כל ההתחלות קשות, שינן לעצמו רועי בזמן שצעד עם התיק הענק על הגב בשביל לכיוון הפנימיות. כל ההתחלות קשות, הרהר בזמן שהכניס את הבגדים שלו לארון בצורה מסודרת שהוא ידע שתחזיק בדיוק יומיים. כל ההתחלות קשות, חשב בזמן שנפרד מההורים שלו וצעד בכבדות לעבר הכיתה.
הבעיה הייתה, כמובן, שלדעת שההתחלה תהיה קשה לא הופכת אותה לקלה יותר. רועי ניסה להזכיר לעצמו שהוא בחר בזה. הוא רצה לצאת מהבית לפנימייה. הוא רצה ללכת לישיבה תיכונית. והוא בחר דווקא את הישיבה המסויימת הזאת. אבל, טוב, יש הבדל עצום בין מה שאתה חושב כשאתה מסתכל על מקומות באופן תיאורטי, לבין מה שאתה מרגיש כשאתה ממש צריך להיות בתוכם.
והיה המון למה להתרגל. לחמישה ילדים בחדר, למשל; לרועי היה חדר פרטי בבית, והוא השתגע מזה שיש בחדר בלגן שלא הוא עשה אותו. לשיעורים, כמובן; הם היו ארוכים וקשים מהשיעורים בחטיבה, וההפסקות היו קצרות עד כדי גיחוך. לשעת הקימה בבוקר, ולשעת ההליכה לישון בערב; העייפות שעטפה אותו נדמתה כמו משהו שעומד להפוך לצליל מלווה של חייו, מעין עייפות כזאת שאף פעם אי אפשר להתגבר עליה באמת.
אבל הדבר הכי משונה, שהיה לרועי הכי קשה להתרגל אליו כשהוא התחיל את החמישית שלו בישיבה, היה התלמידים.
לא כולם, כמובן. היו שם גם תלמידים נורמליים. אנושיים. עם כפות רגליים רגילות והכל. אבל היו שם גם… טוב, אין ממש דרך ליפות את זה.
היו שם גם שדים.
עכשיו, רועי ידע שיהיו שם שדים. הוא ידע שהישיבה משלבת, הוא ידע שיש שם תלמידים כאלה – אבל הוא לא באמת ידע. לא באמת יודעים דברים עד שרואים אותם. "שד יהודי" זה סתם צמד של מילים עד שאתה מחכה בתור בחדר אוכל ולפניך עומד מישהו על זוג רגלי תרנגולת, ומחטט בקיסם בין שיניו החדות והבולטות. "שד יהודי" זה מונח מילוני, עד שאתה רוקד בבית המדרש עם מישהו שצומחים לו קשקשים על האצבעות, והכיפה שלו מרקדת בין הקרניים שלו כל פעם שהוא קופץ.
אבל כל זה – מילא. הבעיה האמיתית התחילה בסדר ערב הראשון, כשרועי לקח את הגמרא שלו והתיישב בבית מדרש והשמיניסט שלו הגיע והתברר שהוא שד. שד שד, עם כל החבילה – חמש עיניים ושלוש קרניים וכנפיים קטנות כאלה, וצעיף כחול סרוג שנתלה על צווארו ונראה לא מתאים באופן משעשע למדי.
"היי," אמר רועי, בחשש מה.
"מה הולך," אמר השד וטפח על גבו בחוזקה. "אני יונתן. מה אתך? איך עבר היום הראשון?"
"היה בסדר," אמר רועי, מרגיש את הגבשושיות החדות באצבעותיו של יונתן על גבו.
"אתה נראה לחוץ," אמר יונתן. "זה כי אני שד, מה?"
"לא לא, מה פתאום," הזדרז רועי לומר.
