מבט

המלאך השומרת השכונתית מיהרה לאורך הרחוב. כרגיל, היא הייתה באיחור. אבל היי, איך אפשר לצפות ממנה שתגיע בזמן למקומות? כל עירייה מהוגנת, חשבה לעצמה בעודה הולכת במהירות (ריצה הרגישה לה כמו משהו שלא יאה למישהי במעמדה) הייתה דואגת לתקנים עבור לפחות שלושה מלאכים שומרים לשכונה בגודל כזה. מה זה שלושה, חמישה!

אבל כמובן, איכשהו היא כאן לבד, אמורה להשתלט על כל המהומה הזאת.

טוב, היא הייתה יכולה להאשים רק את עצמה. אם היא הייתה נשארת מלאך שומרת של צמחים, העבודה הייתה הרבה יותר פשוטה. צמח לא זז לשום מקום, והמחשבות שלו מאוד מוגבלות; כל מה שצריך זה מדי פעם ללחוש לו לגדול, וזהו – כמעט בלי טפסים.

אבל לא, היא הייתה חייבת לבקש הסבה! ממש משבר גיל המאה הארבעים. היא פשוט הרגישה שהיא צריכה להתחדש, וחשבה שעבודה עם ילדים תהיה הדבר.

כמובן, היא לא הייתה מסוגלת לחזות את כל הטפסים שהגיעו עם העבודה הזאת. לא היה מספיק לעקוב אחרי הילדים (והיו הרבה יותר מדי מהם לשכונה אחת קטנה! מתרוצצים ממקום למקום ולא נחים לרגע); היה עליה גם לתעד, לרשום, לחתום, למדוד ולשמור את כל הטפסים היטב.

כך בכל ערב, במקום לשבת בפינה האהובה עליה, לצפות בכוכבים ולשתות קפה, היה עליה לדלג מבית לבית. לא עזר, כמובן, שכל ההורים היו בטוחים שהיא באה לעשות להם את העבודה. לא משנה כמה פעמים היא הסבירה, הם עדיין ציפו ממנה להאכיל, לקלח, להלביש ולהשכיב לישון את ילדיהם. כאילו היא עוזרת בית פשוטה! זה מדהים, חשבה לעצמה ועקמה את פיה, כמה הורים מתאמצים כדי להביא ילדים לעולם, ואז מתאמצים כדי להמנע מטיפול בהם כמה שרק אפשר.

אבל לא היה זה תפקידה לעשות את מטלות ההורות. במקום זה היא צפתה, רשמה, ותיעדה; לאחר מכן רכנה אל הילד השוכב על מיטתו, נגעה במצחו באצבעה ושלחה אותו אל עולם החלומות. שם, בתוך בליל המחשבות המשותף, הייתה יכולה לשבת ולסדר את המידע לאורך כל הלילה.

כמובן, מדי פעם היא נדרשה ליותר מזה. היו ילדים שנזקקו לקבל ממנה תוספות של בטחון עצמי, וילדים שהיו צריכים לאבד את בטחונם העצמי. בכל תחילת שבוע היה נח קלסר גדול במפתן הדירה שלה, והיא יצאה לדרך לדאוג שכל ילד יעבור את המסלול הנכון שלו בצורה המיטבית. זו הייתה עבודה קשה, קשה! ובכל מקום שהיא הלכה אליו, עקבו אחריה הורים, גננות, אחים, שכנים והילדים עצמם, כל אחד עם רשימה של בקשות או תלונות.

כמובן, זה לא היה לגמרי רע; בפורים, למשל, היא הייתה מקבלת הר כל כך גדול של משלוחי מנות, שהיא אף פעם לא הספיקה לסיים עד פסח. ומעבר לממתקים, היה כמובן הסיפוק בלראות את הילד גדל ופורח. זה היה כל כך הרבה יותר מספק מאשר לגדל פרחים.

