זה היה לילה קר וחשוך. עמדתי לבד לצד הכביש, מביט אל עבר האופק בתקווה נואשת. כמעט לא עברו מכוניות, וכל זוג פנסים עמום גרם לי להניף את ידי בתנועה מתחננת. אבל איש לא עצר לי. השעה הייתה כבר אחרי שתיים בלילה. את זה ידעתי. השעה הייתה שתיים כשהסוללה בפלאפון שלי נגמרה, ולא היה לי שעון. לא באמת ידעתי כמה זמן אני כבר עומד בטרמפיאדה שכוחת האל הזו ומנסה למצוא דרך ל…
לא להגיע הביתה, כבר איבדתי תקווה להצליח לעשות את זה הלילה. אבל להגיע לאנשהו, לפחות. לכל מקום שהוא לא אמצע של כביש שומם, בלילה חשוך וחסר ירח.
הלילה לא היה שקט. קולות של צרצרים וציקדות החרישו את אוזניי. מאחורי הטרמפיאדה השתרע מעין חורש קטן, פראי למדי, שהתחלף בשדות קוצים. לא היה יישוב במרחק רב – לפחות לא כזה שהייתי יכול לראות.
לעזאזל, אפילו לא ידעתי איפה אני. נרדמתי ופספסתי את התחנה שלי באוטובוס, ואז מרוב בהלה פשוט ירדתי בתחנה הראשונה שהייתה. מאז אני כאן, מקווה נואשות לטרמפ שיציל אותי.
כלום ושום דבר.
יש תיאוריה כזאת, שכשבן אדם מתאבל הוא עובר חמישה שלבים. ובכן, גם כשבן אדם מחכה לטרמפ.
בהתחלה הייתה ההכחשה. אני לא עומד להתקע פה, נכון? בסך הכל פספסתי תחנה באוטובוס. הנה, עוד רגע יגיע טרמפ ואני אגיע הביתה סוף סוף…
לקראת שתיים עשרה הגיע הכעס. מה הקטע? בגלל רגע אחד של חוסר תשומת לב אני אתקע עכשיו כל הלילה בכביש השומם הזה? איזה דפוק, בחיי.
באחת כבר הייתי לגמרי בשלב של המיקוח. התמקחתי עם עצמי, עם אלוהים, עם השטן, עם הכביש עצמו, לעזאזל. רק תיתן לי טרמפ – רק תיתן לי להגיע הביתה – ואני, אני אעשה מה שתרצה, אני אהיה מה שתרצה, אם רק…
בשתיים, כשהפלאפון שלי כבה סופית, הגיע הדכאון. לעזאזל, אני עומד להיות כאן כל הלילה. חשבתי לשכב קצת על הספסל בטרמפיאדה, אבל הוא הסריח משתן. אז נשארתי לעמוד.
אומרים שהשלב החמישי הוא קבלה, אבל אני לא יודע. איכשהו עוד חשבתי שאולי יגיע רכב. כל זוג פנסים הצית בי תקווה מחודשת.
האמת שהלילה הזה היה רק האחרון בשורה ארוכה של לילות וימים דפוקים שבאו בזה אחר זה. אולי אתם מכירים את זה. זה התחיל משבת בבית, שבה צעקתי על האחים שלי ורבתי עם ההורים שלי כמו… כמו איזה ילד קטן. מעבר להרגשה הלא נעימה של 'עד שאני חוזר הביתה כולם רבים', הבושה הזאת – להרגיש כמו ילד קטן, לא כמו שביעיסט בוגר – הרגה אותי. זו הייתה שבת אומללה. שמחתי לברוח מהבית בראשון בבוקר ולחזור לישיבה.
לא שהמצב השתפר שם, כמובן. ביום ראשון הייתה מתכונת במתמטיקה והיא הייתה על הפנים. מאוחר יותר באותו הלילה, ירד גשם וגיליתי סדק בתקרה של הקרוואן. כמובן, גיליתי את זה מאוחר מדי והמיטה שלי הייתה כבר ספוגה לגמרי עד אז. ישנתי באותו הלילה במזרן על הרצפה עם מצעים מסריחים של עליית הנוער.
מובן שלא קמתי לתפילה, ובגלל שזו כבר הייתה הפעם השלישית בשבועיים הר"מ שלי הודיע לי חגיגית שאני מסולק מהפנימייה לשבוע. כאילו זה מה שחסר לי – לחזור הביתה ברגע שסדר ערב נגמר, לפספס את כל ההתרחשות החברתית, להגיע הביתה באמצע הלילה, ואז לא לקום בזמן בבוקר, לאחר לאוטובוס ולהגיע באיחור לסדר בוקר, רק כדי להתחיל שוב מחדש יום נורא שכזה.
