יוחאי אהב את מדבקת דם המכבים.
כבר מאז שהוא היה ילד אהב אותה. משהו בשילוב בין האדום לבין הכחול, באתוס שמאחורי הפרח, בצורה שבה התיישבה המדבקה המלבנית על החולצה הלבנה. אם זה היה תלוי בו, היה נשאר לענוד אותה גם ליום העצמאות. אבל תמיד אמא שלו או אבא שלו או אחד החבר'ה היו אומרים לו להוריד אותה, כי הרי בכל זאת כבר עבר יום הזיכרון ולא מתאים ליום העצמאות.
אבל בשני הימים לובשים בגדי לבן.
כלומר, מה זה אהב. אהב זו מילה לא מתאימה ליום שכזה. אוהבים דברים כיפיים, דברים שמחים. אבל יוחאי התחבר ליום הזיכרון; התחבר זו מילה טובה יותר. לא כל החבר'ה מצליחים להתחבר ליום הזיכרון. כלומר, זה יום מאוד חשוב באתוס של המדינה וכולי וכולי, אבל בשביל הרבה אנשים זה יום חם עם שירים מסויימים ברדיו ושתי צפירות שבהן צריך לעמוד ולעצום את העיניים ולהתחבר אל החוויה של עם ישראל ואז אפשר להמשיך ולתכנן מה לעשות בליל יום העצמאות זאת אומרת להחליט כמה נקניקיות לקנות למנגל.
אבל יוחאי התחבר ליום הזיכרון. כשהוא היה שומע הרצאות או רואה סרטונים על חיילים שנהרגו הוא הרגיש בתוך עצמו כאב ולפעמים גם עלו לו דמעות, והוא היה הולך לבתי קברות צבאיים ובאמת כואב את הסיפורים על כל החיילים שמתו. שירי יום הזיכרון היו עבורו לא רק מילים יפות ומנגינה נוגעת, אלא כמעט כתבי קודש. כאילו כל מילה ומילה בהם נגעה בנצח וחזרה משם.
אבל היה ברור ליוחאי שעם ישראל מתחלק לשתי קבוצות ברורות כשזה מגיע ליום הזיכרון: יש את הקבוצה הראשונה, שיום הזיכרון שייך לה; הקבוצה שבה לאנשים יש קבר קבוע שהם הולכים אליו, הקבוצה שמבכה את מותו של אדם שלא היה רק חייל שנלחם במלחמה ונהרג למען המולדת או כדי להגן על העם או כדי לצוות את החיים, אלא מבכה אדם שאולי אהב ללכת לחוף הים ואולי אסף קלפים נדירים ואולי תכנן ללכת לטייל בבולגריה. הקבוצה שהכירה מצבות באופן אינטימי, שנפגשה בכל שנה עם אותם האנשים סביב אותו הציון במן הנהון כזה של 'טוב לראות אותך גם השנה'.
והייתה הקבוצה השנייה, הקבוצה של האנשים שיום הזיכרון לא שייך להם, וזו הייתה כמובן הקבוצה של יוחאי. זו הקבוצה של האנשים שמהווים את 'הציבור'. אלה שבשבילם כל החיילים מתו. אלה שתפקידם להתחבר ולהיות נוכחים ורגישים ומכילים, אלא שמבקרים בקברים ואחר כך משאירים אותם מאחור, אלה שיכולים יום אחד להיות ביום הזיכרון ויום למחרת להמשיך הלאה בחייהם.
אבל יוחאי הצליח להתחבר ליום הזיכרון, ולא כל החבר'ה מצליחים לעשות את זה, ולכן הוא הרגיש שהוא מקיים את חובתו כאזרח וכאדם מוסרי.
ואז יום אחד, זה היה קיץ חם והוא בדיוק חזר הביתה אחרי שנסע – הוא כבר לא זוכר ממש לאן הוא נסע, אולי להנפיק תעודת זהות ואולי בכלל לבקר חבר ואולי ואולי – ובהתחלה הוא ראה איזה מבזקון חדשות אבל הוא לא התעמק, ואחר כך התקשרו כמה חבר'ה מהמחזור אבל לא היה לו כוח לענות, ורק אחרי איזה שעתיים אבא שלו פתח את דלת החדר שלו ואמר לו יוחאי שלי, במין קול רך כזה, יוחאי שלי, החברים שלך מחפשים אותך תחזור אליהם, תחזור אליהם.
