יצחק תמיד חשב על עצמו כעל ילד רגיל. וכי יש לו סיבה לחשוב אחרת, והרי ככולם הוא אוהב להבריז מהשיעור ולקשקש על הדלתות של השירותים ולצאת בהפסקה לשחק כדורגל. וזה לא משנה בכלל שמגיל קטן הוא יודע לשרוף פיוטר, וההורים שלו בכלל לא מרשים לו לבלוע פיוטר. אבל תמיד הוא מגניב בקבוקונים לתיק ואז בהפסקה הוא רץ הכי טוב מכולם, בועט הכי חזק מכולם, ויש רגעים שהוא מרגיש כאילו כולם מסתכלים עליו והוא המוצלח שבחבורה.
אבל אז מגיע השלב שהוא עולה לתיכון (ישיבה תיכונית, הוא אומר בגאווה), והוא מחליט לשים את כל הדברים האלה בצד כי כדורגל ומשחקי מחשב הם לא דברים עבור נער שרוצה לשקוע בתוך עולמה של תורה, והוא מתלונן קצת בקול על שיעורים כמו מתמטיקה ואנגלית שמבזבזים לו את הזמן ואין בהם שום עבודת ה' (אבל בעצם הוא סתם לא אוהב את המקצוע), ובקבוקוני הפיוטר נשארים במגירה של אבא כמו איזה שריד מחיים ישנים יותר, כמו הכדורגל שצובר אבק במחסן
אבל כשהוא מסיים את הישיבה התיכונית והוא חכם יותר ומיושב יותר והוא הולך לישיבת הסדר טובה ורצינית והוא מרגיש שיש עולם שלם של קודש שהוא צריך לכבוש, והכל פתוח לפניו ובהכל יש ניצוצות של קדושה והוא מבין שהוא לא יכול להמשיך להתכחש לפיוטר שלו, גם בפיוטר יש ניצוצות והוא צריך להעלות אותם
והוא מתחיל ללמוד עם הפיוטר, וכשכולם עוצרים להפסקת קפה הוא שופך אבקת מתכת אל תוך הספל, והוא מרגיש איך הכוח זורם בעורקיו כשהוא שורף את הפיוטר, ואין יותר עייפות ואין יותר חוסר ריכוז. והוא מצליח לשבת יום שלם ברצף וללמוד, כמעט בלי הפסקות, והרי מה יותר טוב מזה לבן ישיבה.
והוא מסתער קדימה, והוא מחליט לסיים את הש"ס, ובמשך כל שיעור א' הוא לומד ללא הפסקה, בכל פעם שהוא עייף הוא שורף עוד קצת פיוטר, ואנשים כבר לא רואים אותו מחוץ לבית המדרש והוא אוכל פעם ביום כמה פרוסות לחם בהיסח הדעת שהרי נאמר פת במלח תאכל ועל הארץ תישן ומה יהודי צריך יותר מפשוט ללמוד עוד דף גמרא
ופתאום שיעור א' מסתיים (מדהים כמה מהר עובר הזמן כששורפים פיוטר) והש"ס נגמר ויצחק עושה חגיגה גדולה עם המון דברי תורה ויש שם אפעס גם קצת וופלים כדי שיהיה על מה לברך, שתהיה סעודת מצווה, וכשהוא יוצא לבין הזמנים הוא יושב בבית בריקנות כזאת של אדם שרץ במעלה ההר והגיע לפסגה מהר מדי ועכשיו מה
והבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא וכשמתחיל אלול הוא מגיע אליו שבור ורצוץ וכשהוא מנסה לפתוח גמרא הוא אומר לעצמו אבל מי אני שאבוא ללמוד ככה, והרי ראיתי מי אני, אני אדם שכובש יעדים ואחרי זה צונח את כל הדרך חזרה למטה. ולמה לי ש"ס גמרא אם אחר כך בין הזמנים נראה כמו שהוא נראה
אז מה הוא עושה אחרי שהוא בוכה בתחנונים שובר את ליבו מול ארון הקודש ביום כיפור, מה הוא עושה, הוא מחליט לשקוע בתוך עולמה של תורה באופן מוחלט, כי מי שכל היום מתלהט אחריה, מי שגונב יום גונב לילה, נתון בידיה הטובות ולא ייפול
והוא לומד ולומד ובכל פעם שהוא מרגיש טיפה עייף הוא לוקח עוד פיוטר ועוד פיוטר והבעירה של המתכת בתוכו הופכת כבר לטבע שני, והוא לא צריך לעצור כדי לאכול או כדי לישון והוא חוזר הביתה רק מדי פעם, ממית עצמו באוהלה של תורה. ואנשים יודעים שעם יצחק אי אפשר לדבר, הוא רק לומד כל היום כמו איזה שד, כמו בכוח על טבעי שכזה, אבל כל פעם שיצחק שומע אנשים אומרים ככה הוא פשוט לוקח עוד לגימה של פיוטר וזה נותן לו שוב כוח להתרכז ולהמשיך הלאה
ובשלב מסויים הוא מרגיש שאולי הוא קצת הגזים, שאולי הגיע הזמן להאט קצת, להרים את הרגל מדוושת הגז, אבל כמו כל אחד שלוקח פיוטר הוא שמע בעבר את ההרצאה על גרירת פיוטר והוא יודע שאם הוא יפסיק עכשיו הוא יתמוטט, הגוף שלו ידרוש ממנו תשלום על כל השעות האלה, והוא פוחד מפני ההתמוטטות הזאת. ולכן הוא ממשיך ושורף עוד ועוד פיוטר, ועם כל יום של פיוטר ושל לימוד הפחד מפני ההתמוטטות הולך וגדל
ופתאום מגיע תאריך הגיוס, ויצחק יודע שזה הסוף, הסוף של הכל, כי בצבא לא ייתנו לו ללמוד תורה ולא ייתנו לו לשרוף פיוטר והוא דוחק את המחשבה ולומד עד היום האחרון אבל בסוף צריך לארוז תיק וללכת לבקו"ם והוא שורף את השאריות האחרונות של הפיוטר ומרגיש בכל גופו שעוד רגע מגיעה הנפילה הגדולה, והוא מביט אל דלת האוטובוס ותהום נפערת מתחת לרגליו.