טוראי שינג הרים את הפנס שלו בחשש, מאיר קדימה אל המשך המערה. סגן לוי והמדביר התקדמו קדימה, בצעדים הרבה יותר נחושים ממנו. שינג בלע את רוקו והגביר את קצב צעדיו.
"כמו שאתה יכול לראות," אמר לוי למדביר והצביע על קירות המערה, "אנחנו בשלב התחלתי יחסית. אז העבודה אמורה להיות פשוטה."
המדביר הנהן. המסכה הכבדה שעל פניו גמרה לו להראות כמעט בלתי אנושי. הוא לא דיבר. שינג מעולם לא שמע אחד מהמדבירים מדבר, או אפילו מוריד את המסכה. הייתה זו מסכה שחורה כבדה, מחוברת לקסדה צהובה מלוכלכת, שתאמה את צבע סרבל הגוף שלבש המדביר. אור הפנסים השתקף מזגוגית המסכה.
"שינג גילה את הפיר, שלשום," המשיך לוי בהסברו. "הוא יצא לפטרול שגרתי וראה אותו. נכון, טוראי?"
שינג מחה זיעה ממצחו, ומיהר להצטרף אל לוי והמדביר. "כן, כן," אמר. לוי הנהן בשביעות רצון וחזר לדבר עם המדביר. "אז כמובן, שלחנו ישר הודעה…"
שינג הביט בו בעודו מדבר. האור המוער במערה החמיא לתווי פניו המצולקים של לוי, שהיו בוגרים ולמודי נסיון. שפמו העבות השתפל אל עבר סנטרו, ורטט בדברו. כל דבר בו זעק מקצועיות, ידע וקשיחות.
שינג היה ההפך הגמור, הוא ידע זאת. פרצוף חלק, כמעט בלי שיער על הקרקפת. צעיר ורך, כמו שנהוג לומר. עוד לא ראה קרב אחד. מעולם לא סימן איקס על הרובה.
והייתה לו נטייה להשמנה, הוא ידע זאת עוד מילדותו. הוא הצליח לכבוש את הנטייה הזאת בעזרת משטרי הכושר הקפדניים, אבל אם הוא ימשיך לאכול בלילה מתחת לכרית את השוקולדים המעטים שקנה ביציאה האחרונה אל העיר – הוא לא יצליח להמשיך לשמור על הגזרה…
מחשבותיו נדדו ככל שהם העמיקו אל תוך המערה. היה חם, חם מאוד במעמקיה. שינג תהה איך המדביר מסתדר מתחת לחליפה שלו. שינג עצמו לא הפסיק להזיע, וידיו היו חלקלקות על הפנס ועל ידית האחיזה של הרובה.
זה היה חום שדמה… לחום גוף, יותר מכל דבר אחר. היה בו משהו מאוד צמוד, מאוד מחבק – אבל לא מחבק בצורה נחמדה, אלא בצורה מטרידה. וזה הרגיש כאילו…
זה הרגיש כאילו המערה נושמת. כאילו הבלי רוח חמים נעים קדימה ואחורה, בקצב; כאילו האדמה עצמה עולה ויורדת, כאילו כל המערה היא ריאה ענקית של איזה יצור עצום ששוכב וגופו מהווה את הקרקע…
משהו טפטף על פניו של שינג. משהו חם ודביק. הוא הרים את היד עם הפנס ומחה בגבה את הנוזל. זה היה משהו כהה.
שינג עצר וכיוון את הפנס למעלה.
המערה באמת הייתה חיה. תקרת המערה דמתה, יותר מכול, לבשר חשוף. ורוד ואדום, פועם, עם ורידים ועורקים סגולים שמשתרגים עליו. והיא הייתה לחה. הטיפה שצנחה על שינג הייתה רק מעט מזעיר מנוזל צמיגי שכיסה את הבשר החשוף ממנו התקרה הייתה עשויה.
הפנס של שינג צנח על האדמה. שינג עצר את עצמו ברגע האחרון לפני שצרח. הוא בהה בתקרה, קפוא במקומו, וניסה לקרוא לסגן ולמדביר שהתקדמו.
"ל… ל… לוי!"
"מה יש, טוראי?" זרק לוי בעצבנות אחורה.
"ה… ה… התקרה – "
לוי והמדביר הביטו למעלה, אל התקרה הפועמת. ואז לוי השפיל את מבטו אל שינג. "טוראי, תתאפס על עצמך, תרים את הפנס ותרים את הרגליים. זו פעם ראשונה שלך במערות?"
"כ… כן," מלמל שינג, והתכופף להרים את הפנס בלי להסיר את עיניו מהמראה המבעית שמעליו.
לוי צעד לאחור והניח יד על כתפו של שינג. "הכל בסדר, טוראי," אמר, מעט יותר ברוך. "באנו לחסל את הדבר הזה, אה? עכשיו אל תתרגש יותר מדי ואל תחשוב על זה. בוא נתקדם."