כבר אז יוחאי ידע שהחיים שלו יתחלקו ללפני השיחה שהוא עומד לעשות ולאחריה, אבל הוא עשה אותה בכל מקרה ואז מנחם סיפר לו את מה שכבר ידעו כולם , ומה שכבר ידעו כולם היה שהתרחש פיגוע בצומת, מחבל ירה מתוך רכב, ואמנם אחר כך החיילים תפסו אותו, אבל בינתיים אלעד נהרג.
מה זה נהרג, איך אדם כמו אלעד יכול להיהרג, הרי מדובר באדם עם ראש על הכתפיים שתמיד יודע מה לומר, בנימה עוקצנית כזו ועם הדרך הזאת שבה הוא מרים את הגבה; הרי מדובר באדם שתכנן יחד עם יוחאי טיול מים אל ים בשבוע הבא, והחטיפים כבר נקנו ומוכנים להכנס אל התיק; הרי מדובר באדם שהיה שר בלי הפסקה למרות שהוא היה זייפן בטירוף, באדם שהיה במגמת ביולוגיה אבל בכלל אהב מחשבים, באדם שהיה – שהיה –
שהיה מוטל על אלונקה ומכוסה בטלית, וכולם עמדו על הדשא במעגל. כמה אנשים דיברו, אבא של אלעד ואחר כך אמא שלו ואחיו שהיה בן שלוש עשרה והיה לו חצ'קון ענקי על האף, ואז מישהו התחיל בשקט לשיר וכולם אחריו, כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד, וליוחאי היה לרגע חשק לרוץ קדימה ולתלוש את הטלית ולטלטל את אלעד ואולי לתת לו כמה סטירות ולומר לו תתעורר, תתעורר, אתה לא רואה איזה אירוע מביך קורה פה מסביב, תגיד להם שיפסיקו.
היו הרבה אנשים בהלוויה, הרבה אנשים שלא הכירו את אלעד. היו שם מדריכי בני עקיבא שהלכו בראש מורכן ובחזה שהבליט את סמל התנועה. היו שם כמה חב"דניקים שהילכו בצעדים כבדים. היו שם כמה חיילים, כנראה החיילים שלכדו את המחבל, והם נראו צעירים להפליא.
מתישהו מישהו נתן ליוחאי כוס מים קרים ומתישהו השבעה נגמרה. הוא לא היה בטוח אם הוא צריך לקרוע את החולצה שלו ולכן גם לא עשה את זה, אבל הוא כן למד משניות וביקר את המשפחה ואמר תהילים ועשה עוד הרבה דברים שהיו חסרי תועלת ומלאי תכלית בבת אחת.
היה חם בבית הקברות. תמיד חם בבית הקברות. השמש קופחת בלי הרף. היה השלושים ואחר כך היו חודשיים. השנה התחילה והלימודים נמשכו כמו תמיד, אפילו מגמת ביולוגיה, למרות שאדם אחד שבהחלט היה אדם כזה שרץ וצוחק ומקשקש על הלוח וקוטף תאנים מהעצים של הקיבוצניקים והיה קורא ספרים בתנוחה הכי לא נוחה בעולם, כזו שהרגליים באוויר והספר באוויר ובכלל לא ברור האם משהו כאן נשען על משהו, האם בכלל אפשר להשען על משהו, גם יוחאי לא יודע אם הוא יכול להשען על משהו הרי אפילו הזיכרון שלו הולך ונעלם. היה קול של אלעד, קול שהיה בבת אחת גם עוקצני אבל גם מלא בחום, אבל הקול הזה נדם והוא לא הצליח לשחזר אותו. היו לו כמה הקלטות אבל אי אפשר להשוות בין קול של מישהו בהקלטה כשהוא מתקשר לקומונרית שלו ממספר חסוי ועובד עליה שהוא פקיד בנק רוסי לבין הקול של מישהו כשהוא מסתכל עליך אחרי סדר ערב קשוח ואומר אז מה, פויקה הלילה?