ולא עזר שמהלך היום לא היה טוב יותר. הו לא. הימים התחילו עם סדר בוקר, שבו לא הייתי מסוגל להתרכז מול הגמרא ליותר משלוש שורות ברצף. האותיות כמו צפו לי מול העיניים. לחברותא שלי כבר מזמן נמאס מיכולת הריכוז הלא קיימת שלי, והוא היה עסוק בעיקר בלהתלונן או לשחק בפלאפון. כמובן, אני חטפתי את כל הכעס מהר"מ שלנו – הרי ידוע שאני הבעייתי מבינינו.
ואחר כך? שיעורי תיכון, שהיו עמוסים מתמיד, עכשיו לקראת בגרויות החורף. מילים, מילים ועוד מילים שכמו עברו ליד האוזן שלי ונעלמו. וזה בשיעורים שהגעתי אליהם, כמובן. לפחות מחצי מהשיעורים הברזתי, אבל זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר. היו חבר'ה שהבריזו משיעורים ועשו דברים מוצלחים יותר באותו הזמן: הלכו לטייל, או לעבוד, או לצייר, לשחק ביחד, לעשות ספורט או אפילו לקרוא ספרים. אבל אני? רק גללתי שוב ושוב את הפייסבוק שלי, כאילו בפעם השלושים יעלה משהו חדש ומעניין ולא רק אותן פרסומות שאני כבר מכיר בעל פה.
לבזבז את הזמן. כן, בזה אני טוב, אין ספק.
אז זה היה השבוע שלי. מרדף אחרי עצמי שלא הגיע לשום מקום, ועכשיו אפילו הביתה לא הצלחתי להגיע. אני עומד להיות ער כל הלילה על צד הכביש הזה, ואז להגיע מחר לישיבה באיחור ולחטוף צעקות, אולי אפילו עוד עונש. ככה נראים החיים שלי, ולא נראה שזה עומד להשתפר לשום מקום.
נערים אחרים… נערים אחרים, אתם מבינים – החיים שלהם לא נראו ככה. כן, כמובן, גם להם היו שיעורי תיכון מעיקים ובעיות עם הקימה בבוקר, וגם הם אולי רבו עם ההורים שלהם וגם הם בזבזו לפעמים את הזמן. אבל זה לא היה הכל, מבינים? לנערים אחרים היו תחביבים, היו כשרונות. היו דברים שהם קמו בשבילם בבוקר. היו דברים שהם עשו בצהריים. היו דברים שהם חלמו עליהם כשהם הלכו לישון. החיים שלהם לא היו מורכבים רק מרצף של כשלונות, בזבוזי זמן וטעויות.
לא, החיים שלהם לא היו נראים ככה. זו הייתה מתנה מיוחדת שהיקום שמר בשבילי.
שפשפתי את עיניי בעייפות, ובאותו הרגע זוג פנסים הופיע וסנוור אותי. צעדתי קדימה והושטתי את ידי, אבל הרכב חלף על פניי במהירות, המנוע שלו מטרטר ומרעיש. החושך חזר במהירות להשתלט על הכביש. נאנחתי, צעדתי לאחור, הבטתי הצידה –
היה שם נער אחר.
אני נשבע שקפצתי במקום. זה כאילו הוא הופיע מהאוויר. לפני רגע הוא לא היה שם, ועכשיו הוא היה שם. מאיפה הוא הגיע? היה חשוך, אבל חשוך מספיק כדי שמישהו יגיע אל הטרמפיאדה בלי שאני אשים לב?
ולמה שמישהו יגיע אל הטרמפיאדה בשעה כזאת?
המבטים שלנו נפגשו. היו לו משקפיים, כמו לי, וגם פאות דקות לפני האוזן, כמו לי. מעבר לכך לא הצלחתי לראות את תווי פניו או את צבע לבושו. היה חשוך מדי.
"היי," הוא אמר בקול מופתע מעט.
"היי," אמרתי בהיסוס.
שתקנו לרגע.
"אממ, אם אתה מצפה לטרמפ, אז אני עומד פה כבר שעות ואף אחד לא עצר," אמרתי לו.
"זה בסדר," הוא ענה. "אני לא מצפה לטרמפ. הוא לא יוכל לעזור לי."
"אממ, אוקיי," אמרתי. הוא המשיך לבהות בי, ולכן הסטתי את מבטי במבוכה. "מישהו אמור לבוא לאסוף אותך?"
