רוח קרירה נשבה. השמיים היו מעין תערובת של שחור ואדום, שכמו עורבבו במכחול גס זיפים. הצללים ברחוב היו ארוכים, ומעט פנסי הרחוב שדלקו היו כחולים ועמומים.
היה אמצע הצהריים, כמובן.
הלכתי ברחוב בזהירות, מאזן את התרמיל העמוס על גבי. הפציעה ברגל האטה אותי, אבל לא הייתי יכול להרשות לעצמי לעצור ולטפל בה. הייתי חייב לצאת קודם מאזור הסכנה.
צעדתי כפוף מעט, ידי הימנית שלוחה קדימה בתנועת מגננה וידי השמאלית מוכנה לתפוס ברגע את אחד מהספרים שהשתלשלו על התרמיל מבחוץ. היו כרגע חמישה כאלה, אם כי חשבתי לעצמי שבעצירה הבא אני צריך להחליף את הסדר שלהם.
הרחוב היה ריק, וזו הייתה הקלה. ניגבתי את הזיעה ממצחי, והרגשתי את הדם הקרוש. מזמן לא ראיתי מראה, אבל הנחתי שכל הפרצוף שלי מלא בדם. רק מיעוטו היה שלי, כמובן, והחתך מעל הגבה כבר כמעט שלא כאב.
קול רשרוש מהמשך הרחוב הקפיץ אותי ממקומי. הרמתי את עיני וסקרתי את כל העברים. מצד אחד של הרחוב הייתה שדרת בתים נטושים. באף אחד מהם לא דלק האור. בצד השני השתרע פארק גדול, ובמרכזו מתקנים לילדים. הדשא היה גבוה בצורה חשודה.
השתדלתי להתרחק מהצד של הפארק.
קול הרשרוש נשמע שוב, והפעם הצלחתי להבחין במקורו: זה היה ילד קטן.
הוא היה יחף ולבוש בסחבות. הוא היה מלוכלך מאוד, ושפתו הייתה נפוחה כאילו מישהו נתן לו אגרוף. הוא חיטט באחד הפחים הגדולים שליד הפארק, אבל הייתי מופתע מאוד אם הוא היה מוצא משהו.
השתדלתי שלא להסתכל עליו בזמן שחלפתי על פניו, אבל הוא שם לב אליי.
"בבקשה, אדוני!" הוא התחנן ונשא אליי מבט אומלל. "בבקשה, עזור לי. אני לא צריך הרבה. רק ספר אחד, בבקשה. רק ספר אחד."
היטבתי את רצועת התרמיל מלא הספרים על גבי. "אני מצטער," אמרתי. "אני זקוק להם."
"יש לך כל כך הרבה!" קרא הילד והתקרב אליי. "רק ספר אחד. אפילו לא תשים לב לחסרונו. בבקשה. יש לי שלושה אחים קטנים. אני חייב לדאוג להם."
מקרוב,הייתי יכול לראות שכמה משיניו היו חסרות. נזלת התערבבה באפר על פרצופו. צלקת גדולה חצתה את כתפו וחזהו שהיו חשופים, ושיערו נקצץ ביד לא מיומנת – כנראה מפאת הכינים.
הסבתי את מבטי. "אני מצטער," אמרתי. "באמת."
השתדלתי שלא להעלות בזיכרוני את דמותו של ילד קטן אחר, שהתחנן גם הוא לספר. ולא היה לי מה לתת לו.
הוא היה מאוד דומה לאחי הקטן, הילד הזה שעמד עכשיו והתבונן בי מתרחק. כשהמשכתי ברחוב ממש הרגשתי את עיניו נעוצות בתרמיל הספרים שלי.
נאנחתי, והסתובבתי. "אני לא יכול לתת לך ספר," אמרתי. "אבל אביא לך משהו לאכול."
הילד שתק.
הנחתי את התרמיל על הקרקע, ושלפתי מתוכו ספר בלוי בכריכה ירוקה. אחזתי בספר, ונשמתי עמוק. הייתי אחד עם הספר. ריחות של שדה חיטה עלו באפי. הרגשתי רוח על גבי. תרועת נצחון. כל הצבא שלי מאחוריי, ואני –
ידי שקעה בתוך הספר, והרגשתי את כיכר הלחם. אחזתי בה, ושלפתי אותה מתוך הספר. כמו תמיד, זה היה קשה כמו לשלוף משהו מתוך בוץ טובעני. אבל בסופו של דבר הלחם השתחרר בקול פקיקה מתוך הספר, וכל התחושות שהציפו אותי נעלמו באחת. צבעו של הספר דהה; היה נראה לי שהוא יספיק לעוד פעמיים, אולי שלוש. בעיה. הספרים שלי הלכו ואזלו.
הרמתי את עיני. "הנה, קח -"
אבל הילד לא היה שם.
