ירושלמי ותיק אנכי, וסמטאות העיר העתיקה אינן זרות לי. רבות הלכתי בשביליהן המתפתלים. היטב דבק בי ריחם של תבליני השוק הערבי, היטב הכרתי לזהות את פעמוני הכנסיות השונות. היטב הכרתי את העיר העתיקה, אשר כמו כל דומותיה ברחבי העולם – הייתה ישות חיה באמת ובתמים. העיר העתיקה נשמה. היו בה חלקים שישנו, חולמים על גדולת העבר. היו בה חלקים שהיו ערים מאוד, וסקרו בעין בוחנת כל שינוי שמתרחש.
העיר העתיקה הייתה גבירה גאה, ואני הייתי רק אחד מפחותי המשוטטים בה.
לא ייפלא כמובן הדבר, כי כאשר מצאתי פתח לסמטה שאינני מכיר התמלאתי בסקרנות. שהרי עברתי ברחובות הלוך וחזור; הכרתי כל אבן שפה, כל קבצן, כל צליין. הלכתי בנתיבי הדרכים בהם צעדו בשעתם אנשים כמו המלכים דוד שלמה, יונתן הופסי, הורדוס הגדול, ישוע מנצרת, מוחמד הנביא, עבד אל-מלכ, גוטפריד מבויון, צלאח א-דין וסולימאן המפואר. ידעתי להבדיל בין הזרמים השונים של יהדות, נצרות ואיסלאם, במבט חטוף אחד. ובכל זאת, את הפתח הזה לא הכרתי.
על כן פניתי והלכתי בו. הייתה זו שעת צהרי היום, אך בסמטה היה חשוך וקריר. קירות האבן התנשאו משני הכיוונים, לוכדים אותי בתוך מבוי מתפתל וצר, ובו מקום לאדם אחד בלבד להלך בכל פעם. בעודי צועד בסמטה, קולות המואזין והפעמונים השתלבו לצליל אחד, עתיק מאוד, שליווה אותי. מאי שם מעבר לחומות האבן הייתי יכול לשמוע קולות רחוקים של ילדים או נערים, שרים במקהלה. לא הצלחתי לזהות את המילים.
מישהו הלך לפניי בסמטה. שמעתי את קול צעדיו וראיתי את כנף בגדו רגע לפני שהלה נעלם מעבר לעיקול. החשתי את צעדיי כדי שאוכל לפגוש בו לפני שייעלם, אולי הוא יידע לספר לי מהי הסמטה הזו שאנו הולכים בה.
לבסוף הגעתי לקצה הסמטה. היה זה מבוי סתום, אשר נגמר בקיר אבן גבוה. היה כאן ספסל קטן ומעט צמחייה סביבו, כאילו כל הסמטה כולה נוצרה עבור האדם הבודד שיגיע לשבת בשלווה על הספסל.
האדם אחריו רדפתי עמד ליד הקיר, והפנה אליי את גבו. ראיתי כי הוא מכניס ספרון קטן לתוך תיבת זכוכית אשר הייתה מחוברת לקיר, ולאחר מכן הוא נעל את התיבה במפתח קטן ושלשל אותו לכיסו.
אזי הוא הסתובב אליי. גבו היה כפוף מעט, זקנו פרוע. לא הייתי מסוגל לקבוע בקלות האם הוא יהודי או נוצרי. בהיר עור היה ולבוש בגדי לבן קמוטים ומלוכלכים, וכיפה משונה לראשו. פיו היה פעור מעט, שיניו העקומות גלויות לי במלוא שחרוריותן. הוא היה נראה כאחד מאותם תמהונים אשר עשו להם את העיר העתיקה לבית.
"זי לא בשבילך," הוא אמר לי, וקול נשימתו כקול נשיפה. "זי דברים שלא כדאי לקרוא, לא. הנה נעול במפתח. הכל נעול במפתח. לא כדאי לקרוא, לא."
מתוך סקרנות ניגשתי קדימה אל התיבה. היא הייתה ריקה מלבד הספר האחד אותו נעל התמהוני. היה זה ספר בעל כריכה דהויה, שאת צבעה המקורי כבר לא היה ניתח לנחש. ניכר היה שידיים רבות עברו על הספר הזה. לא היה רשום דבר על כריכתו.