הוא שתק לרגע, ואז אמר בקול שקט. "לא יודע. אני מקווה שכן. אני לא רוצה להשאר לבד."
"כן," אמרתי בדכדוך. "גם אני לא רוצה להשאר פה כל הלילה. אבל נראה שאין מה לעשות, אה?"
הוא לא ענה על זה.
"יש לך מושג מה השעה?" שאלתי. אולי, אולי במקרה כבר בוקר עוד מעט. אולי לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחכות פה.
"לא," הוא אמר. "אין לי שעון."
"אה," אמרתי. "גם לי לא."
שוב שתקנו.
"מאיפה באת?" שאלתי. "יש פה יישוב באזור?"
"לא יודע," הוא ענה. "אני לא מכיר את האזור. אין לי מושג איפה אנחנו, האמת."
רוח קרירה נשבה והצטמררתי. "אז איך הגעת לפה?"
הוא היטה את ראשו. "אני חושב שבאתי למצוא אותך," הוא אמר.
זה היה מבהיל, בעקרון. אם היה לי זמן לחשוב על זה, אני בטוח שהייתי קופץ מפחד. אבל באותה שנייה כל מה שעבר לי בראש הייתה התחושה שזה מגוחך לחלוטין.
"אותי?" צחקתי. "למה שתרצה…" מה שהוא אמר חלחל אליי, ונסוגתי לאחור. "מה זאת אומרת באת למצוא אותי?"
"לא התכוונתי," הוא אמר. "פשוט – פשוט הלכתי ופתאום – ראיתי אותך ואז הבנתי – ידעתי – " הוא השתתק.
"הבנת מה?" אמרתי. "שמע, העסק הזה לא מוצא חן בעיניי, אוקיי? אם אתה מחפש את מי להפחיד, לך תמצא לך מישהו אחר – "
הוא הרים את ידיו. "לא באתי להפחיד אותך," הוא אמר. "אני רק רוצה… אני רוצה לדבר אתך."
"מי אתה?" קראתי.
"זו הייתה טעות כזו נוראה, להרדם באוטובוס," הוא מלמל. "לא היית צריך לעשות את זה. זה הרס את הכל…"
"היי!" מחיתי. "איך אתה יודע שנרדמתי באוטובוס? ומה זה עניינך בכלל?"
הוא הרים אליי את מבטו. "אני יודע שנרדמת באוטובוס, כמו שאני יודע שסילקו אותך מהפנימייה – וכמו שאני יודע שזו הייתה אשמתך, למרות שהיית רוצה להאשים כל דבר אחר."
המילים שלו כאבו לי, ויותר משהן כאבו לי – כאב לי לשמוע אותן ממישהו שאני לא מכיר בכלל, מישהו שסתם פגשתי באמצע הלילה בטרמפיאדה, מישהו ש – ש –
"אתה לא יודע עליי כלום!" קראתי ודחפתי אותו. זו לא הייתה דחיפה מאוד אלימה. לא התכוונתי להרביץ לו. זו הייתה יותר דחיפה של 'תתרחק ממני'.
אבל הידיים שלי עברו דרכו.
הן עברו דרכו!
שתקנו לרגע.
"אתה רוח רפאים," אמרתי.
"אני חושב שכן," הוא אמר.
ליקקתי את שפתיי בעצבנות. "מי… מי אתה?"
"אני לא זוכר את השם," הוא אמר. "זה הדבר הראשון שנעלם."
נשמתי נשימה עמוקה. "לפני כמה זמן אתה… אממ…"
הוא משך בכתפיו. "זה… מסובך לומר."
"אז מה אתה… אתה רודף את הטרמפיאדה הזאת?" שאלתי. אני חושב שהתכוונתי להיות מצחיק, אבל המילים שלי שקעו בכבדות אל תוך החושך.
"לא," הוא אמר. "האמת היא שאתה הראשון שאני מדבר אתו."
"הו."
שוב שתקנו.
"אני חושב שיש סיבה שאני כאן," הוא אמר פתאום. "כלומר, שיש סיבה שאני כאן ושלא המשכתי הלאה, יהיה הלאה אשר יהיה. הייתי אמור לפגוש אותך. אתה מבין, ת – "
קול מנוע נשמע מכיוון הכביש, ואחריו זוג פנסים ניפץ את החשיכה. זינקתי קדימה והושטתי את ידי בתקווה, אבל הנער המת זינק גם הוא וניסה לתפוס בידי. ידו עברה דרכי.
"רוץ אל העצים!" הוא לחש. "מהר! אין לך הרבה זמן."
"מה?" אמרתי.
הרכב האט. נראה שסוף סוף, אחרי לילה שלם בטרמפיאדה הזו, מישהו עומד לעצור לי!