מייד שמטתי את הלחם וקפצתי לתנוחה מתגוננת. היכן הוא?
ואז ראיתי אותם, גוררים אותו אל העשב הגבוה בפארק.
כמו תמיד, הם נראו כאילו פעם הם היו אנושיים. צורה מעוותת ועירומה של גוף אדם. עורם נמתח על עצמותיהם. פיהם היה פעור בחיוך רחב, מצמרר, שכמעט קרע את עור פניהם לשניים. לא היו להם עיניים, כמובן, רק חורים אפלים.
הם גררו את הילד בדממה מוחלטת, ורק רשרוש העשב נשמע. הילד לא התפתל או נאבק.
קיללתי. הושטתי את ידי ותפסתי את אחד הספרים שהיה מחובר בשלשלת ברזל לתרמיל שלי. זה היה ספר שחור בעבר, אבל כעת כמעט לא נותר בו צבע. הוא יספיק לעוד שימוש אחד, ידעתי.
נגעתי בספר, והתאחדתי עמו. קולות דהרת הסוסים וצרחות העורבים עלו באוזניי. הרגשתי את פרוות הזאב, כבדה על כתפיי. נקמה, נקמה אני דורש! נקמה על רצח אבי, נקמה על כיבוש מולדתנו.
ניערתי את ראשי. הנקמה הזו אינה שייכת לי, אלא לספר. אני צריך להציל ילד.
ידי שקעה בתוך הספר ואחזתי בגרזן. שלפתי אותו מן הספר ומשקלו היה מוכר בידי. הלהב בהק באור השמש האדומה.
הצצתי אל הפארק. כבר בקושי היה ניתן להבחין ביצורים מבעד לעשב. אבל לא הייתי יכול פשוט להסתער; תרמיל הספרים שלי היה חשוב מכדי לנטוש אותו ברחוב.
גררתי את התרמיל והסתרתי אותו בתוך אחד הפחים. זה לא לקח הרבה זמן, נראה לי.
ואז רצתי אל הפארק.
העשב הגיע עד מתניי. מלפניי שמעתי את קולות הגרירה. הנפתי את הגרזן.
היצור הראשון לא השמיע קול בזמן שהגרזן התחפר בגוו. הוא צנח על האדמה, ודמו השפריץ על זרועותיי ופניי. שלושת היצורים האחרים עזבו את הילד, שצנח כמו בובת סמרטוטים על הדשא, והסתובבו אליי. בדממה מוחלטת. חיוכם הפעור וחורי עיניהם כמו ננעצו בי.
"קדימה!" צעקתי. "נראה אתכם!"
הם רצו על ארבע, וזינקו כשהתקרבו אליי. פגעתי באחד מהם בעודו באוויר; פילחתי את פניו לשניים. עדשות המשקפיים שלי התמלאו לחלוטין בדם, ולרגע הייתי עיוור.
הרגע הזה הספיק לשניים הנותרים כדי להמעיד אותי. צנחתי על הקרקע וראשי נחבט; הגרזן עף מידי.
מיהרתי להתגלגל ולהזדקף. ניגבתי את המשקפיים על הצד הפנימי של החולצה,והרכבתי אותן שוב. שני היצורים עמדו במרחק כמה מטרים, כמו שוקלים אם לתקוף שוב. אחד מהם רכן ליד גופת חברו.
הגרזן היה בינינו. אז רצתי קדימה.
רכנתי ותפספתי את הגרזן בדיוק בזמן שטפריו של אחד מהם שיסעו את כתפי וקרעו את חולצתי. הכאב היה מהמם, כאילו שפכו עליי דלי של מים קרים. הנפתי את הגרזן וכרתי את היד שפצעה אותי.
זה הספיק להם, אני מניח. הם הביטו בי שוב בחיוכיהם הגדולים, ואז נמלטו בדממה אל החשיכה.
צעדתי אל עבר הילד. עזבתי את הגרזן, והוא התפוגג לפני שפגע באדמה. אחזתי בכתפי המדממת. האם הילד עוד בחיים? האם הפציעה הייתה שווה את זה?
הפכתי אותו על גבו. כן, הוא עוד היה בחיים. עיניו היו פעורות ובהו בי בלי קול. החלק התחתון של פניו היה מגואל בדם.
נאנחתי והסטתי מעט מטה את סנטרו. אכן היה מאוחר מדי. היצורים כבר הספיקו לאכול את לשונו.
הילד הרים אליי יד רועדת. נשמתי עמוק, רכנתי אליו והרמתי אותו.
הוא היה פצוע, בעל מום לתמיד, אבל הוא היה בחיים. בזמן שהסתובבתי לשוב אל תרמיל הספרים שלי, תהיתי האם ילד חי אחד יכול לכפר על ילד מת אחר.
ידעתי שהתשובה לכך שלילית.