"זה בסדר," צחק יונתן. "אתה לא הראשון ולא האחרון. תמיד חמשושים בהלם כשהם מגיעים לכאן." הוא התיישב ליד רועי, והניח את הגמרא שלו על השולחן. רועי שם לב שהקצוות שלה חרוכים קמעא.
"לשדים יש תדמית מאוד רעה," המשיך יונתן, "אבל באמת זה הכל בגלל הוליווד, תאמין לי. תסתכל קצת בגמרא, תראה שחז"ל דיברו הרבה עם שדים! זה כמו בני אדם, אתה יודע. יש טובים ויש רעים, יש יהודים ויש גויים."
"אבל איך שד יכול להיות יהודי?" שאל רועי, שהתחיל להתגבר על המבוכה.
יונתן משך בכנפיו. "איך אדם יכול להיות יהודי? זו הרי השאלה הגדולה, נכון? לא מספיק להיות הלכתית פורמלית יהודי. כדי להיות יהודי צריך לחיות כמו יהודי. צריך להכיר את מציאות הבורא."
"ולא כל השדים מכירים את מציאות הבורא?" שאל רועי.
"לא, כמו שלא כל בני האדם מכירים את מציאות הבורא," השיב יונתן. "במיוחד שדים שחיים בעולם הזה. העולם הזה מלא במסכים, מבין? קשה לראות מה באמת קורה. יש שדים שחיים בעולמות עליונים יותר, אבל הם מוזרים. קשה לדבר איתם."
"ואין קשר…" אמר רועי, "אין קשר ביניכם לבין השטן? או הגיהנום?"
"יש שדים שעובדים בגיהנום," אמר יונתן. "חלק מהם מרושעים מאוד, אבל חלק פשוט עושה את העבודה שלו. הגיהנום זה חלק חשוב ממכלול העולמות. זו אחת המתנות שאתם, בני האדם, קיבלתם." הוא חיכך את זקן הנחשים שלו. "לשדים אין ממש הזדמנות לנקות את הנשמה שלהם. אנחנו בנויים בדרך מסויימת, וככה אנחנו חיים מגלגול לגלגול. אתה מבין, אני חייתי בעולם הזה כבר אלף גלגולים, ובכולם ישבתי בבית מדרש ולמדתי תורה. זה אני."
"זה נשמע…"
"כיף? קל?" אמר יונתן בחצי חיוך. "זה מה שהרבה פעמים אנשים אומרים. אין לי נסיונות או בעיות – אני עושה את הדברים שאני עושה, והכל בסדר! יש לי בחירה חופשית, כמובן. לכל השדים יש. אבל הגבולות שלה – הם צרים יותר משלך. בני אדם מסוגלים להכול. באמת להכול. לא כולם חושבים שזה יתרון."
הוא הניח יד על הגמרא. "טוב, נלמד משהו?"
"סבבה," אמר רועי. הוא פתח את הגמרא שלו.
"תקרא," אמר יונתן, ורועי החל לקרוא: "האיש מקדש בו ובשלוחו…"
הם למדו כמה פסקאות בגמרא. יונתן שלט היטב, וסייע לרועי עם הארמית. אחרי זה הם גלשו שוב לפטפוטים.
"אתה יודע למה הגמרא כתובה בארמית?" אמר יונתן בגיחוך. "כדי שהמלאכים לא יבינו, כמובן."
"למה צריך שהמלאכים לא יבינו את הגמרא?" שאל רועי בסקרנות.
"מלאכם הם ברואים מאוד… נוקשים," אמר יונתן. "הם בחיים לא יהיו מסוגלים להסתדר עם כל הסתירות והמחלוקות שיש בגמרא. הם מאוד 'ייקוב הדין את ההר' כזה. זו הסיבה שאין כאן מלאכים. כאילו, אחת מהסיבות. אבל הם באמת לא מסתדרים בעולם הזה פה למטה."