"אתה חייב לברוח, עכשיו," אמר הנער המת, וקולו הקפיא את דמי. "אסור לך לתת למי שברכב הזה לראות אותך."
"אני חושב שהוא כבר ראה אותי," אמרתי. "תראה, הוא עוצר לי, ואני סוף סוף אוכל לצאת מכאן – "
"רוץ! עכשיו!" הנער המת צעק בזמן שהרכב נעצר במרחק של כמה מטרים מהטרמפיאדה.
כשהסתכלתי על הרכב, משהו היה חסר לי, אבל לא הצלחתי לפענח את זה באותו הרגע. אבל עם עצירתו עברה צמרמורת בכל גופי, ופתאום הרגשתי פחד שלא הכרתי.
רצתי.
זינקתי אל מאחורי הטרמפיאדה ואל עבר כמה שיחים, והתכופפתי מאחוריהם להסתכל על הרכב. פתאום הבנתי מה היה חסר לי בו; לא הייתה לו לוחית רישוי.
הנער המת רכן לידי. "אולי הוא לא שם לב אלינו," לחש.
פנסי הרכב דלקו, מאירים את הכביש. דלת הנהג נפתחה, ודמות אפלה יצאה ממנה. הוא הזדקף ונעמד. אבל אז הוא המשיך להזדקף, עוד ועוד. זה לא היה הגיוני. זה היה סתם תעתוע של החשיכה.
פתאום הבנתי שאני רועד.
הנהג פסע אל עבר הטרמפיאדה. הוא היה גבוה, גבוה יותר מהאדם הגבוה ביותר שראיתי מעודי, והוא היה דק מאוד, בצורה על טבעית. זרועותיו היו ארוכות ונתלו לצד גופו. היה קשה להבדיל בין האדם לבין הצל הנורא שהטיל באלומת פנסי הרכב. האם היו לו אצבעות ארוכות ומעוקלות, או שמא היו אלה רק הצללים הארוכים שנמתחו קדימה?
"הוא ראה אותנו," לחש הנער. "רוץ אל העצים."
קמתי ורצתי. לא הצצתי לראות האם הנהג רץ אחריי, עד שהגעתי אל קו העצים ואז העזתי להסתובב לאחור. הוא עדיין עמד ליד הטרמפיאדה, דמותו האפלה והגבוהה בולטת באור הפנסים.
"מי זה?" אמרתי בזמן שרצתי אל בין העצים. כאב התחיל לפרוח בחזה שלי, והבנתי ששכחתי את התיק שלי מאחור בטרמפיאדה. טוב, היה מאוחר מדי בשביל להביא אותו. זה אומר שאני בלי מים למשך הריצה הזאת.
"אני לא יודע," אמר הנער המת. "אבל אסור לך לתת לו לתפוס אותך. אולי בשביל זה אני כאן."
"בשביל להזהיר אותי מהאיש הזה?" שאלתי.
"זה לא איש," אמר הנער המת. הוא הציץ לאחור. "פנה כאן ימינה. מהר!"
רצנו. אף פעם לא הרגשתי אימה כזאת כמו שהרגשתי עכשיו. זה לא היה דומה להרגשה שמרגישים כשרואים סרט אימה, או מתכוננים לבגרות, או נכנסים לחדר של ראש הישיבה כדי לחטוף צעקות. זו הייתה אימה הרבה הרבה יותר נוראה, שזרמה כמו קרח בוורידים שלי וגרמה לי להרגיש כאילו אני רוצה להקיא את הקרביים שלי. הרגשתי חולה. הידיים והרגליים שלי רעדו. לא הצלחתי לראות שום דבר, וכל רגע הצליף בי ענף של עץ אחר. זה היה נורא.
ראיתי צללית אפלה לפניי, מתמזגת עם צלליות העצים. הצללית הגבוהה פרשה את ידיה.
"לעזאזל!" צעק הנער המת. "אחורה פנה – אחורה פנה!"
הסתובבנו ורצנו לכיוון השני. הלב שלי פעם כמו משוגע בזמן שדילגתי מעל שורשים וסלעים וניסיתי לשמור על קצב טוב.
"רגע," אמר פתאום הנער המת. "לא, לא, אני מזהה את העץ הזה – תזהר, יש שם בור!"
אבל האזהרה הגיעה מאוחר מדי. נפלתי אל הבור בחבטה והרגל שלי התעקמה. התגלגלתי בתוכו, נשרט מאבנים קטנות, ואז דפקתי את ראשי בשורש של עץ.
שכבתי על האדמה וגנחתי בכאב.
