולשמור על שפיותו. יש סודות שכדי לגלות אותם צריך להתנתק לחלוטין מהצד הזה של העולם."
"אז זה מה שכל האלה – "
"כן. יש סיבה שיש עמודים שלא הועתקו מהנקרונומיקון המקורי. כמות המתלמדים שאיבדו את שפיות דעתם במסדרון האפל אל השער הכסוף…"
"אבל איך אנחנו יכולים… כלומר, איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהרגע יגיע? שהכוכבים באמת יסתדרו? שקת'ולהו פטהגן יקום מר'לייה ויתקע בקול גדול, לבשר את בוא האלים?"
"איך אנחנו יודעים? משום, שהציפייה לכך היא הדבר היחיד עליו ניתן להשען בעולם הזה. תראה, תסתכל מסביב. איזו משמעות אפשר למצוא בכל מה שקורה פה? מה יכולה להיות התכלית? היא ודאי לא נמצאת פה, בעולם הארצי, המגושם והחלוש הזה. הו, לא."
"אז היכן היא כן?"
"התכלית האמיתית היא ההבנה שאין תכלית. הכל חסר משמעות; שום דבר אינו חשוב מספיק בשביל שתהיה לו כזו. זו האמת הגדולה של היקום. וזה מה שמסמל חלומו של קת'ולהו. כל עוד הוא ישן, בני האדם יכולים לדמות לעצמם כי יש משמעות בחייהם. כשיתעורר, הם יגלו שהכל היה כאין ואפס. הם אפילו לא היו כלים למען המטרה."
"זה מאוד… משחרר."
"בדיוק."
"אז למה להמשיך לבדוק את הכוכבים? למה לא פשוט להמשיך בחיים – וכשהיום יבוא, הוא יבוא – "
"אתה לא מבין? אנחנו אלה שרואים את האשליה, אלה שמסוגלים לחדור אותה. אנחנו לא יכולים לשקוע בחלומות של שאר בני האדם, לדמות בעצמנו את החיים. אנחנו חייבים – מוכרחים – לחכות בכל יום שיבוא. מישהו צריך לעמוד על המשמר; מישהו צריך להיות עד."
"אבל חשבתי שהכל חסר משמעות."
"זה מה שהופך את העדות הזאת להיות עולם ומלואו."
"אני… לא בטוח שהבנתי."
"בשביל זה יש לך עוד הרבה מה ללמוד, אה? עכשיו קח מפה את כל הזבל הטקסי שלך. עוד מעט חצות, ואני צריך להתכונן."