ואי אפשר להשוות בין העיניים החיות של בן אדם לבין המבט המת שמסתכל מבעד לתמונות. יש תמונות בכל מקום, הן מכסות את קצה ההכרה, ואף אחד מהן לא דומה לאדם שיוחאי הכיר. כאילו מחקו את אלעד מן העולם, כאילו החליפו אותו לאט לאט במין פלקט כזה של אדם, מין הדפס מהוה שכמו אומר היה כאן פעם אדם, תזכרו, תזכרו.
ופתאום מגיע שוב יום הזיכרון, והרי קוראים לו יום הזיכרון לחללי צה"ל אבל גם לנפגעי פעולות האיבה, ויוחאי מרגיש איך לאט לאט מתגנבת ללב שלו ההבנה שפתאום הוא נמצא בקבוצה שיום הזיכרון שייך לה, שיש לו קבר אחד מסויים עם מצבה מאוד מסויימת שכתובים עליה דברים מאוד מסויימים ללכת אליהם, ושצריך להגיע לשם לפני הצפירה שהיא באחת עשרה בבוקר. אבל יוחאי לא רוצה להיות בקבוצה הזאת. בכלל, זה אמור להיות יום הזיכרון לחללי צה"ל, לחללי צה"ל, הוא אמור ללכת לבית קברות צבאי והוא צריך לשמוע על מלחמות ועל גבורה, והוא צריך לשיר שירים כמו אחי הצעיר יהודה או אנחנו מאותו הכפר או באב אל וואד או בין הרי חברון, הוא בכלל בכלל בכלל לא אמור לעמוד ליד קבר של ילד בן שש עשרה שלא היה גיבור ולא היה לוחם אלא סתם ילד שקפץ לרמי לוי כדי לקנות שוקולדים לישב"ץ, יוחאי פתאום תוהה מה קרה לשוקולדים האלה, האם המשפחה של אלעד קיבלה אותם או שהם נותרו מיותמים בתחנת האוטובוס ולא מבינים מה קרה לילד שהחזיק אותם, שבחר אותם בקפידה, שחשב הרבה עד שהחליט איזה טעמים לקחת.
יוחאי לא יודע מה לעשות, הוא יודע שבאופן רשמי זה מוגדר גם יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה אבל זה מרגיש לו לא נכון, מרגיש לו לא נכון בעצמות. הוא מתחבר הרי ליום הזיכרון, זה יום חשוב בעבורו, היום שבו עם ישראל מתאחד עם חללי צה"ל הוא יום חשוב באתוס של המדינה ובאתוס שלו כאדם, והוא לא רוצה לוותר על היום הזה ולמחוק אותו בשביל… בשביל…
אבל כשהיום מגיע משהו בלב של יוחאי סדוק והוא יודע שזה לא משנה מה הוא חושב או מה הוא היה רוצה, העובדה היחידה שקיימת ושאמיתית היא שהוא נוסע, נוסע, נוסע אל בית הקברות שבו אלעד קבור, כי הוא צריך להיות לידו, הוא רוצה להיות לידו, הוא מרגיש כאילו כל החודשים האחרונים הוא הדחיק את אלעד כדי להמשיך לחיות אבל עכשיו כל מה שהוא יכול לעשות זה לעמוד ליד אלעד בזמן שהצפירה, הצפירה הארוכה שפעם הייתה הסמל של כל מה שמלא פאתוס ומרוחק ועכשיו היא זעקה ויללה של קול דמי אחיו הזועקים מן האדמה, בזמן שהצפירה קורעת לו את הלב והמשקפיים שלו מתמלאים בדמעות והוא קורס ליד הקבר עוד לפני שאנשים מתחילים לדבר.
אחר כך הוא מגיע לבית הכנסת המום ומבולבל, אנשים מסביב החליפו את מסכות האבל בדגלי יום העצמאות אבל הוא עומד לבד ותוהה בכניסה לבית הכנסת, ועל החזה שלו, על החולצה הלבנה, מדבקה קטנה וכחולה של דם המכבים חצי מתקלפת, חצי נשארת, והוא לא יודע אם לתלוש אותה ולהיכנס או שאולי,
אולי,