משאת נפשו של איראנון

מאת הווארד פיליפס לאבקרפט

הצעיר הגיע אל טלות', עיר השחם, והוא עטור בגפנים, שיערו הצהוב בוהק ממור וגלימותיו הסגולות קרועות ממעברו דרך הקוצים של הר סידראק ששכן מעבר לגשר האבן העתיק. אנשי אלות' היו כהים וחמורי סבר, והם התגוררו בבתים מרובעים. בהזעפת פנים הם שאלו את הזר מאין הוא בא ומה היה שמו וכמה כסף החזיק בכיסו. ועל כך ענה הצעיר:

"אני הוא איראנון, ובאתי מאיירה, עיר רחוקה שאני זוכר רק במעומעם, אך אני נכסף למצוא שוב את דרכי אליה. אני פייטן ובפי שירים שלמדתי באותה עיר רחוקה, ושליחותי היא לעורר את היופי אשר בזכרונות הילדות. העושר שלי שוכן בזכרונות קטנים ובחלומות, ובתקוות שאשיר בגנים כשהירח יאיר ברכות והרוח מן המערב תנשב על ניצני הלוטוס."

כאשר שמעו זאת אנשי טלות', הם התלחשו ביניהם; מאחר ואף על פי שבעיר השחם איש לא צחק או שר, האנשים חמורי הסבר היו מסתכלים לעתים באביב אל הגבעות הקארת'יות, והם היו חושבים על הלאוטות באונאיי הרחוקה, עליהן שמעו מסיפורי הנוודים. ומתוך מחשבות אלו, הורו האנשים לזר להשאר ולשיר בכיכר העיר למרגלות צריח מלין, למרות שהם לא אהבו את צבע גלימותיו המרופטות, או את המור בשיערו, או את נזר הגפנים שלראשו, או את קולו הצלול והצעיר. בערב שר איראנון, ובעודו שר כרע אדם זקן בתפילה, ואדם עיוור אחד אמר שהוא ראה ענן מעל לראשו של הזמר. אך רוב אנשי אלות' פיהקו, כמה מהם צחקו ואחרים פרשו לישון; מאחר שאיראנון לא אמר שום דבר בעל תועלת, אלא רק שר על זכרונותיו, חלומותיו ומחשבותיו.

"אני זוכר את אור הדמדומים, את הירח, את השירים השקטים, ואת החלון על אדנו הייתי ישן. מעבר לחלון היו הרחובות המוארים באורות זהובים, שם רקדו הצללים על בתי השיש. אני זוכר את ריבוע אור הירח על הרצפה, אור אשר היה שונה מכל אור אחר, ואני זוכר את החזיונות שרקדו על קרני הירח בזמן שאמי שרה לי. ואני זוכר גם את שמש הבוקר בוהקת הרחק מעל הגבעות הצבעוניות בקיץ, ואת מתיקות הפרחים שנישאו ברוח הדרומית שגרמה לעצים לשיר.

"הו איירה, עיר השיש והתרשיש, מה רבו פלאייך! כמה אהבתי את החורשות החמימות והריחניות שצמחו לגדות נהר נית'רה הצלול, ואת מפלי נחל קרה הזעיר שזרם בעמק המוריק! בחורשות ובעמק שזרו הילדים זרים זה לזה, ועם השקיעה הייתי חולם חלומות משונים תחת עצי ההרים הגבוהים בזמן שהייתי מביט על אורות העיר מתחת, ועל הנית'רה המתפתל ועל מימיו משתקפים הכוכבים לאינספור.

"היו בעיר ארמונות של שיש כהה ומפוספס, עם כיפות זהובות וחומות שנצבעו בשלל גוונים, עם גנים ירוקים ובריכות מים כחולים ומזרקות צלולות כבדולח. לעתים קרובות הייתי משחק בגנים ומשכשך בבריכות, שוכב וחולם בינות לפרחים החיוורים בצל העצים. לעתים עם השקיעה הייתי מטפס במעלה הרחוב אל המצודה המשקיפה אל הנוף, ומביט ממנה אל איירה, עיר השיש והתרשיש הקסומה, הזוהרת בגלימת להבה זהובה.