הסתובבתי לומר דבר לתמהוני, אך הוא כבר נעלם לו, ככל הנראה עשה את דרכו אל מחוץ לסמטה. על כן, משכתי בכתפיי וחזרתי לעיין בספרון. הרגשתי תחושה לא ברורה של משיכה אליו, רצון עז ומסתורי לקרוא בו. אך התיבה הייתה נעולה. האם אשבור אותה? מעולם לא חשבתי שאעשה דבר כזה, אך שמא ספרון זה ראוי למעשה נפשע שכזה? חיפשתי במבטי אבן, אך לא מצאתי אחת.
משכך, שבתי להביט בספר מבעד לזגוגית. אמנם לא הייתה כותרת לספר, אך הצלחתי להבחין כעת במיילים דהויות מאוד בתחתית הכריכה: 'מ…זה בש…ש מע…כות'.
מעל למילים היה סימן, אשר מעולם לא ראיתי כמוהו. הוא הוטבע על הכריכה בצבע צהוב בהיר, שקט מאוד. הוא לכד את עיניי באחת. נדמה שהוא מתפתל סביב עצמו עד לאין סוף, ועם זאת מותח קווים ישרים שלא ניתן לשוברם. ככל שהבטתי בו יותר, כך הייתי יכול לעקוב יותר אחר צורתו המשונה, כך הייתי יכול להעמיק בתוכו עד שהרגשתי כאילו עיניי משוטטות בתוך לבירינת עצום. כמה זמן הסתכלתי בסימן? אינני יודע. השמש כבר החלה לנטות כאשר התחלתי להרגיש את האימה. ואולי היה זה רק פרי דמיוני?
הרגשתי כי אני נכנס עמוק מדי אל הלבירינת. הייתי סמוך ובטוח כי הנה אפגוש את המינוטאורוס, וכי לא אצא מן המפגש הזה בחיים. בכוח עצום התקתי את עיניי מעם הספר וכשלתי על הספסל. הצללים היו ארוכים, ארוכים מאוד, ובכל מקום אליו הבטתי – המציאות הלכה והתעקמה, החלה מתפתלת סביב עצמה ללא הרף, עד שקירות האבן עצמן נדמו לי כנושאות את צורתו של הסימן הצהוב.
אינני זוכר אם צעקתי. אך ודאי הוא שמיהרתי לרוץ בסמטה, להתרחק מן התיבה המעולה ובספרון הנורא שבתוכה. היה נדמה כי הריצה נמשכה שעות, אם לא ימים. קירות האבן נעו; הם התעקמו והתיישרו, הסתובבו והתרחבו, והיה נדמה כאילו רצפת האבן העתיקה נושמת תחתיי. לפתע דימיתי כי אינני בסמטת רחוב כי אם בלוע של מפלצת עצומה, ואני מנסה לרוץ ולדחוק את הקץ.
קולחת הפעמונים הצטרפו אל האנדרלמוסיה, והם נשמעו לי חורקניים ומעוותים. סלסול המואזין הפך באוזניי לקול צחוקו של השטן. וכעת, בעודי מתקרב אל פתח הסמטה, הצליחו אוזניי לקלוט את המילים אותן שרה מקהלת הילדים.
"מוּזָרִים הַלֵּילוֹת בְּאוֹר כּוֹכָבִים אֲפֵלִים
וּמוּזָרִים הַיְּרֵחִים הַקָּמִים וְעוֹלִים
אַךְ זָרָה מֵהֶן
קָרְקוֹסָה הָאֲבוּדָה."
רצתי כעיוור אל העיר העתיקה, אך לא זיהיתי בה דבר. רחובות האבן, החומות הגבוהות, הריחות והצלילים, בליל האדם – כולם היו זרים בעיניי כאילו ראיתים בראשונה. אחוז אימה רצתי, מחפש דבר מוכר, מחפש מקום לברוח אליו. הסימן הצהוב רדף אחריי, כמו נצרב בתודעתי. סביבי הפכו חומות האבן לצריחים נישאים, טחב עלה וכיסה את המגדלים, וכאשר הרמתי את מבטי אל השמיים ראיתי שתי שמשות ענקיות, אדומות כעין הלהבה, השוקעות אל מעבר לחומות.
הו עירי, עירי העתיקה!
הו, עירי, קרקוסה!