אבל החלק הכי גרוע של העבודה היה, כמובן, העברת המשמורת. מילא כאשר הילד התבגר והיה עליה למסור אותו למלאך השומר השכונתי של המבוגרים. היא לא אהבה את הטיפוס האפרורי והעגום הזה, שתמיד עבר על הטפסים בנוקדנות אין קץ, ושלח אותה בחזרה בכל פעם שמצא תו שלא במקומו. היא תיעבה את המפגשים האלה, ושנאה לראות כיצד הילדים שגידלה במסירות הופכים ליצורים אפרוריים ועגמומיים בדיוק כמו המלאך השומר שלהם.

אבל עכשיו, הפגישה אליה מיהרה ברגע זה – זה היה יותר גרוע מהכל. היא ידעה, כמובן, שזו אפשרות; זה היה רשום באותיות הקטנות של חוזה ההעסקה שלה. אבל היא קיוותה שלא להגיע למצב כזה…

כבר מרחוק הבחינה במוות השכונתי יושב לבד ליד שולחן קטן. שאר לקוחות בית הקפה התרחקו ממנו מרחק בטוח. היא הייתה שמחה לעשות כמותם, אבל הייתה מקצועית מכדי לעשות זאת.

בתחושת גועל מסויימת, התיישבה מולו.

פניו של המוות השכונתי התבהרו, אם כי את החיוך היה אפשר לייחס פשוט לגולגולת ממנה הורכבו פניו. "ערב טוב," אמר בנימוס. "אני מקווה שמצאת את המקום בקלות."

היא העבירה את ידה בשערה במבוכה. "כן… כן."

שתיקה.

אחרי כמה רגעים, כחכח המוות השכונתי בגרונו. "ובכן -"

"כן, כן," היא אמרה. היא שתקה רגע ואז נאנחה, והוציאה את תיקיית המסמכים מתיק הצד שלה. "איתן, נכון?"

"נכון," אמר המוות השכונתי. הוא ליטף את כוס הקפה שלו באצבע שלדית.

המלאך השומרת השכונתית הניחה את התיקייה על השולחן בכאב, ודחפה אותה אל עבר המוות השכונתי. "אתה צריך לעבור על זה, ולחתום על כל העמודים."

המוות השכונתי לא הושיט את ידו אל התיקייה. הוא נראה נבוך, עד כמה שגולגולת יכולה להראות נבוכה. "תגידי…" אמר. "את אולי…" הוא דפק על השולחן מבלי משים. "מה שקרה היום. את ידעת שזה בתכנון, נכון?"

"נכון," הודתה. הטפסים של כל ילד ציינו את מסלול חייו ואת מועד מותו; לפגישה היום היה לה זמן רב להתכונן – ובכל זאת לא הגיעה מוכנה.

"חשבתי, שאולי…" המוות השכונתי נשם נשימה עמוקה. "חשבתי שאולי תוכלי לעדכן אותי, בפעם הבאה. מראש."

"אני לא יכולה," אמרה במהירות. "עניין של חסיון מקצועי, אתה מבין."

"אני מבין, אני מבין," הבטיח המוות השכונתי. "ובכל זאת קיוויתי… את יודעת, אם הייתי יכול לעדכן את המשפחה מראש – הם היו מקבלים את זה יותר – "

"אני מצטערת, זה בלתי אפשרי," אמרה בקור. היא דחפה לעברו את התיקייה. "בוא נסיים עם זה," אמרה.

המוות השכונתי נטל את התיקייה. "כל כך… הרבה עמודים," אמר. "את מאוד יסודית."

"תודה," היא אמרה, אם כי לא רצתה לקבל ממנו מחמאות. "זה פשוט… ככה צריך להיות," אמרה בקול נחוש. "חשוב שיהיה סדר, אתה מבין."

הוא הנהן. "בדרך כלל אני מקבל תיקים של מבוגרים, כמובן. הם נוטים להיות הרבה יותר קצרים."

היא פערה את פיה. "קצרים? מה זאת אומרת? הם אמורים להיות ארוכים הרבה יותר – הרי יש יותר שנים לתעד – "

"אני חושב," אמר המוות השכונתי בעודו מעלעל, "שהם פשוט תמציתיים יותר. מה זה… מספר הצדפים שהוא אסף?"

