אל תסתכלו עליי ככה! אני יודע מה אתם חושבים, אבל אני באמת לא עשיתי שום דבר. בבקשה תאמינו לי.
כן, כן, אני רגוע. הנה אני נושם עמוק. רגוע.
כן. אני אתחיל מהתחלה. כן.
תראו, אני תמיד הייתי איש ספר, מבינים? כבר מאז שהייתי ילד. הייתי בולע את הספרים בספרייה. תאמינו לי אם אומר שקראתי את מלחמה ושלום בגיל ארבע עשרה? אתם יודעים בכלל מה זה מלחמה ושלום?
זה מה שחשבתי. היום לא צריך להיות משכיל בשביל… בשביל שום דבר, האמת. בטח לא בשביל להיות שוטר.
כן, כן, אני חוזר לעניין. כן.
תמיד קניתי ספרים. אספתי אותם. אפשר לומר שבאובססיביות. זה פשוט… יצא לכם פעם להריח ספר ישן? אחד כזה שבאמת יש לו כבר אופי ונשמה משלו? עם דפים מעט מקורזלים, עם הצבע הזה של משהו ש… של משהו שעברו עליו דברים, אתם מבינים?
הייתם פעם במרדף? לא מרדף אחרי פושעים, אין בזה שום דבר מרגש. אני מדבר על מרדף אחרי ספר. לצוד אותו בחנויות ישנות. לסרוק מרתפים שלמים. לחכות שנים, לפעמים עשורים, עד שאתם מוצאים אותו.
זה לחיות, ומי שלא חווה את זה – לא חי מימיו.
אני חוזר לעניין, אני חוזר לעניין.
הייתי איש פשוט בחיי. עבדתי כסנדלר ואחר כך ככורך ספרים ואז כמורה. לי ולאשתי לא היו ילדים. רצינו, כמובן, אבל משהו לא הלך.
לא, היא נפטרה כבר לפני עשר שנים. היה לה איזה משהו בלב, גמר אותה על המקום.
יצאתי לפנסיה לפני חמש שנים בערך, ואז מכרתי את הבית שלנו ואת רוב הדברים שלא הייתי צריך יותר, והלכתי לקנות לי חנות ספרים. שם אני גר בכמה שנים האחרונות. דאגתי למלא את החנות הזאת בספרים ישנים וחדשים. אני אוהב את החנות הזאת מאוד. שמתי בה כורסאות לקריאה. הנחתי בה עמדות קומיקס לילדים. דאגתי לשמור עליה ועל כל הספרים בה.
מה זאת אומרת ראיתם את החנות אז אני יכול להמשיך הלאה? לחנויות ספרים יש נשמה, שתדעו לכם, ולחנות שלי מגיע שידברו עליה בהרחבה.
כן, כן, אני ניגש לעניין.
בקיצור, כבר מהשנה הראשונה היה לי ברור שאני צריך לעשות משהו מעבר. כאילו, יש לי חנות ספרים משלי, אני חייב להגשים בה את החלומות שלי, אתם מבינים?
אז ברור שהצעד הראשון היה לטפל במרתף. להעביר אליו את הספרים היותר מוזרים, עתיקים, מסתוריים. שייתן את האווירה המתאימה. כמובן, לא לכוון את הלקוחות לשם. רק מי שבאמת יחפש בחנות ימצא את הירידה לשם. כן, אני אלך אתכם אחר כך ואראה לכם איך להגיע.
מה הרעיון? הרעיון הוא פשוט מאוד! ספרים זה משהו עם שאר רוח. אי אפשר להשוות בין ספר שמצאת במרתף אפל וסודי של חנות ספרים עתיקה, לבין ספר שפשוט לקחת ממדף של רשת גדולה. זה הבדל של שמיים וארץ.
אחרי המרתף דאגתי לחדר אחורי, ואז לעליית גג. בכל אחד מהם היו מדפים נסתרים, תיבות נעולות וספרים בעלי כריכות עור ועץ ומתכת. את חלקם חיברתי בשלשלאות למדפים. התפאורה חשובה מאוד, אתם מבינים. התפאורה יוצרת את האווירה.
לא, אני לא סתם מלודרמטי. אני מדבר ברצינות. החיים האלה בנויים מחוויות, וזה שלפעמים צריך ליצור אותן בכוונה לא מפחית מעצם החוויה.
וזהו בעצם. מדי פעם כשנכנס לחנות שלי מישהו שהיה נראה כמו מישהו שמכיר את הנשמה של ספרים – לפעמים זה היה בחור צעיר, לפעמים נערה, לפעמים זוג ילדים – דאגתי לרמוז להם על אחד מהחדרים הנסתרים. להוסיף איזו קריצה. לרטון כשהם באו לקנות ספרים שהגיעו מהחדרים האלה.
