העיר נבנתה בידי אנשים עמלניים, קופיים, שהונהגו בידי דמויות גבוהות וכהות עור. השמיים עוד היו צעירים כאשר עמודי הבזלת הירוקה של העיר החלו להתנשא לגובה, וההרים הגבוהים טרם צמחו עת האותיות נחרטו על האובליסקים.
ירחים מוזרים זרחו ושקעו מעל לעיר. העיר צמחה בצורות שלאף עיר אסור לצמוח בהן. היא כילתה את האנשים העמלניים, הפכה אותם לחלק ממנה. הם מתו ברחובות, הם שקעו בין האבנים, הם טבעו מתחת לגלים.
שנים חלפו. אנשים חדשים באו אל העיר, בהירי עור וזהובי שיער. הם הקימו בה את הארמונות הגדולים וחצבו את המערות. בלילות הם התפללו אל הכוכבים, וביום סגדו לשמש. בבוא החורפים הארוכים הם סבבו במעגל את העמודים שעמדו בזוויות שהעין לא הייתה מסוגלת לעקוב אחריהם.
עם בוא הזוועות מן הכוכבים נמחו האנשים הזהובים מעל פני האדמה. העיר שתתה את דמם, ומערותיה זרחו בחשיכה.
העיר המתינה.
עידנים חלפו ובאו. השמש וכדור הארץ סבבו זה את זה חליפות. ביערות אפלים, הושרצו יצורים שבואם בישר אימה לתושבי האדמה. בינות לכוכבים, צבאות אדירים לחמו זה בזה ואלפים נטבחו. על פני האדמה הונהגו המון האדם בידי הפרעה האחד, האפל.
בעיר, בטוחה בלב הים, הדברים השתנו לאט. הזוויות התפתלו. הקווים הישרים נעשו לעקומים. עמודי הבזלת נדמו לאצבעות ענק המנסות לפלס את דרכם אל מחוץ לסלעים.
הגיע היום, ובו המבשר הכביר התרסק אל תוך העיר. מוקף צבאות אפלים, ללא רע וידיד. הוא גורש אל תוך המערות, הוא נלכד מתחת לקירות הבזלת המדממים. הכוכבים הסתדרו בשורה למראה מפלתו.
אז עלו אנשי הים מבין לגלים, וגררו עמם את העיר מטה. העיר שקעה. עמודי הבזלת הירוקה הוצפו במים מלוחים. הדם נמחה. הצבאות טובעו.
השקט שרר בעיר.
וכך חלפו השנים. אך לא לנצח תשקוט העיר, גם אם כעת היא טבועה, גם אם כעת רק דגים משוטטים ברחובותיה. העיר שולחת זרועות אפלות אל העולם, וממתינה.
כי בחלוף העידנים, יום יבוא והכוכבים בשמיים יסתדרו מחדש. יום יבוא ואימה תושת על פני האדמה. יום יבוא והכופרים יוצמתו באש ובאובדן, וקול השופר האחרון יקרא אל הכבירים שמעבר, והעין הגדולה תפתח.
ועד אז, בביתו אשר בר'לייה קת'ולהו המת ממתין, וחולם.