"כמה אני כוסף אלייך, איירה, כמה צעיר הייתי כאשר גיליתי ממך; אך שוב אשוב אלייך, מאחר ואבי היה מלכך – וזוהי גזירת הגורל. על פני שבע ארצות חיפשתיך, וביום מן הימים עוד אמלוך על חורשותייך וגנייך, על רחובותייך וארמונותייך, ואשיר לאנשים אשר יכירו את אשר אני שר עליו, והם לא יצחקו לי או יפנו לי את גבם. מאחר ואני הוא איראנון, אשר היה נסיך איירה."

באותו הלילה אנשי טלות' שיכנו את הזר באורווה, ובבוקר הגיע אליו אחד מארכוני העיר ושלח אותו אל הסנדלרייה של את'וק כדי להתלמד אצלו כשוליה.

"אך אני הוא איראנון, פייטן ומשורר," אמר, "ואין ליבי מושך אותי אל עבודת הסנדלרות."

"על כל אחד בטלות' לעבוד בעמל יומו," השיב הארכון. "זהו החוק."

אז אמר איראנון: "ואכן אתם עובדים; אך כלום אינכם רשאים לחיות ולהיות שמחים? אם אתם עמלים לשם העמל בלבד, מתי ימצא אתכם האושר? אדם עמל כדי לחיות, אבל האם אין החיים צרופים מיופי ומשירה? אם אין משוררים בקרבכם, מהם פירות עמלכם? עמל ללא שירה הוא כמו מסע מפרך ללא סוף. האם לא עדיף כבר למות?"

אך הארכון זעף ולא הבין אותו, ועל כן גער בו. "אתה צעיר וזר, ואיני אוהב לא את פניך ולא את קולך. דברי כפירה אתה נושא, מאחר ואלי טלות' אמרו כי טוב הוא העמל. האלים שלנו הבטיחו לנו מקלט של אור לאחר המוות, מנוחה ללא קץ, וקרירות צלולה כבדולח בה יופי לא יפריע לאיש במחשבותיו ולא ילכוד את עיניו. על כן, לך אל את'וק הסנדלר או הסתלק מן העיר עד לשקיעה. כאן על כולם לתרום את חלקם, והשירים הינם איוולת."

וכך יצא איראנון מן האורווה וצעד ברחוב האבן הצר בינות לבתי השחם העגמומיים, מחפש בעיניו אחר אות חיים ירוק בין האבנים. פני האנשים היו קמוטות, אך על סוללת האבן שלאורך נהר זורו הזורם בעצלתיים ישב ילד צעיר והביט במים בעיניים עצובות, מסתכל על ענפים עם עלים ירוקים שנשטפו מן הגבעות. וכה אמר הילד לאיראנון:

"האין אתה זה שעליו דיברו הארכונים, זה אשר מחפש את העיר הרחוקה בארץ היפה? שמי הוא רומנוד, ואם כי נושא אני את דמה של טלות', אינני ותיק בדרכי עיר השחם, ובכל יום אני משתוקק להיות בחורשות החמימות אשר בארץ הרחוקות המלאות יופי ושירה. מעבר לגבעות הקארת'יות שוכנת אונאיי, עיר הלאוטות והריקודים, ועליה לוחשים האנשים שהיא יפה ונוראה כאחד. לשם אלך כאשר אהיה מבוגר מספיק כדי למצוא את דרכי, ולשם עליך ללכת כי שם תמצא אנשים שיאזינו לשירתך. הבה נעזוב את טלות' ונלך יחדיו אל גבעות האביב. אתה תלמד אותי את דרכי המסע ואני אשתתף בשירתך מדי ערב כאשר הכוכבים ישלחו חלומות לנפשם של הנרדמים. ומי יודע, ייתכן ואונאיי, עיר הלאוטות והריקודים, היא בעצם איירה היפה שאתה מחפש, מאחר ששנים רבות חלפו מאז עמדתה בשעריה ושמות הם דבר הנוטה להשתנות. הבה נצא אל אונאיי, הו איראנון בעל מחלפות הזהב, ושם האנשים יכירו בכיסופינו ויקבלו אותנו כאחים, ולא יצחקו לנו או יזעיפו פנים בדברינו."