לתת להם את החוויה הכוללת, אתם מבינים.
ספרי אוקולטיזם וקבלה מעשית? כן, אני מחזיק כאלה בחנות שלי, כמובן. אני נוגע בכל התחומים. כן, חלק מהם במרתף, אבל זה רק לשם האווירה.
אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ההבדל בין לקרוא ספר חדש על הספה בסלון, לבין לקרוא מתחת לשמיכה ספר עתיק ומתפורר שמצאתם אחרי חיפושים ארוכים במרתף של חנות עם מוכר אפל ומסתורי?
זה רק צורת התבטאות, אפל ומסתורי! זו לא הודאה בכלום. כבר אמרתי לכם, אני חף מפשע.
בכל אופן, לפני כמה ימים הם הגיעו, שלושת הילדים האלה. אני זוכר אותם כאילו הם עומדים מולי. לבלונדיני היו קוביות בשיניים, והוא כל הזמן חיטט בהן עם האצבע. למתולתל היו מכנסיים כאלה של צעירים, אלה שצונחות למטה כאילו כל העולם צריך לראות מה מותג התחתונים שלך. ולילדה הייתה תחבושת גדולה על הרגל – כאילו היא נפלה או משהו.
רציתם את כל הפרטים, לא?
בכל אופן, הם ביקשו לדעת אם יש לי ספרים בנוגע לקסמים, לטקסים אפלים. דברים שקשורים לזימון שדים. עשיתי להם את כל ההצגה – המוכר הרטנוני שלא מחבב משוגות ילדים. אבל אני חייב להודות שהסתקרנתי, כן.
האם שאלתי אותם אם הם מתכננים להשתמש בספרים האלה? מה אני נראה לך, שוטר?
לא, לא חשבתי שהם חלק מכת או משהו. הם היו נראים שלושה מתבגרים רגילים לגמרי. אולי קצת מבוהלים, אבל אני רגיל ללקוחות מבוהלים. זה חלק מהאווירה.
לא, הם לא אמרו משהו… מממ… נראה לי במחשבה לאחור שאולי המתולתל אמר משהו על זה שהם צריכים למהר, משהו על זמן שעומד לעבור… ומשהו על הגנה. הם חיפשו קסמי הגנה, אולי?
בכל אופן, אני תמיד אוהב לעודד ילדים עם דמיון בריא, ולכן כיוונתי אותם ברמזים אל המרתף. הם היו למטה המון זמן – אני חושב שהיה כמעט ערב כשהם צצו למעלה שוב…
והיה איתם הספר הזה, ספר שלא ראיתי מעולם. ואני מכיר כל ספר וספר בחנות שלי, אם לא אכפת לכם. הוא היה כרוך בכריכת עור, אבל זה היה עור שגרם לשערות שלי לסמור כשנגעתי בו. אני לא יודע איך הדבר הזה הגיע למרתף שלי, אבל זה היה הדבר האמיתי. לא פריט של תפאורה או של אווירה. הו לא, כבר כשראיתי אותו ידעתי שהדבר הזה מסוכן.
לא רציתי לתת להם אותו. באמת שלא. אבל הם חשבו שהכל חלק מהמשחק. אתם יודעים, הילדים מוצאים ספר עתיק במרתף והמוכר המסתורי מסרב למכור להם אותו, ואז הם עשו עליי את הטריק הכי ישן בספר – המתולתל התנגש בעמוד תצוגה והפיל מלא חוברות קומיקס ובתוך כל ההמולה הילדה ברחה החוצה עם הספר –
אתה לא שומע מה אני אומר לך? לא מכרתי להם את הספר, הם סחבו אותו!
בכל אופן, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. הם היו נראים כמו ילדים טובים, באמת. אני לא… לא חשבתי… לרגע לא חשבתי שהם יהיו…
תנו לי רגע לנשום אוויר.
כן. זהו.
זה נורא, לא? התמונות האלה לא יוצאות לי מהראש. הסכינים, הדם, ה… הגרונות שלהם –
כן, אני יודע שראיתם את התמונות בעצמכם.
אבל אתם חייבים להאמין לי. אני לא קשור לזה. אני לא יודע שום דבר. אני לא רציתי להביא להם את הספר הזה, אני נשבע באלוהים!
מה? להחרים את החנות?
אתם – אתם לא יכולים לעשות דבר כזה –
אני יושב. אני יושב. רגוע לגמרי, רואים?
אני חף מפשע, תזכרו את זה. אני לא רוצח. אני לא חבר בכת. לא דחפתי אותם… לא דחפתי אותם להרוג את עצמם.
רק בבקשה, תזהרו על הספרים שלי. הם כל חיי. תהיו זהירים אליהם.
ותהיו זהירים כשאתם יורדים אל המרתף.