"תספרו לי שוב איך זה התחיל," אמר ד"ר פוטרמן. שני הגברים עם החליפות שעמדו לידו נעצו מבט בקיר שמולם, שהיה שקוף, והראה את האדם המבוגר בעל השיער הלבן מתרוצץ בחדר, ידיו כבולות לגופו, וממלמל כמטורף.
"פרופסור ראוסר היה מהמבריקים שלנו," אמר ליברמן, הגבר הגבוה יותר. "אתה יודע איך זה עם מתכנתים; צריכים למצוא אותם ואז לשמור עליהם בקנאות. הם אנשים מוזרים, אלה. הכרתי פעם אחד שגר בתוך המחשב שלו. הוא לא היה יוצא ממנו בכלל. היה לו שם אפילו סיר לילה."
ד"ר פוטרמן הנהן. הוא כבר הועסק כמה פעמים במקרים של מתכנתים שיצאו מדעתם, והכיר את הטיפוס. מעטים היו האנשים שהתמצאו ברזי המחשב, וידעו להפעיל את המקשים, השפופרות והכרטיסיות, בלי להיות מוזרים בצורה כזו או אחרת.
"לאחרונה הוא התחיל להסתגר עם SIMC," אמר ליברמן, "מחשב העל המתקדם שלנו. זה תמיד היה הפרוייקט של ראוסר. הוא היה מזין את המחשב במידע, ושואל אותו שאלות. זה מחשב די מבריק."
ד"ר פוטרמן חייך לעצמו, מחווה שלא נעלמה מעיניו של ליברמן.
"מחשבים הם חכמים מאוד," אמר. "אני יודע שאתם, אנשי הרוח, מתקשים לקבל את קיומה של תבונה שעשויה לעלות על תבונתו של האדם – אבל זוהי עובדה. בהנתן מספיק ידע – המחשב מסוגל לתת תשובה לכל שאלה."
ד"ר פוטרמן הביט באדם המשוגע שבצד השני של הדלת. "אז מה ראוסר שאל את המחשב?"
ליברמן חייך חיוך קודר. "זה בדיוק העניין."
*
"יש לי שאלה," אמר פרופסור ראוסר. הוא נכנס אל החדר כהרגלו, בטריקת דלת, וצג המחשב ניעור לחיים למשמע קולו. מספרים ירוקים התרוצצו על פני המסך ולבסוף הופיעה כתובת ירוקה בוהקת:
כן. אני מקשיב.
ראוסר התיישב בכסא שמול הצג, וחפן את ידו בשקית חטיפים ששכנה בחדר זה כמה ימים. "איך השקדייה יודעת שאביב?"
אבקש את סליחתך. לא הבנתי את השאלה.
"איך היא יודעת מתי לפרוח?" אמר ראוסר כאחוז תזזית. "חיות גדלות לפי משך הזמן שעובר. תינוק יגיע לגיל שנה תמיד לאחר שנה. אבל עצים – הם יצמחו באביב. לא משנה מתי תזרע אותם, הם יפרחו באותה עונה. איך הם חשים את חילוף העונות? מה המנגנון שמאפשר להם לדעת זאת?"
אם תוכל לנקב לי את שאלתך בצורה מסודרת, אוכל לענות עליה.
ראוסר גנח. המחשב היה חכם, כמובן; אבל הוא התקשה בהבנת משפטים פשוטים של בני אדם.
ראוסר ניקב את הכרטיסיות והזין אותם לתוך המחשב. המספרים התרוצצו עד שלבסוף הודיע המחשב:
מעבד מידע. התהליך עשוי להמשך מעט זמן.
*
"ומה המחשב ענה בסופו של דבר?" אמר ד"ר פוטרמן, מסוקרן.
ליברמן שלף מתיק המסמכים שלו סרט ארוך ומנוקב. "כמה מהמתכנתים שלנו עברו על זה אתמול," אמר. "זו תשובה מסובכת, שנוגעת במחזוריות השמש ובתהליכי הפוטוסינתזה שמבצעים הצמחים. יש לך רקע בביולוגיה, ד"ר?"
"מעט," אמר ד"ר פוטרמן באופן לא מחייב. "אני מבין את הרעיון הכללי."