"אהה," אמר רועי למרות שלא הבין שום דבר. "ואם כבר מדברים על מי שכאן… תגיד… למה – "
"למה אין בחמישית שדים?" השלים אותו יונתן. "אף פעם אין בחמישית שדים. לא באופן גלוי, לפחות. עם הזמן, אתם תגלו מי מכם שד ומי בן אדם. אולי תגלה שאתה בעצמך שד. בדרך כלל שוכחים מגלגול לגלגול, אבל זה נפתח עם הזמן. כשמתחילים ללמוד, כשמתחילים להתפלל ברצינות, מגלים דברים על עצמך ועל הפנימיות שלך. זה קורה בדרך כלל במהלך השישית." הוא הנמיך את קולו. "אבל אני אגלה לך סוד: מי שיודע להסתכל היטב, יכול לראות בצל מי בן אדם ומי שד. אבל צריך עין מאוד חדה, כי אני מדבר פה על הצל של הצל. על החלקים העמוקים ביותר של החשיכה שבנפש."
"אהה," אמר שוב רועי, ושוב לא הבין שום דבר.
"אבל זה לא משנה," אמר יונתן בקול רגיל. "שדים, בני אדם. כולנו נמצאים פה בעולם עם מטרה מסויימת."
"ומהי?" שאל רועי.
"אין לי מושג," אמר יונתן. "זה חלק מהקטע. אתה יודע שיש לך מטרה, כי אחרת הקדוש ברוך הוא לא היה מביא אותך לעולם, כן? אבל אתה לא יודע מהי. אתה צריך כל החיים שלך לנסות ולהגשים אותה, ולהתפלל שאתה תהיה בדרך הנכונה."
"זה נשמע לא פייר," אמר רועי.
יונתן משך בכתפיו. "לנו, השדים, יש אינספור גלגולים לנסות שוב ושוב. אנחנו תקועים בעולם הזה, אז אנחנו פשוט מתחילים מהתחלה כל פעם. אתם, בני האדם, סיפור אחר לגמרי. הנשמות שלכם נמצאות אי שם בעולמות עליונים מאוד, ואתם בוחרים לרדת הנה כדי לתקן דברים מסויימים. גם אם אתם לא זוכרים את זה כשאתם פה, משהו בתוככם מכווין אתכם לשם. ובסוף הדרך אתם חוזרים למעלה, ויש לכם הזדמנות לעבור ולראות כמה הייתם קרובים למטרה."
הוא דפק על השולחן. "טוב, פילוסופי מדי! בוא נחזור לגמרא."
הם המשיכו ללמוד. מתישהו מישהו עבר וחילק עוגיות יבשות. יונתן דאג שרועי לוקח מספר אי זוגי של עוגיות – "אשמדאי מת כבר כמה מאות שנים, אבל אף פעם אי אפשר להיות זהיר מדי" – והם עצרו שוב מהלימוד כדי לפטפט, הפעם על הבית והמשפחה של כל אחד. רועי סיפר על היישוב שלו ועל תנועת הנוער שלו, ויונתן תיאר בפניו את החורבה שבה הוא מתגורר ואת המנהרה שיש לו מהחורבה אל הישיבה.
בסיומו של הסדר, רועי ויונתן נפרדו ופנו כל אחד אל הפנימיות שלו. בדרכו החוצה, חלף רועי על פני שלט שהכריז על חבורות לכבוד זמן אלול ועל פני כמה בני אדם ושדים מהשביעית שעשו סיום מסכת ושרו "הם רצים לחיי הקמפוס הזה ואנו רצים לחיי הקמפוס החדש". כשיצא רועי מבית המדרש אל האוויר הקריר של הערב בשביל אל הפנימיות, הוא נשם נשימה עמוקה והרגיש הרבה יותר רגוע לגבי תחילת הדרך הזאת.
כל ההתחלות קשות, ולא תמיד יודעים לאן ללכת; אבל הייתה לרועי הרגשה שהנה, בכל זאת, השד לא כל כך נורא.