על פני המים, כי ברבות הימים

זה הרגיש כמו סגירת מעגל.

כלומר, זה לא הרגיש ככה בהתחלה. בהתחלה היה בעיקר יום חם ומלא בהנפצות. הם חזרו מהים אתמול בערב, היו אמורים לצאת שוב מחר בבוקר, ובינתיים – הנפצות. קסם היה צריך לטפל במק"כ (להחליף קנה, אשכרה. מתי כבר צריך להחליף קנה במק"כ), המכונאים התעסקו עם המכונה (מצד אחד – לכלוך, שרירים תפוסים ועבודה קשה. מצד שני – מזגן, אז לא ברור מה עדיף). שאר הימאים התחלקו בין הפעלת המערכות לבין עבודות התחזוקה – הגירוז החודשי של הריילינג; החלפה של מע"דים תקולים; עדכון ספרות. הנפצות, בקיצור.

דווקא לפיקאסו (זה כמובן לא היה השם שלו, רק הכינוי, והוא היה שמח לומר שהוא קיבל אותו כי הוא יודע לצייר אבל האמת היא שהוא קיבל אותו בגלל האוזן המעוכה שלו, שאיבדה את צורתה בתאונת דרכים כשהיה בן חמש) היום עבר יחסית בנעימים. הרס"ר היה צריך כמה חיילים לכבוד ביקור של איזה קצין בדרגה גבוהה למחרת, והסגן שלח את פיקאסו גם כי הסגן חיבב את פיקאסו וגם כי הוא היה אחד מהימאים היותר פז"מניקים.

לעבודה עם הרס"ר היו כמה יתרונות, ואחד מהם היה שהוא שחרר את החיילים שלו להפסקת צהריים בזמן וביקש מהם לחזור בזמן, שלא כמו חובלים שמצפים ממך לעבוד עד רגע לפני שחדר האוכל נסגר ולחזור לעבודה ברגע שהצלחת שלך נקייה. הרס"ר רצה כמה חיילים שינקו מתחת לרציפים, וזו אמנם הייתה אחת העבודות הכי מיותרות שאפשר לעשות אבל פיקאסו נהנה ממנה. מתחת לרציפים היה צל, ואף אחד לא היה יכול לראות אותו. אז הוא פשוט אסף קצת זבל לשקית, ואז נשכב על הסלעים בצל ופתח את הפייסבוק בפלאפון שלו, בזמן שהמים ליחכו לאיטם את ערמות הפלסטיק שצפו ליד האבנים.

כשהגיע זמן ארוחת צהריים, הצטרף פיקאסו אל שאר צוות הספינה בתור הארוך אל חדר האוכל. קפלס"ט היה היחיד שחסר, בגלל שתמיד צריך להשאיר מישהו בספינה כשהולכים לאנשהו, גם אם זה לארוחת צהריים. ביטון פתח שוואזי בפלאפון שלו כדי לראות מי יקנה שתייה בשק"מ, ופיקאסו יצא (איכשהו הוא תמיד יוצא, לשוואזי יש משהו נגדו) ולכן הוא יצא מהתור כדי ללכת לשק"מ.

כשפיקאסו חזר לספינה, כדי לנוח קצת על המיטה (זכות של פז"מניקים) עד סוף הפסקת הצהריים וכדי לשחרר את קפלס"ט ללכת לאכול, הוא הבחין שהבחור הצעיר נראה תשוש מאוד. הוא הגיע לספינה רק לפני חודשיים, ועוד לא היה בים בחורף – שני נתונים שעמדו לרעתו. הוא קיבל את הכינוי קפלס"ט בגלל שכשהיה בשהיות הפיל את אחת הקסדות למים. לא שוכחים דבר כזה.

פיקאסו תהה אם הוא זוכר את השם האמיתי של קפלס"ט, והגיע למסקנה שלא.

אבל מה זה כבר משנה.

אחרי עוד כמה שעות בצל, הרס"ר החליט שהרציפים מספיק נקיים עבור האישיות רבת המעלה והפלאפלים שתגיע מחר, ושחרר את פיקאסו לדרכו. פיקאסו חזר אל הספינה בצעד עצל, ופגש את הסגן ברציף.

הסגן היה נראה עסוק במיוחד, אך שמח לראות את פיקאסו. "הרס"ר שחרר אותך? טוב," הוא אמר. "שמע, יש לי כמה פינות שאני צריך שתסגור, סבבה? אתה יודע, כל מיני דברים קטנים כאלה. לא משהו כבד. אני אשלח לך רשימה בווטסאפ, סבבה?"

פיקאסו הנהן, וסידר את הכובע שלו על ראשו. "מה מצבנו עם הפעלת המערכות?"

"לקראת סיום," אמר הסגן. "לקראת סיום. אולי נצליח לסיים מוקדם הערב." הוא נכנס אל תוך הספינה וקרא: "שולח לך בווטאספ!"