ואיראנון ענה:

"יהי כן, קטינא; אם יש מי אשר משתוקק ליופי במקום מאובן זה, עליו למצוא את דרכו אל ההרים ומעבר להם, ולא אשאיר אותך לערוג לבדך על שפת זורו. אך אל תחשוב שמעבר לגבעות הקארת'יות תמצא אושר, או הבנה, וגם לא בכל מקום שנמצא במרחק של יום, או שנה, או חמש. ראה, כאשר הייתי קטן כמוך גרתי בעמק נארת'וס אשר ליד נהר זארי הקפוא, ואיש לא האזין לחלומותיי; ואמרתי לעצמי שכשאגדל אצא אל סינארה אשר במורדות הדרום, ושם אשיר לרוכבי הגמלים המחייכים בשוק. אך כשהגעתי לסינארה גיליתי שכל רוכבי הגמלים שיכורים וגסי רוח, וראיתי ששיריהם שונים משלי, ועל כן עליתי על מעבורת במורד זארי אל יארן המוקפת חומות שוהם. ביארן צחקו עליי החיילים ושילחו אותי החוצה, וכך נדדתי בין ערים רבות. ראיתי את סתת'לוס אשר ליד המפל הגדול, וראיתי את הביצות בהן שכנה אי אז העיר סארנאת'. עברתי בת'ראהה, אילארנק וקאראת'רון שלגדות הנהר הסוער איי, והתגוררתי במשך זמן רב באולאת'ויי אשר בארץ לומאר. אך למרות שמדי פעם היה לי קהל מאזינים, תמיד היה זה קהל קטן, וידעתי שרק באיירה, עיר השיש והתרשיש עליה אבי מלך בעבר, יקבלו אותי באמת. ועל כן את איירה נחפש, אם כי טוב יהיה לבקר באונאיי המרוחקת וברוכת הלאוטות אשר מעבר לגבעות הקארת'יות; וייתכן שהיא אכן איירה, אם כי אינני חושב כך. היופי של איירה גדול יותר מכל דמיון, ואיש אינו יכול לדבר עליו מבלי להתפעם; אך על אונאי רוכבי הגמלים לוחשים בגיחוך."

עם השקיעה יצאו איראנון ורומנוד הקטן מטלות', ובמשך זמן רב עשו את דרכם בין הגבעות הירוקות והיערות הקרירים. הדרך הייתה קשה ולא ברורה, והיה נדמה שהם אינם מתקרבים בדרכם אל אונאיי, עיר הלאוטות והריקודים; אך בין הערביים, כשהכוכבים החלו לנצנץ, היה איראנון שר על איירה ועל נפלאותיה ורומונד היה מאזין לו, ועל כן היו שניהם מאושרים בדרכם. הם אכלו פירות ואוכמניות אדומות לרוב, והם לא עקבו אחרי חלוף הזמן – אם כי ודאי עברו שנים רבות. רומנוד כבר לא היה קטן כל כך, וקולו הצורמני נעשה עמוק, אך איראנון נותר כשהיה, והוא עיטר את מחלפותיו הזהובות בגפנים ושרף ריחני שמצא ביערות. וכך קרה שרומנוד נעשה זקן מאיראנון, למרות שהוא היה קטן כל כך כשאיראנון מצא אותו צופה בענפים המוריקים, על גדת האבן של הנהר זורו, בעיר טלות'.