המדביר המתין להם בסבלנות. הוא לא החזיק פנס – אבל בקודקודי המיכל הענק שנשא לגבו היו ארבעה פנסים קטנים שהאירו קדימה באור לבן, שונה מהאור הצהוב בפנסים של שינג ולוי. כששני החיילים הגיעו אליו, המדביר כמו ננער מהרהוריו וחזר לצעוד קדימה בדממה.
שינג לא היה מסוגל להפסיק להיות מודע למערה שהפכה להיות יצור חי מעליו. הוא המשיך לעקוב אחרי גוש הבשר בעודם צועדים קדימה, מבחין בפרטים. נראה שלא כל תקרת המערה הייתה עשויה מהבשר הזה, אלא שתקרת האדמה כיסתה אותו והיה ניתן להבחין בבשר רק במקומות בהם האדמה נפערה. שינג בלע את רוקו כשעלתה בו התהיה מה יקרה אם יחפור מעט באדמה שמתחת לרגליו.
מדי פעם היה נדמה לו שהוא רואה עיניים בתוך גוש הבשר, בוהות בו במבט ריק.
הוא השתדל שלא לפגר מאחורי לוי והמדביר.
"אנחנו מתקרבים אל לב העסק," אמר לוי. "לכבות פנסים."
"ל… לכבות פנסים?" שאל שינג, מקווה שלוי יתחרט על הפקודה.
"זה מה שאמרתי, טוראי," הצליף בו לוי. "אלוהים שבשמיים, למה הפילו עליי ירוק כמוך?"
שינג בלע את העלבון בשקט, וכיבה את הפנס. גם לוי כיבה את הפנס שלו; רק הפנסים הלבנים הקטנים של המדביר נשארו דולקים.
"העסק עכשיו די פשוט," הסביר לוי לשינג. "המדביר מוביל. אנחנו רק צריכים לשמור עליו בזמן שהוא עושה את העבודה שלו. נקי וחלק, מבין? ותוך שעתיים תהיה חזרה בבסיס ותוכל להתגאות בפני החברים שלך על מה שעשית פה היום."
שינג הנהן, ומחה את עינו מאגל זיעה סורר שזלג אליה. "כן, המפקד," אמר בלחש.
הם צעדו קדימה. המנהרה התרחבה למעין אולם עגול. באור הקלוש של פנסי המדביר הבחין שינג שגוש הבשר הפועם היה חשוף על כל קירות האולם. עשרות עיניים ננעצו בהם.
שינג דרך על משהו, שנשבר בקול קראנץ'. כשהשפיל את מבטו, ראה באור הקלוש מה שנראה כמו מאות עצמות, שכיסו את אדמת האולם.
הוא קיווה שאלה לא עצמות אדם, אבל ידע שזו תקוות פתאים.
המדביר נעמד במרכז האולם, ואחז בידו את הצינור שהתחבר אל המיכל שעל גבו. הוא הרים את ידו השניים, וסימן בשלוש אצבעות.
ואז שתיים.
ואז אחת.
ואז הוא הרים את הצינור אל עבר הקירות, ולהבה עצומה זינקה מקצהו והחלה לשרוף את הבשר הפועם. ריח של בשר חרוך עלה באוויר. הכל הואר פתאום; צללים איומים ריקדו על פני העיניים המסתחררות בבשר החי. קול שאגת הלהביור השתלב עם קול צווחה נוראה שעלתה מכל עבר, צווחה נואשת של יצור שנשרף בעודו חי, צווחה שכמעט גרמה לשינג להשליך את הרובה מידיו ולצנוח ארצה, מכסה את ידיו באוזניו; טפיחה של לוי על שכמו סייעה לו להתעשת.
המדביר שרף את קירות המערה, והמערה השיבה לחימה. מכל עבר הופיעו לפתע קנוקנות בשר, כמו זרועות תמנון מגששות, ועשו את דרכן אל עבר שלושת הגברים. חלקן נשרפו באש הלהביור. על אחרות החל לוי להמטיר כדורים. שינג נעמד בגבו אל לוי, ופתח את נצרת הרובה ביד רועדת.
אוזניו של שינג צלצלו מההמולה. קול היריות הדהד במערה, ואליו הצטרף קול התרמילים הצונחים על העצמות. קול צווחות היצור השתלב על קול שאגת הלהביור, ושינג לא ראה דבר. הוא עצם את עיניו מפניו האש האיומה ומפני זרועות התמנון, עשויות הבשר הפועם, הנוטף, שהשתלחו לעברו, ופשוט ירה – ירה – ירה –
בסופו של דבר, השתררה דממה.
שינג פקח את עיניו. מסביבו, המערה הייתה שחורה כפחם. לוי שוב הדליק את פנסו, והאור הצהוב האיר על העצמות מכוסות הפחם. קנוקנות הבשר היו שמוטות על האדמה, חסרות חיים. ריח נוראי עמד באוויר, ריח של בשר רקוב וצלוי.
המדביר הנהן אל לוי. לוי הנהן אליו בחזרה. לאחר מכן, הסתובב אל שינג וטפח על כתפו בידידותיות.
"היום נעשית לגבר, שינג!" אמר. "פעלת היטב. בוא נחזור לבסיס."