"בקיצור, המחשב הצביע על השמש; ולפי הכרטיסיות הבאות בתור – " אמר ליברמן ושלף עוד כרטיסיות מנוקבות – " ראוסר שאל אותו, בקצרה, על הגורמים שמשפיעים על מזג האוויר. מה גורם לשמש להיות אביבית, או קיצית; מה גורם לרוח, או לסערה… באופן כללי, כמובן."
"חשבתי שמדענים מן השורה כבר פצחו את השאלות האלה," אמר ד"ר פוטרמן. ליברמן נופף בידו. "מחשבים זה מדע מן השורה, דוקטור. זה המדע של ימינו."
"מה המחשב ענה?" שאל ד"ר פוטרמן. הוא כבר התחיל לחשוב שגם ליברמן זקוק לטיפול. כל האנשים האלה שמתעסקים במחשבים, תמיד מפחיתים בחשיבותו של האדם לעומת המכונה. מי כפוטרמן ידע את מורכבותה של הנפש האנושית על שלל גווניה? האם מחשב מסוגל לחקות את רגשותיו של אדם?
"הוא ענה על אפקט הפרפר, אם שמעת את המושג," אמר ליברמן. "אתה יודע – התנודות העדינות של הטבע. תורת הכאוס, שמעתי שמכנים את זה."
"זה מושג חשוב מאוד בעולם המתמטיקה של ימינו," הסביר ג'קסון, הגבר הנמוך יותר. "הוא מדבר על חוסר היכולת לחזות את השינויים העתידים – וכיצד משק כנפיו של פרפר באטלנטה יכול לגרום לסערה בסין. המחשב ענה תשובה מבריקה, למען האמת. ברגע שנפרסם אותה, עולם המתמטיקה לא ייראה עוד כמו שהוא נראה!"
ד"ר פוטרמן נקש על הקיר בחוסר סבלנות. "כל זה טוב ויפה," אמר. "אבל לא הסברתם לי איך אחד המתכנתים המבריקים שלכם הגיע לכותונת המשוגעים."
"אנחנו מתקדמים לשם," הסביר ליברמן. "אתה מבין, לראוסר היו שאלות נוספות…"
*
"זה לא מספיק!" צעק ראוסר, אוחז בידיו בכרטיסיות הקטנות. "הצמחים מושפעים ממזג האוויר, שמושפע מכל תנודה קטנה בטבע. זה לא מספיק. אני חייב משהו שאפשר לעבוד איתו. משהו שאפשר לשלוט עליו. הרי לא ייתכן שלא ניתן לחזות את כל זה. יש לך את כל המידע הדרוש. תיתן לי את התשובות!"
אבקש את סליחתך. לא הבנתי את השאלה.
ראוסר חרק בשיניו. בימים שחלפו הוא בקושי ישן; שערו היה פרוע, בגדיו סתורים וכולו אחוז תזזית. "איך הרוח יודעת שהפרפר הזיז את כנפיו?" אמר בייאוש. "מה גורם לפרפר לנוע בצורה הנכונה? למה הכל מסודר כל כך, ועם זאת בכאוס כה מוחלט?"
הוא התיישב על הכסא והחל לנקב, ידיו נעות בכפייתיות.
*
"הוא ניסה לגלות מי שולט בחוקי הטבע?" אמר ד"ר פוטרמן בהפתעה. "בעזרת מחשב?"
"יותר נכון, מה עומד מאחורי השילוב בין סדר לכאוס בטבע," אמר ליברמן. "מה שולט על הדיוק המושלם שבעולם, ועם זאת הופך אותו לכה מורכב עד שלא ניתן לחזות אותו. הוא ניסה לגלות את התשובה שמאחורי הכל – את התשובה הגדולה של הטבע, שהמדע חותר אליה כבר אלפי שנים."
"נו?" הסתקרן ד"ר פוטרמן בעל כורחו. "ומה המחשב ענה?"
ליברמן העביר מבט מסופק בין הדפים שבידיו לבין פרופסור ראוסר, שמלמל והתהלך, ידיו קשורות לגופו.
"אנחנו לא יודעים," הודה.
"האנשים שלך עוד לא פענחו את הכרטיסיות?" אמר ד"ר פוטרמן.
"לא," אמר ליברמן, מבטו נעשה נבוך לפתע. "למעשה, הם לא ניסו בכלל."
"מדוע?" שאל ד"ר פוטרמן.
"כי פרופסור ראוסר קרא את התשובה," אמר ליברמן והחווה בידיו אל קיר הזכוכית. "ומאז, הוא במצב הזה."