ואז, בלילה אחד בו הירח היה מלא, הגיעו השניים אל פסגת הרכס, ומתחת להם נפרשו שלל אורותיה של אונאיי. איכרים שפגשו בדרכם אמרו להם שהם קרובים אל העיר, ואיראנון ידע שאין זו איירה, עיר מולדתו. אורות אונאיי לא דמו לאורותיה של איירה; הם זרחו בחדות, בעוד שאורותיה של איירה זהרו ברכות קסומה, כמו אור הירח שהיה חודר מבעד לחלון ומאיר את הרצפה בחדר בו הייתה אמו של איראנון משכיבה אותו לישון ובפיה שיר ערש. אך אונאיי הייתה עיר הלאוטות והריקודים, ועל כן איראנון ורומנוד ירדו במורד הרכס התלול כדי למצוא אנשים לשיר להם ולנטוע בהם חלומות נפלאים. כאשר השניים הגיעו אל העיר, המתינו להם החוגגים עם שרשראות שושנים שנקשרו בין הבתים, והם עמדו בחלונות ובמרפסות כדי להאזין לשירים, ולאחר מכן הם זרקו פרחים לעבר איראנון והריעו לו. ולרגע אחד איראנון האמין שהוא פגש באנשים שחושבים ומרגישים כמותו, למרות שאיירה הייתה יפה פי מאה מאונאיי.

עם עלות השחק הביט איראנון סביבו בדכדוך, מאחר וכיפות אונאיי לא היו זהובות באור השמש, אלא אפורות ועגמומיות; ואנשי אונאיי היו מותשים מחגיגות וראשם דאב מיין, והם לא דמו לאנשי איירה הזוהרים. אך מאחר והם השליכו לו פרחים ושיבחו את שיריו, איראנון נשאר עמם, ועמו נשאר רומנוד שאהב את החגיגות בעיר ועיטר את שיערו השחור בשושנים והדסים. מדי לילה היה שר איראנון בפני החוגגים, אך הוא לא החליף את גפן ההרים שבשערו בפרחים, והוא המשיך לכמוה לרחובות השיש של איירה ולנהר נית'רה הצלול. הוא שר בהיכלותיו המעוטרים של השליט, על במת בדולח גבוהה מעל רצפת מראה, ובעודו שר הוא עורר בלב שומעיו תמונות שהיו כה חיות עד כי נדמה היה שהרצפה משקפת דברים יפים, עתיקים, זכורים רק למחצה, ולא את החוגגים שתויי היין שהרעיפו עליו שושנים. המלך הורה לו להסיר את גלימתו הסגולה והמרופטת, והלביש אותו בסאטן ובד זהוב, וענד לו טבעות ברקת וצמידי שנהב כהה, ואחר כך שיכן אותו בחדר מוזהב ששטיחים כיסו את רצפתו, ובו מיטת עץ מחופה עם שמיכות משי ועליהן רקמת פרחים. כך שכן איראנון באונאיי, עיר הלאוטות והריקודים.

לא ידוע כמה זמן שהה איראנון באונאיי, אך יום אחד המלך הביא אל הארמון כמה רקדניות פרועות מהמדבר הליריאני, ונגני חלילים כהי עור מדרינן שבמזרח, ולא עוד הרעיפו החוגגים שושנים רבות על איראנון, אלא על הרקדניות והחלילנים. וככל שעברו הימים, נעשה רומנוד – שהיה ילד קטן בעיר השחם טלות' – נעשה גס וסמוק מיין, וחלומותיו הלכו והתמעטו והוא האזין לשיריו של איראנון בחדווה הולכת ופוחתת. אך למרות צערו של איראנון, הוא לא הפסיק לשיר, ובכל ערב סיפר שוב את חלומותיו על איירה, עיר השיש והתרשיש. ואז, לילה אחד, רומנוד המפוטם והסמוק מיין נחר בכבדות על ספת המשתה עשוית המשי, והוא מת בעודו מתהפך על משכבו, בזמן שאיראנון – חיוור ורזה – שר לעצמו בפינה מרוחקת. לאחר שקונן איראנון מעל לקברו של רומנוד, ועיטר אותו בענפים מוריקים כמו אלה שרומנוד אהב בעבר, הוא הניח בצד את בדי המשי ואת אבני החן שלו. נשכח, יצא איראנון מאונאיי, עיר הלאוטות והריקודים, והוא לבוש רק בגלימה הסגולה המרופטת עימה בה שמה, ומחלפותיו מעוטרות בגפנים טריות מן ההרים.

