ונהפוכו

קול הפיצוץ החריד את בנימין ממקומו, וגרם לו לשפוך קצת מהאייס קפה שלו.

"תרגע, זה רק נפץ," אמר יואב. בנימין נשם נשימה עמוקה.

רק נפץ, כמובן; אבל הרעש הזה – הרעש הזה של הפיצוץ –

הוא לא נכח, כמובן, בזמן שקול הפיצוץ ה*הוא* נשמע, אבל הוא תמיד דמיין אותו בראשו: דמיין את קול חריקת הבלמים, את קול הדריכה – קול רם, מפצח, איטי כמו ברגע דרמטי בסרט אקשן – ואז הנקישה על ההדק והפיצוץ.

ואז השקט.

מסביב, שאר הישיבה מילאה את המדרחוב בהמולה של בני נוער ששוחררו אל העיר הגדולה. כמה מהחבר'ה לבשו תחפושות או אביזרים שונים, וכולם חייכו ופטפטו וצחקו. בנימין מצץ את הקשית שלו, והאייס קפה מילא את פיו בתחושת כפור כואבת. רק הוא הלך כאן ובמקום לחשוב על פורים, הוא היה עסוק בלחשוב על רפאל.

והרי רפאל, תמיד היו לו תחפושות מתוחכמות שכאלה, משחקי מילים על סף המאולצים שנתפרו ברישול לכדי תחפושת שבהחלט היה אפשר לומר עליה שהיא מקורית, אבל לא תמיד היה אפשר לומר עליה שהיא ברורה או יפה או מצחיקה; והרי רפאל, תמיד הוא היה מכין פתקים מושקעים כאלה למשלוחי המנות – יש ערימה של כאלה במגירה שלו בחדר – ותמיד הדיסוננס בין הכתב הגברי והעקום שלו לבין הציור המוקפד של הליצן עם המסכה; והרי רפאל, שהיה שותה עם אבא מעט יין בפורים ומגניב לבנימין כוסית, רפאל שאחרי שהלך בנימין מצא בקבוק ערק חצי מלא מתחת למיטה שלו –

נפץ נוסף, ושוב בנימין נרעד. הפיצוץ כאילו מילא את כל ראשו, נכנס מאוזן אחת וממלא את החלל בדרך אל האוזן השנייה; כאילו לא נשאר מקום למחשבות, רק להד של הפיצוץ ולכפור החודר חודר הזה של האייס קפה.

מאיזה גיל רפאל התחיל לשתות? בנימין לא ידע, והוא הטיל ספק בכך שההורים שלו ידעו. הוא התחיל לשתות כבר בתיכון, כנראה, ולא רק בפורים. בנימין אסף את הרמזים. גם קופסת סיגריות ריקה הוא מצא, אם כי הוא היה די בטוח שרפאל הפסיק לעשן עד שהוא הגיע לצבא.

זה מצחיק, מה שאפשר לגלות על בן אדם אחרי שהוא כבר איננו.

אמא תמיד התייחסה אל רפאל כאל הילד המושלם. רפאל אף פעם לא הבריז מבית הספר, אף פעם לא נכשל במבחן, אף פעם לא צעק על ההורים שלו. בנימין ידע שזה לא נכון. הוא מצא במגירות של רפאל את תעודת הבגרות שלו, ראה מכתבי השעייה. הוא הכיר היטב את הסדק בדלת מהיום ההוא שרפאל טרק אותה חזק כל כך בזמן שהוא התעצבן על אבא, עד שלבנימין זה הרגיש כאילו כל החדר רעד. אבל הוא לא אמר לאמא את הדברים האלה; למה להרוס לה את הזכרון?

רפאל החי היה אדם מסודר וגבוה ורציני, אבל רפאל המת היה שובב יותר, עם זיק בעיניים וסיפורי גבורה. רפאל מהסיפורים של החברים היה שונה מרפאל של הבית. בנימין אסף עוד ועוד פיסות שכאלה, מנסה להרכיב מהן תמונה אחת שלמה של אח שלו.

יותר מדי חתיכות בפאזל היו חסרות.

בנימין תהה האם לשתות בפורים. מישהו אמר לו פעם שיין יוצר שיכורים עצובים. הוא לא רצה להיות שיכור עצוב. למעשה, הוא לא רצה שרפאל יתערב לו בפורים בכלל. אם רפאל לא נמצא שם כדי ללמד אותו איך לשתות, שלפחות לא יפריע לו לשתות.

קול נפץ נוסף נשמע, חזק יותר הפעם, ובעקבותיו כמה פיצוצים קטנים. בנימין הרגיש שהוא לא מסוגל יותר, כאילו כל קול שכזה קורע לו את הנשמה. הוא התיישב על אחת מהכסאות ליד השולחנות העגולים הקטנים של הפיצה, ויואב מיהר להניח יד על כתפו. "אתה בסדר?"

"אני…" אמר בנימין. האם הוא בסדר? הוא לא היה בטוח. שום דבר לא קרה לו, כן, לפחות לא עכשיו; אבל הרעש הזה – הקול הזה של הפיצוצים –

פתאום החלה תנועה ערה של אנשים. הרבה אנשים עם פלאפונים, רצים. אופנוע של איחוד הצלה עבר בזעקה, נוסע על המסילה של הרכבת הקלה. מתניה רץ אל בנימין ויואב. "כולם לכיכר ציון עכשיו," הוא אמר.

"מה קרה?" שאל יואב.

"היה פיגוע, רוצים לראות שכולם בסדר," זרק מתניה ורץ לומר לעוד ילדים.

יואב הקים את בנימין והם הלכו לכיוון כיכר ציון, כנראה, אבל בנימין לא שם לב; הוא בקושי נכח בזמן שהמדריכים ספרו ראשים ובזמן שכולם עלו על האוטובוסים ונסעו בחזרה לישיבה. בקהות חושים בלבד הוא שמע מישהו מעדכן את מה שנאמר בחדשות, מלהטט בין מספרים לבין רמות פציעה לבין שמועות על הרוגים. בקהות חושים הוא שמע את הרב אוהד קורא תהלים במיקרופון.

יואב אמר לו משהו; בנימין לא ממש הצליח לקלוט. האוזניים שלו היו סתומות בקולות של פיצוצים, עוד קול, ועוד קול, בום בום בום בום בום בום בום בום בום –

מתישהו הוא נרדם, ראשו שעון על החלון ומטלטל בקצב הנסיעה. הוא לא פקח עיניים כשהוא התעורר, לאט לאט. מישהו מקדימה אמר משהו על להוסיף אור, על להגביר חיים כנגד המוות. בנימין כמעט צחק לעצמו. אי אפשר להגביר חיים, אי אפשר להדליק מחדש אור שהלך. מישהו אחר, מאחוריו, צעק משהו על זעם ועל נקמה. זה היה טפשי באותה המידה. שום נקמה לא תחזיר שום דבר.

לא, חשב לעצמו בנימין בעודו שוקע שוב בשנת בלהות. רק לשתוק, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות, הדבר היחיד שאפשר לעשות…

הוא הרהר בפורים ההולך וקרב. שם הכול נגמר אחרת; אבל עכשיו… עכשיו הכול הפוך…

הכול הפוך…