"זה חשוב," אמרה המלאך השומרת השכונתית בתחושת ערעור מסויימת. "כל ילד אוסף מספר אחר של צדפים בחייו, אתה יודע. זה פרט משמעותי – "

"כמות עמודי קומיקס שהוא קרא. גרף גדילה. כמות הפעמים שהוא פצע את הברך… טוב, אי אפשר לומר שאת לא יסודית." המוות השכונתי הוציא עט נובע מכיס בגלימתו, ושרבט במהירות את חתימתו בעמוד הראשון.

"אתה צריך לחתום גם על שאר העמודים," אמרה המלאך השומרת השכונתית.

"אה, זה לא יהיה נחוץ," אמר המוות השכונתי. "אני רק מעביר אותו, אחרי הכל. ובכל מקרה, המסמכים האלה ייגרסו בקרוב."

הרוח יצאה ממפרשיה של המלאך השומרת השכונתית. "יי… ייגרסו?"

"כמובן," אמר המוות השכונתי." מה חשבת שעושים בהם?"

"אני – חשבתי ששומרים – חשבתי ש – " היא גמגמה, ואז התעשתה. "אני השקעתי בילדים האלה את כל הזמן שלי!" אמרה. "אתה לא יכול לבוא ופשוט להתייחס אליהם…"

 מוות השכונתי פרש את ידיו. "זה לא קשור אליי," אמר. "אני רק מעביר אותם הלאה."

היא הנידה בראשה." איך אתה יכול להיות כל כך… קר לב לגבי זה? אני מתחילה להבין," אמרה, טינה נכנסת לקולה, "למה כולם מתייחסים אליך ככה. אתה מתהלך פה, בחוסר אכפתיות מוחלט, ופשוט גודע לאנשים את התקוות ואת החלומות – "

המוות השכונתי הזדקף."איך את מעיזה?" קרא. "איך את מעיזה?"

הוא הניף את ידו, וקפלי הגלימה התנופפו. "אני חי ביניהם," אמר. "אני מכיר ואוהב כל אחד מהם. ואני פוגש כל אחד מהם, מלווה אותו בדרכו האחרונה. דואג לכך שהוא יפרד מהעולם הזה ביד אוהבת, במגע מוכר, ויגיע אל דרכו בשלום. אני עושה את זה ללא הרף, במסירות אין קץ."

קולו המלא מרירות. "ומה אני מקבל בתמורה? מסתכלים עליי כעל מפלצת, כעל אויב. בכל מקום שאני הולך אליו, הילדים מתרחקים ממני וההורים מביטים בי באיבה. כולם מקללים אותי עד הרגע שבו אני פוגש בהם בפעם האחרונה, ואז כולם שמחים לראות אותי. הם לא מתחרטים, כמובן. בני אדם לא יכולים להתחרט אחרי שהם מתים. אבל הם שמחים כל כך שזה אני שמלווה אותם, ולא מישהו זר."

הוא משך את הברדס על פניו. "מה שבאמת מפחיד אותם," אמר, "זה חוסר הידיעה. ההפתעה. אם הם היו יודעים מתי נפגש, אם הם היו יכולים להתכונן לזה…" הוא הניד בראשו." אז את יכולה להמשיך וללחוש באוזני ילדיהם, ולהרגיש שאת המלאך הנעלה ביותר באזור. הרי אותך הם יאהבו בכל מקרה, למרות שכולם ישכחו את מגעך כשהם יתבגרו. למרות שאת נוטשת אותם ברגע שהם גדלים, ומשקרת לעצמך שאת עשית בשבילם הכל. איש מהם לא מדבר אתך באמת אחר כך, ואת לא שואלת בשלומם. אני הוא היחיד, היחיד שהם יכולים לסמוך עליו שלא ינטוש אותם, ותמיד יהיה שם בשבילם בסופו של דבר."

הוא נטל את התיקייה, הסב את מבטו ופנה ללכת.

המלאך השומרת השכונתית כמעט קראה אחריו, אבל בסוף שתקה. היא ישבה ליד שולחן הקפה, והרגישה פתאום את הבדידות של כל העולם רובצת על כנפיה.