פיקאסו הוציא את הפלאפון מהכיס והמתין, ובאותו הרגע בדיוק קפלס"ט השתחל החוצה מתוך לוקר התחמושת. המדים שלו היו ספוגים בזיעה, והוא החזיק בידו האחת ערימה של צ'קליסטים. פיקאסו הביט בו. קפלס"ט היה אדום, וגם העיניים שלו היו אדומות. הבחור בהחלט לא היה נראה במיטבו.

למעשה, הוא הזכיר לפיקאסו פעם אחת שגם הוא היה נראה ככה.

זה היה כשהוא עוד היה צעיר – רק שלושה חודשים בספינה, שלושה חודשים של חורף קשה. פיקאסו היה פלאט לחלוטין כשהוא היה צעיר, והוא הקיא כמעט כל הפלגה. הוא היה משמרת לילה – כמובן שהוא היה משמרת לילה, בחורף הזה הוא כמעט עשה רק משמרות לילה – והספינה חזרה לחוף בבוקר, וכמובן שישר הריצו אותם לעבודות כי למחרת בבוקר הספינה צריכה שוב לצאת לים וצריך למהר ולמהר, לרדת מהפעלת מערכות ולעלות שוב להפעלת מערכות (זה כל כך מטופש!) ולטפל בתקלות וגם לדחוף מד"ס אחד כי בלוכ"ש צריך לעשות עוד כמה החודש, ואין ספק שלתת לחיילים להשלים שעות שינה היה הדבר האחרון שעמד למפקד בראש.

זה היה יום קשוח. שלושה חיילים מהצוות לא השתתפו בעבודות – אחד היה צריך ללכת למרפאה, אחד הלך להשלים צוות על ספינה אחרת והשלישי הלך למשוך אוכל בשביל ההפלגה, עניין שיכול לקחת שעות – ואיכשהו כל השלושה היו ימאים, כך שהעול שנפל על כתפיו של פיקאסו היה גדול בהחלט. ירד גשם כל הזמן, אז לא רק שהוא היה רטוב לאורך כל העבודה הוא גם לא היה יכול להוציא את הפלאפון שלו, והים בנמל קפץ לכל הכיוונים ואיתו הספינה עלתה וירדה ונעה הצידה ונמשכה על ידי החבל שהיה מחובר לרציף ובקיצור כל העניין הזה רק גרם לפיקאסו להרגיש רע יותר בזמן שהוא סידר חבלים מסודרים מחדש, הכניס ברוסים למקום ובדק שהעוגן עדיין נמצא במקומו (הפתעה: הוא היה שם).

הוא הרגיש איך הוא מתעייף מרגע לרגע, אבל היה ברור שלאף אחד לא אכפת. כולם בספינה עבדו קשה באותו יום, ולאף אחד לא הייתה אמפתיה לצעיר של הספינה שבבירור עוד לא עבר דברים באמת קשים ולכן אין לו על מה להתלונן.

אבל פיקאסו הרגיש שיש לו הרבה על מה להתלונן, בייחוד כי הוא ידע שהסיכוי שהוא יהיה שומר ברציפים הלילה גבוה, ויחד עם זה ועם ההאזנות בלילה הוא בקושי יצליח להשלים שעות שינה, וכל מה שנשאר זה לקוות שהוא יהיה משמרת לילה גם בהפלגה הבאה כדי שלפחות מחר בבוקר יוכל ללכת לישון. כמובן, זה שעוד לא הייתה לו מיטה בספינה והוא עומד לישון הלילה על הרצפה מתחת לשולחן לא הועילה למצב הרוח שלו.

לקראת ערב פיקאסו כמעט סיים את כל העבודות שהוא היה צריך לעשות ונשארו לו רק כל מיני הנפצות שהסגן לא הפסיק להפיל עליו. אחת מהן הייתה לקחת את אחד ממכשירי ההצפנה של הספינה וללכת להחליף אותו באפסנאות הייעודית. המכשיר היה תקול, ובלעדיו הספינה לא יכולה לצאת לים. בעצם, פיקאסו היה צריך לעשות את זה כבר מזמן, אבל הוא העדיף לעשות קודם את העבודות שדרשו ממנו להשאר בספינה ורק אחר כך את העבודות שדרשו ממנו לטייל בבסיס. הוא הלך למעבדת קשר והחליף שלושה מע"דים, ואז הלך לאפסנאות לקחת משם כפפות ואטמי אוזניים, ורק אז פנה ללכת אל האפסנאות הייעודית עם מכשיר ההצפנה.

מאחורי הדלפק באפסנאות הייעודית ישב הנגד גדול הגוף של האפסנאות, ולא אחד מהאפסנאים הפשוטים. פיקאסו ניגש אליו, פיהק פיהוק גדול, והניח את מכשיר ההצפנה על הדלפק. "אני צריך שתחליף לנו אותו. הוא תקול."