אל עבר השקיעה נדד איראנון, ממשיך לתור אחר ארץ מולדתו ואחר אנשים שיבינו את שיריו וחלומותיו. בערי סידאת'ריה ובארצות שמעבר למדבר הבנאזי, צחקו ילדים עליזי פנים על שיריו המיושנים וגלימותיו המרופטות;  אך איראנון נותר צעיר כתמיד, והמשיך לענוד זרים לראשו הזהוב בעודו שר על איירה, על תהלת העבר ועל תקוות העתיד.

וכך הוא הגיע בלילה אחד אל דיר מטונף של רועה צאן ישיש, מכופף ומלוכלך, שהנהיג את עדריו על מדרון סלעי על יד ביצות של חול טובעני. איראנון דיבר אליו, כפי שדיבר אל רבים אחרים לפניו:

"האם אתה יכול לומר לי דבר אודות איירה, עיר השיש והתרשיש, שם זורם נהר נית'רה הצלול ושם מפליו של נחל קרה הזעיר שרים לעמקים המוריקים ולעצי היאת' שבגבעות המיוערות?"

הרועה האזין לאיראנון והביט בו ארוכות, כאילו הוא נזכר במשהו שנשכח זה מכבר, ועיניו שוטטו על כל תו בפניו של הזר, ועל שיערו הזהוב, ועל כתר עלי הגפן שלו. אבל הוא היה זקן, והוא הניד בראשו והשיב:

"הו, הזר, אכן מוכר לי השם איירה, ושאר השמות שהזכרת, אך הם שייכים לעבר הרחוק מאוד. שמעתי אותם בצעירותי מפיו של חברי למשחק, ילד קבצן שתעה בחלומות משונים וסיפר סיפורים ארוכים על הירח והפרחים ורוח מן המערב. היינו נוהגים לצחוק עליו, מאחר שהכרנו אותו מאז שנולד, למרות שהוא חשב שהוא בנו של מלך. הוא היה נאה, כמוך, אך היה בו מעין שטיון מוזר; ועוד לפני שבגר, הוא ברח כדי לחפש מישהו שיאזין בחדווה לשיריו ולחלומותיו. פעמים רבות הוא שר באוזניי על ארצות שמעולם לא התקיימו, ועל דברים שלעולם לא יתקיימו! הוא דיבר רבות על איירה; על איירה ועל הנהר נית'רה ועל מפלי הנחל הזעיר קרה. הוא היה אומר שהוא הנסיך של אותה העיר, למרות שהכרנו אותו מאז שנולד. איירה, עיר השיש, לא התקיימה מעולם, וגם אנשים שנהנו לשמוע את השירים המשונים עליה לא התקיימו מעולם, מלבד בחלומותיו של איראנון, חברי למשחק מצעירותי, שהלך לדרכו ונעלם."

בין הערביים, כשהכוכבים החלו לנצנץ והירח שלח קרני אור להאיר את הביצות, זוהר כמו אלומת האור שילד רואה על הרצפה בזמן שמשכיבים אותו לישון, צעד אל החול הטבעוני הקטלני אדם זקן מאוד בגלימות סגולות מרופטות, לראשו נזר עלי גפן קמלים, והביט קדימה כאילו הוא רואה את כיפות הזהב של עיר יפה שבה אנשים מבינים לחלומותיו. באותו הלילה, משהו צעיר ויפה מת בעולם המבוגר.

הסיפור הזה נכתב בידי הווארד פיליפס לאבקרפט, מאבות האימה הקוסמית, ידוע בעיקר בשל יצירתו של המיתוס של קת'ולהו. הסיפור המקורי פורסם בשנת 1935, ותורגם כאן על ידי.