הנער המת רכן לידי. "אתה חייב לקום," הוא אמר. "אתה חייב לברוח!"
נאנקתי וניסיתי לעמוד, אבל הרגל שלי קרסה תחתיי ונפלתי שוב. הנדתי בראשי לשלילה. "אין מצב שאני מצליח לדרוך על הרגל הזאת."
"אתה חייב," הוא אמר בתחנונים. "אתה חייב!"
נשענתי לאחור על האדמה ועצמתי את עיניי. "זה אבוד," אמרתי. "הדבר הזה, יהיה מה שיהיה… הוא יתפוס אותי. אני לא יכול לברוח." מחשבה מרירה חלפה בראשי. "ואתה יודע מה? מה זה משנה. שיתפוס אותי. למי אכפת."
"לי אכפת, ולך אכפת, ולעוד הרבה אנשים אכפת," אמר הנער המת.
"שטויות," אמרתי. ניסיתי להזיז את הרגל וכאב חד הכה בי. נטשתי את הנסיון. "כן, המשפחה שלי תבכה, אבל חוץ מזה? למי יהיה אכפת? העולם לא ישים לב. אני לא תורם לו כלום גם ככה."
"אין דבר כזה, לתרום לעולם," אמר הנער המת. "העולם הוא לא יישות. הוא לא שם לב לכלום, אבל זה כי אי אפשר לומר עליו שהוא שם לב למשהו. אתה לא נמדד במה שאתה נותן לעולם."
"אז במה אני נמדד?" אמרתי. רק רציתי שהוא ימשיך לדבר. זה עזר לי להתעלם מהכאב.
"אתה לא נמדד," הוא אמר. "אתה אתה עצמך. ואתה עצמך הוא דבר חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו."
"מרגש," מלמלתי.
"אתה כל כך מלא בשיפוטיות כלפי עצמך," אמר הנער המת. הוא התיישב לידי, והשעין גם הוא את ראשו אחורה, מביט אל השמיים. "אני מבין. אני גם… אני גם הייתי ככה."
"היו לך חיים טובים?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו. "הם היו מה שהם היו, אתה מבין? הדברים הטובים, הדברים הרעים – כולם יצרו את החיים שלי. בסוף הם היו דבר אחד, ולא דבר אחר. זה הכל."
מאי שם נשמע קול צעדים נגררים על האדמה.
"הוא מתקרב," אמרתי.
"אני לא הבנתי את זה בזמן," הוא אמר. "לא הבנתי שאני לא נמדד לפי אם הצלחתי לקום בבוקר לתפילה. אם ניצלתי את הזמן שלי. אם הצלחתי במבחנים. אלה דברים חשובים, כן, אבל אין להם שום השפעה על האם אני ראוי, האם אני טוב, האם אני אדם." הוא הניד בראשו. "אבל הייתי רוצה לחבק את ההורים שלי, עוד פעם אחת."
"גם אני," אמרתי. המריבות של השבוע האחרון נראו כל כך לא חשובות פתאום. אם רק אמא הייתה כאן כדי לחבק אותי, הכאב היה נעלם מייד. אם אבא היה כאן כדי להגן עליי, האימה הייתה נמוגה.
אבל כל מה שהיה זה אני ונער מת, שוכבים בתוך בור ומחכים לבלתי נמנע.
"הייתי רוצה שיחבקו אותי," לחש הנער המת. "הייתי רוצה שיחבקו אותי ויאמרו לי כמה אני שווה. כמה אני טוב. כמה אני מוצלח."
"זה נשמע… נחמד," אמרתי.
הוא הרים אליי את מבטו. "אני מבין עכשיו," הוא אמר. "לא הייתי אמור להציל אותך. זה היה בלתי אפשרי. אי אפשר לשנות…"
"מה?" אמרתי.
הוא הסב את מבטו. "אבל הייתי צריך לפגוש אותך. הייתי צריך לדבר אתך. הייתי צריך לשמוע אותך, הייתי צריך לומר לך." קולו הלך ונמוג. "תודה לך."
הוא נעלם בדיוק כאשר הדמות האפלה הופיעה מעליי. כשהיד הארוכה נשלחה לעברי, עצמתי את עיניי.
אני לא זוכר את הכאב.
אני זוכר את השקט.
והחושך.
ואז זוג פנסים, מגיח מן החשיכה, מעוור אותי…
ואחרי שהם חלפו אני מזהה את הכביש. מזהה את הטרמפיאדה. מזהה את הנער שעומד ומושיט את ידו בתקווה נואשת אל עבר הלילה שעומד להכזיב אותו.
"היי," אמרתי.