הנגד לא הרים את העיניים שלו מהפלאפון. "סיימנו לעבוד היום, תחזור מחר."

"מה?" אמר פיקאסו.

"מה לא מובן?" מלמל הנגד בכעס. "אנחנו עובדים עד חמש. עד חמש! אתם, הלוחמים, לא תקלטו את זה אף פעם, הא? כל היום אנחנו פה. אחרי חמש – לא עובדים. תחזור מחר."

פיקאסו הסתכל בשעון שלו. השעה הייתה חמש ורבע.

"אתה רציני?" הוא אמר. "כאילו, השעה רק חמש ורבע. אני ממש צריך שתחליף לי את זה. אנחנו אמורים לצאת לים מחר בבוקר – "

"לא מעניין אותי," נפנף אותו הנגד. "פעם הבאה תבוא מוקדם יותר. אחרי חמש – אנחנו לא עובדים."

פיקאסו יצא מהאפנסאות אל הגשם, וכמעט התמוטט בכניסה. זה היה מסתכל כל כך! הוא לא ישן בלילה והוא עומד לעבוד עכשיו עוד כמה שעות ואז אולי לזכות למעט שינה לא רצופה על הרצפה, ואז לצאת עוד פעם לים. והנגד המטומטם הזה, שכל היום יושב במזגן ומתבטל, לא מוכן שנייה להביא לו מכשיר כי עברה רבע שעה מאז השעה המוקדמת להחריד שבה הוא מסיים את היום? מה לעזאזל?

זו הייתה העייפות, והגשם כמובן, ולא דמעה שצצה בזווית עיניו של פיקאסו. הוא ידע מה יקרה עכשיו; הוא יחזור לספינה ויאמר להסגן שהאפסנאות כבר נסגרה, והסגן ישאל למה הוא לא הלך לשם מוקדם יותר, ואז כשהמפקד יחזור לספינה הוא יגלה שהיציאה שלהם לים מחר בבוקר צריכה להתעכב בגלל מכשיר הצפנה אחד, והוא יתעצבן על פיקאסו נורא ומי יודע מה יהיו ההשלכות של זה, ו – ו-

פיקאסו עצם את עיניו והשפיל את ראשו. הדברים האלה לא נגמרים אף פעם, אה? הצרות רק הולכות ומצטברות והיציאה הביתה רק נראית רחוקה יותר ויותר, ואין שום דרך לברוח מזה – שום דרך ל – ל –

"היי," אמר מישהו. "אתה נראה מעוך."

פיקאסו הרים את עיניו אל חייל אחד שהסתכל עליו בחיוך. הוא הכיר את החייל הזה במעורפל – הוא היה מספינה אחרת, והיה פזמ"ניק עייף נורא; הוא כל היום התהלך בבסיס עם פרצוף של מישהו שנמאס לו מהכל והוא מרחק יריקה מלהשתגע ולעשות משהו שאסור לעשות. אבל עכשיו הוא הסתכל על פיקאסו מלמעלה וחייך.

"קח," הוא אמר, ודחף לפיקאסו פחית ביד. "יהיה בסדר, גבר. בסוף זה לא נורא כל כך."

והוא הלך. פיקאסו ישב עוד קצת בגשם, עם הפחית ביד, ואז קם לאיטו וחזר אל הספינה.

הוא שתה את הפחית בדרך, וזה הרגיע אותו קצת. ובאמת זה לא היה נורא כל כך, בסופו של דבר. הסגן לא צעק או כעס, אלא פשוט מלמל בכעס ואז הלך בעצמו לאפסנאות להתעמת עם הנגד. הם סיימו את העבודות מוקדם יחסית, ומישהו אחר היה השומר באותו הלילה, לא פיקאסו. פיקאסו אמנם ישן על הרצפה, אבל לזה הוא כבר היה רגיל, ועד הבוקר הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.

עכשיו, כשהוא הסתכל על קפלס"ט שמשך את עצמו מחוץ ללוקר התחמושת והיה נראה על סף שבירה, כמו שצעירים שיודעים שלאף אחד לא אכפת מהסבל שלהם נראים, הוא הרגיש איך כל החיים סובבים במעגלים.

"הסגן," הוא קרא אל תוך המי"ק, "אני לוקח איתי את קפלס"ט, סבבה? אני אצטרך קצת עזרה עם כמה דברים ברשימה שלך."

הסגן אישר, ופיקאסו נתן יד לקפלס"ט, עוזר לו לקום. "קדימה, בוא נעשה כמה הנפצות," אמר פיקאסו בחיוך עקום. "יותר קל מלהשאר כאן ולעשות הפעלת מערכות."

פיקאסו זינק אל הרציף, ואז בדק שהארנק שלו נמצא עליו.

הוא הרי צריך לקנות פחית.