ופעם אחת הגיע חודש אדר אבל אדר הרגיש את ההרגשה הזאת שמקרקעת לך את הרגליים ומוציאה לך את התיאבון מהבטן וכל מה שהוא רצה לעשות היה להמשיך לשכב במיטה למרות שבחוץ השמש עלתה וירדה ואווירה כללית של ריקבון שררה בחדר, וכל אזכור של מישה מישה או של נפצים או של מסיכות רק גרם לאדר להרגיש בחילה ולהתהפך על הכרית ולקוות שאף אחד לא יבוא לחפש אותו, ובאותו הזמן להרגיש אומלל שאף אחד לא בא לחפש אותו, שכולם שמחים להם ורוקדים ולא חושבים שאולי אדר שוכב עכשיו במיטה ומרגיש שאין משמעות לשום דבר ושמה הטעם בכלל לטרוח לקום ולהתלבש ולצאת החוצה.
ניסן שלח לו הודעה, משהו על "בהצלחה בשוק פורים" ועל זה שהוא כבר מתכונן לאביב – אדר לא פתח את ההודעה אלא רק קרא את ההתחלה שלה בווילון ההתרעות. אין לו מושג, חשב אדר במרירות, אין לו מושג שאני שוכב פה ושחור לי בלב וחשוך לי בחדר, ניסן בכלל לא יכול לדמיין שאני מרגיש ככה לפעמים. ואדר היה חייב להודות שזו אשמתו בסופו של דבר, כי הוא תמיד עטה את המסכה שלו עדיין כשהוא נפגש עם ניסן והעביר לו את המפתחות, אבל מצד שני איך אפשר לדבר עם ניסן דברים עמוקים, כשמדובר באחד שמלא מעצמו כל כך ופשוט שמח שיש לו עוד מישהו לשתות אתו יין.
השעות הלכו וחלפו, ואדר חשב לעצמו על כל הדברים שהוא היה יכול להספיק לעשות אם הוא היה קם ועושה עם עצמו משהו. על כל האנשים שהוא היה יכול לשמח, על התרומות שהוא היה יכול לאסוף לעניים, על המהפך שהוא היה יכול לגרום בעולם. אבל נו, זו ההוכחה לזה שהוא כזה דפוק, שבמקום לעשות את הדברים האלה הוא שוכב במיטה ומרחם על עצמו. פתטי, זה מה שזה היה. הוא התהפך שוב במיטה.
המיטה כבר לא הייתה נוחה לו, אבל הוא לא היה מסוגל לחשוב על לצאת ממנה. הוא היה רעב, והשעות עברו, אבל הוא לא מצא בתוכו את הרצון כדי לקום ולנשנש משהו ממשלוחי המנות שחיכו לו על השולחן. הוא גלל שוב ושוב בפייסבוק, בוהה בריקנות בפיד שהיה מורכב בעיקר מפרסומות. הוא ניסה לומר לעצמו שהוא ינוח רק עוד קצת, ואז הוא יקום ויילך למסיבה. אבל הזמן עבר והוא פספס את המסיבה. אז עוד קצת מנוחה ויילך להתוועדות. אבל הזמן עבר והוא פספס את ההתוועדות. ואת ההרקדה. ואת התהלוכה.
ובסוף, אחרי הרבה זמן, שבט נכנס לחדר, וראה את אדר שוכב בשלולית של אומללות. והוא לא אמר דבר, ולא פתח את החלון או הדליק את האור, והוא לא נזף באדר או ניסה לשכנע אותו שבעצם העולם יפה ושכל מה שהוא צריך כדי להיות שמח זה לחייך והשמחה תבוא מאליה. הוא לא התעקש לדבר איתו, והוא לא ניסה לעודד אותו או לנחם אותו או לומר באוזנו מילות שבח. הוא רק הלך למטבח, והכין ארוחת בוקר יפה, ואז הניח אותה ליד אדר ואמר לו, אל תדאג, אני אצא אליהם. היום הזה עליי, בסדר? אני פה בשבילך.
וזו הייתה ארוחת הבוקר הכי טעימה שאדר אכל מעודו.