זה קורה ברגע אחד, ואלה הם הדברים הכי מעצבנים – לא דברים שהם תוצאה של תהליך והדרדרות איטית, אלא הדברים שפשוט ברגע אחד של חוסר שימת לב או של חולשה נדפקים, והופכים את כל המצב להרבה יותר גרוע.
ולמה בכלל הוא תפס את השלט, למה הרים אותו מהשולחן? אם רק היה משאיר אותו במקומו הכל היה בא על מקומו בשלום. ואילו עכשיו, השלט נח מתחת לשולחן והסוללה שלו התגלגלה – השד יודע איפה. והגרוע מכל, המזגן כבה, וחם. חם מאוד.
הוא מתעב את הרעד בידיים. יש רשימה ארוכה של דברים שהוא מתעב בימים אלו, אבל הרעד בידיים בהחלט נמצא לקראת ראש הרשימה. לפעמים בלילות הוא היה חולם כיצד הוא מצייר, מושך את המכחול על פני הקנבס או את העט על פני הנייר; כיצד הוא כותב שורות שורות, ממלא את הנייר במחשבותיו; לעזאזל, אפילו חולם כיצד הוא חותם את שמו על הקבלה בסופרמרקט.
אבל בכל בוקר הידיים רועדות כשהוא מנסה להרים את המשקפיים מהשידה שליד המיטה, והנטלה נופלת מידיו לכיור, והוא מסתפק בהצמדה צנועה של התפילין למקום. את התנועה הסיבובית של הכריכה הוא כבר אינו מסוגל לבצע.
חם. הוא מתחיל להרגיש את אגלי הזיעה יורדים במורד מצחו. תמיד היה רגיש לחום, וכאן בדיור חם במיוחד. בכל פעם שאחת מהן הייתה נכנסת לחדר היא הייתה מכבה את המזגן, והוא היה צריך להתעקש עליו מחדש.
מתי תגיע אחת מהן לכאן? הוא מסתכל על השעון הגדול שעל הקיר, השעון שהיה בדירה הקטנה שלו בירושלים. זו הייתה דירה הראויה למגורי אדם, שלא כמו החדר המחניק הזה. הדירה שלו, שהייתה מוצנעת בצד סמטא, עם דלת צבועה בירוק דהוי, ובפנים הרצפה הייתה מלוכלכת בכתמי צבע יבשים. מה בעצם קרה עם כל הציורים שלו, כשהוא עבר לכאן? הכל היה לא ברור, ומבלבל. הוא היה בטוח שמישהו דאג לכל הציוד שלו, אבל…
השעה. הוא רצה לבדוק מה השעה, כן. בשביל… בשביל… בשביל לראות מתי תבוא מטפלת, והוא יוכל לבקש ממנה להדליק את המזגן. אם כי, כמובן, המטפלת תכנס רק כדי להוציא אותו מהחדר, אל השמש הנוראה בחוץ. הן מאוד אוהבות להוציא אותם החוץ, מי בכסא הגלגלים ומי נשען על הליכון, כאילו הם צמחים שזקוקים לפוטוסינתזה.
ואם לא לחצר, אז לחדר האוכל שהכלים בו תמיד מלוכלכים, והאוכל תמיד נוזלי מדי ונשפך בקלות כשהידיים רועדות. הוא שונא את זה. הוא שונא את הבחורות הצעירות שמגנבות לו את הסנטר, כאילו הוא איזה תינוק חסר אונים, פשוט בגוף מדולדל ומרוסק.
הכבוד העצמי כבר מזמן היה לזכר רחוק. אין כבוד עצמי במקום הזה, הוא חושב במרירות. פעם, הוא היה מצייר, הוא היה כותב. הוא לא רק היה מביע את עצמו, אלא עושה זאת בצורה שאחרים התרשמו ממנה. אבל עכשיו? עכשיו כל שהוא יכול זה…
להזיע בחום החדר הלח, הנורא הזה. איפה היא? הוא לא יכול להתכופף, אצבעותיו לא יצליחו להרים את הסוללה הקטנה. ראשו כמעט סחרחר עליו מרוב חום. אולי כשהיא תגיע הוא יבקש בכל זאת לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר. החדר הזה מלוכלך כל כך. הוא לא זוכר מתי הפעם האחרונה שניקו פה.
הם אמורים לנקות… הוא מנסה לחשוב. הם אמורים לנקות בזמן שלוקחים אותם לפעילויות חברה, כן. מושיבים אותם במעגלים קטנים ומטופשים כאילו היו ילדים בשעת ריכוז בגן. או שמביאים אליהם חבורה של בני נוער זבי חוטם, שחושבים שהם יודעים לנגן בגיטרה ובטוחים שהם מצילים את העולם כי הם מכרכרים מסביב לאלה שבמקרה הטוב לא שמים לב לנוכחותם ובמקרה הרע מתעבים אותה, רוצים את השלווה שלהם בחזרה.
הוא, כמובן, המקרה הרע. תמיד היה ככה, לא?
והכי גרוע – הכי גרוע, יותר מהידיים הרועדות והרגליים הממאנות לזוז והגב המתפרק, יותר גרוע מכולם היה הפה שבגד בו. המילים המרוסקות שיוצאות מפיו, כמו תינוק שלא מצליח לפלוט את החלב. וככה הן מדברות אליו. הוא, שקרא יותר ספרים ממה שהן ראו כל החיים; הוא, שנשא הרצאות ונאומים; הוא, שיש לו כל כך הרבה לומר – כל כך הרבה לחשוב – והוא כלוא בתוך… בתוך הכלוב הזה, בתוך הגוף הזה, בתוך חוסר האונים הזה, בתוך העיניים שמסתכלות עליו ולא רואות אדם ולא רואות שבר כלי אלא רואות מין… מין…
במסדרון, נעה צועדת ושורקת בעליזות. השעה ארבע אחרי הצהריים, והיא בדיוק בדרך אל הסבב הקבוע שלה בין חדרי הדיירים. היא אוהבת את העבודה הזאת; שום תחושה לא תשתווה לתחושה שבעזרה לאנשים המסכנים והאומללים האלה, שהגיעו הנה כדי למצוא מזור לנפשם בסוף ימיהם. אין דבר שממלא אותה יותר מלראות את האור חוזר לעיניים שלהם.