שנות התיכון היו שנים מבלבלות כל כך, כאילו החיים נקרעים לאט לאט לחתיכות קטנות ונישאים ברוח. כל הדברים שהיו בטוחים, כל הדברים שתמיד ניצבו ובנו את הרקע של העולם, פתאום הפכו לשבריריים ואם נתת בהם מבט ארוך מדי קרסו בבושה.
ובחופש הגדול האחרון שלפני הישיבה הם עשו טיול גדול כל החבר'ה ובסוף הם יושבים על פק"ל קפה ועל ופלים ועל עוד דברים, ומישהו זורק חצי בצחוק ומה לגבי אלומנטיקה.
ומה לגבי אלומנטיקה, והרי החיים כל כך שבריריים ולא ברורים אבל הרעיון הזה של לבלוע מתכת הוא רעיון מעניין. כי הרי בן אדם הולך בעולם הזה מלא ספקות והוא לא יודע מה כן ומה לא ובמה להאמין ומה לעשות. אבל פתאום יכול לעצום את העיניים ולבלוע משהו, והתוצאה תהיה תמיד אותה התוצאה והרי זה דבר יציב שאפשר להשען עליו.
אז הוא הולך ועושה את הבדיקות ומחכה לתוצאות ובתוך ראשו הוא חושב לעצמו אני רוצה, מה אני רוצה, אני רוצה לקבל איזו מתכת נחמדה נגיד שמאפשרת לך לראות את העתיד או פלדה סתם כי היא נראית לו מגניב. אבל התוצאות מגיעות ורשום על הדף (אחרי הרבה מונחים טכניים) אבץ.
ואבץ, מה זו אבץ, זו מין מתכת כזאת שעושה דברים לאחרים. כלומר לך היא לא עושה דבר. כלומר אתה יושב בסדר בוקר בישיבה שבחרת לך ושורף את המתכת הזאת אבל אתה ממשיך לחוש את הספקות וממשיך לא לדעת אם בחרת נכון ולמה אתה לומד את הגמרא הזאת.
והוא מגלה שהוא שונא את הספקות האלה. שונא לשמוע קולות לא ברורים, לא בטוחים בעצמם. כי כל קול כזה מעצים את הקול הפנימי שלו שלוחש אבל למה, אבל אולי, אבל אם. והוא חייב לעצום עיניים ממש חזק כדי שלא ליפול אל כל הספקות האלה
אז הוא יושב בסדר ערב עם החברותא שלו, והחברותא שלו מציע סברא בקול מהוסס ופתאום הוא מגלה שהוא יכול לשרוף את המתכת ולתת לחברותא שלו בטחון, לשלהב את האמונה שלו בצדקת דבריו. וכמה הוא נהנה לשמוע את מי שלומד אתו כל כך בטוח במה שהוא אומר
וכך הוא תמיד יושב בכל חברותא, מדי פעם הוא מדבר אבל בעיקר שורף את המתכת, והחברותות שלו תמיד נלהבים כל כך ודופקים על השולחן ואומרים סברות בקול גאה ובוטח, והכל ישר וחלק ובלי מהמורות.
והוא מגלה שהוא נהנה לעבור ככה בישיבה, ולסלק מכולם את הספקות שלהם. כשהוא עובר ליד שני חבר'ה שדנים במסדרון הוא מחזק את הבטחון העצמי שלהם כל אחד בטענותיו, שלא חלילה יתערער מי מהם במהלך הוויכוח. כשחבר בא להתייעץ אליו לגבי גיוס או לגבי חברה הוא משלהב את הבטחון שלו, וכל ההתלבטויות נעלמות ברגע.
והוא מרגיש קצת כמו איזה מלאך משמיים, מלאך משמיים שנשלח לאדמה כדי לעזור לבני אדם, לסלק מהם את הספקות, לגרום להם לעמוד יציב על שלהם. והרי אין זה משנה בכלל שהחיים שלו כל כך מבולבלים ומסובכים, הוא מלאך, נועד לעזור לאחרים.
ויום אחד הוא יושב בחבורה עם הרב שמעון, והרב שמעון מדבר בקול מהוסס, על מה הוא מדבר, על אמונה ועל רבי נחמן ועל הקדוש ברוך הוא. והוא מדבר על העולם הזה ועל קשיים ועל אבדן והקול שלו מהוסס, ונשבר, ומתפתל סביב עצמו כמו נבוך.
וקשה לו עם הקול הזה, קשה לו עם ההיסוס הזה, אז הוא מבעיר את המתכת ומשלהב את הבטחון והרוגע של הרב שמעון, והרב שמעון מסיים את דבריו בקול תרועה רמה, באגרוף ניצח, בדברים חתוכים שלא משאירים מקום לספק.
והוא מרגיש כל כך גאה, הוא לא סתם מלאך, הוא מלאך שעוזר לרבנים, כן, אפילו לרבנים הגדולים של הישיבה יש ספקות אבל הוא עוזר להם לנצח אותם ולהפטר מכל החששות.
אבל ביום שישי הרב שמעון לוקח אותו לצד לשיחה ואומר לו אבל תשמע, זה לא יכול להמשך ככה. אתה לא יכול ככה לעשות לאנשים. והוא אומר אבל, אבל, אני עוזר להם אני מסלק את הספקות אני מסלק את החששות, והרב שמעון אומר לו אבל איזה מין יהודים היינו בלי הספקות האלה, איזו מין אמונה הייתה לנו בלי החששות האלה, איך אנחנו יכולים לדבר על הקודיש בוריך הוא או על הגמרא כאילו אנחנו יודעים הכל
ולכן הוא עומד עכשיו רגע לפני שבת ושופך את הבקבוקונים לכיור, ושאריות האבץ האחרונות נעלמות ממנו והוא בוכה על כך שהוא לא יכול להשתמש באבץ כדי להשיב לעצמו את הבטחון, כי הוא יודע שעכשיו הוא חוזר לעולם של ספקות ושל בעיות ומי יודע לאן תוביל אותו הדרך.